ופניהם איש אל אחיו

הכרובים היו האינדיקציה למצבם הרוחני של עם ישראל (ב”ב צט” א). כאשר עם ישראל היו עושין רצונו של מקום נאמר “וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו” (שמות כה” כ וב”ב שם). ואימתי ישראל עושין רצונו של מקום? כאשר כל אחד מישראל פונה איש אל אחיו. כאשר יש אכפתיות הדדית” כאשר כל אחד מישראל דואג לחברו” אז הקב”ה שוכן בתוך עם ישראל.
רבי יצחק מוורקא שאל פעם “מהי הבחינה ליהודי לידע אם הדרך לעבודת השם שהוא הולך בה היא הדרך הנכונה?” הוא השיב “הבחינה היא אהבת ישראל. אם רואים שדרכו בעבודת השם מגבירה בלבו אהבה לבריות” סימן שדרכו היא דרך ישרה” (ר’ שמחה רז” סיפורי צדיקים עמ’ 95). אחי” אביאל יהושע קוטלר” הראה לי שכך בדיוק כתב הרב קוק ב’אורות הקודש’ (ח”ג” ראש דבר עמ’ כ”ז): “סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי” הנטוע בטבע הישר של האדם” הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדה”.
אהבת ה’ ואהבת הבריות הולכות יד ביד” כדברי רבי חנינא בן דוסא “כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו” (אבות ג” י).
האכפתיות והרגישות כלפי הזולת מתבטאות דווקא בפרטים הקטנים שמלמדים על הדברים הגדולים. לפעמים כשאנו מתנצחים עם הזולת” אנו אוהבים לומר את המילה האחרונה” אבל אולי אנו יוצאים כאשר ידינו על העליונה” אבל מה מרגיש החבר? מסופר על ר’ ישראל מסלנט “שבכל ויכוח שהזדמן לו” היה מדקדק להפסיק את השיחה אחרי שאיש שיחו הרצה טענותיו” כדי שייפרד ממנו מתוך הרגשה נעימה כאילו הוא יצא הצודק” (תנועת המוסר ח”א עמ’ 339). הרגישות לצרכיו של הזולת אינה רק לצרכיו הגשמיים” אלא גם לצרכיו הנפשיים” לדאוג כמה שאפשר שתהיה לחבר הרגשה טובה ונעימה. ואכן כך רבי שניאור זלמן מלאדי היה אומר בשם הבעש”ט: “נשמה יורדת לעולם הזה וחיה שבעים-שמונים שנה” כדי לעשות ליהודי טובה בגשמיות ובפרט ברוחניות” (ראה: ‘היום יום'” ה’ אייר).
אם מבינים כדברי ר’ שלמה קרליבך ש”הדבר הכי גדול ביותר בעולם זה לעשות טובה למישהו” (בסיפור ה’גיבן הקדוש’ בשם האדמו”ר מפיאסצנה)” החיים מקבלים פרופורציה חדשה. הרי כהדרכתו של ר’ ישראל מסלנט “צרכי הגוף של חברו הם ענייני הנשמה של עצמו” (תנועת המוסר” ח”א עמ’ 281).
“וכך אמר להם הקב”ה לישראל: בני אהובי” כלום חסרתי דבר שאבקש מכם?! ומה אני מבקש מכם? אלא שתהיו אוהבין זה את זה” ותהיו מכבדין זה את זה” (תנא דבי אליהו כ”ח).