משה ואהרן” אהרן ומשה

הפרשיות שבהן אנו עוסקים בשבועות האחרונים” הן פרשיות יציאת מצרים” פרשיות של גאולה.
בפרשתנו מופיעה המצוה הראשונה בה נצטוו ישראל כעם” מצות קידוש החודש” כפי שציין זאת רש”י כבר בפירושו הראשון על התורה.
לכאורה משה רבינו הוא השליח לגאולה זו” והוא הפועל אותה מאז ההתגלות אליו בסנה. יחד עם זאת” בפרשיות אלו מופיע בקביעות צמד מיוחד” משה ואהרן” שני אחים שנולדו לעמרם ויוכבד” אהרן המבוגר שבהם” ומשה הצעיר יותר.
גם בפתח מצות קידוש החודש מופיע זוג אחים זה “ויאמר ה’ אל משה ואל אהרן בארץ מצרים לאמר” (שמות יב”א). מדוע היה צורך להזכיר כאן את אהרן” שהרי למשה רבינו נגלה סודן של מצוות” ודווקא על ידו נמסרו לישראל?
רש”י מתרץ שאלה זו “בשביל שאהרן עשה וטרח במופתים כמשה” חלק לו כבוד זה במצוה ראשונה” שכללו עם משה בדיבור”.
אבל עדיין יש לשאול כיצד יתכן לצרף אדם בצווי על מצוה” וכי רק משום הכבוד?
מסתבר שעניין גדול לימדה אותנו כאן תורתנו הקדושה.
כבר בפרשה הקודמת” פרשת וארא” נזכרו שני האחים כשהם צמודים” פעם אהרן ומשה (ו כו) ופעם משה ואהרן (שם כז)” ועל זה כתב רש”י “יש מקומות שמקדים אהרן למשה ויש מקומות שמקדים משה לאהרן” לומר לך ששקולין כאחד”.
הגאולה נעשתה על ידי אחים” בעצם על ידי אחווה. משה ואהרן הסכימו לפעול יחד” באופן שווה” בלי התנשאות זה על זה. לפעמים צריכים היו את הכישרונות של משה ולפעמים את אלה של אהרן” צריכים היו את שניהם.
כשה’ פנה אל משה בהטלת השליחות” היה חשש בליבו של האח הצעיר” שמא ייפגע אחיו הבוגר. אז באה ההודעה האלוקית “הלא אהרן אחיך הלוי ידעתי כי דבר ידבר הוא” וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו” (שם ד יד).ומברר רש”י לא כשאתה סבור שיהא מקפיד עליך שאתה עולה לגדולה”.
אחווה יוצרת גאולה” שנאה מחוללת חורבן!
אחווה זו הולידה דבר מדהים: מכאן ואילך משה יהיה שייך למצוות שאהרן יקיים” כאילו בעצמו דיבר ועשה” כגון מה שדיבר אל פרעה והמכות שהנחית על מצרים” ואהרן יהיה שייך למצוות שבהן נצטווה משה” כגון מצוות קידוש החודש” המוזכרת בפרשתנו.
ובדומה” בזאת הגאולה:יש העוסקים בבניין המעשי ויש העוסקים בבניין הרוחני” ויש העוסקים בשניהם. וכך היו נוהגים לומר חכמי יבנה: “אני בריה וחברי בריה. אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה. אני משכים למלאכתי והוא משכים למלאכתו. כשם שהוא אינו מתגדר במלאכתי” כך איני מתגדר במלאכתו.
ושמא תאמר אני מרבה והוא ממעיט? שנינו: אחד המרבה ואחד הממעיט” ובלבד שיכוון לבו לשמים” (ברכות יז א).
אף אחד לא מיותר! אמרו רבותינו לחכם “אהוב את המלאכה” (פרקי אבות א י). גם אם אתה לא עוסק במלאכה אהוב אותה” כי היא מועילה לכולם” גם לך. ועוד אמרו “אם אין תורה אין קמח” (שם ג יז)” כי התורה היא מקור הברכה לכולם” גם לאלה המביאים את הקמח. כדי להצליח חייבים את כולם.