מרד גיל הנעורים?

האם מרד גיל הנעורים הוא שלב הכרחי בהתפתחות הילדים? האם מרד הנעורים הוא “גזירת שמים”” שאי אפשר לחמוק ממנה? בעבר היה מקובל להניח שמרד גיל הנעורים הוא שלב נחוץ בגיל ההתבגרות” ואף נהגו לומר שילד שלא ימרוד בגיל הנכון” יסחב אתו תסביכים לכל החיים. המציאות מוכיחה בעליל שההנחות הנ”ל אינן מדויקות. בני נוער רבים אינם מורדים” ולמרות זאת מתפתחים יפה לתפארת משפחתם. מה שנכון הוא שבגילאים הנמוכים” הילד מחובר בחבל טבור נפשי להוריו” הוא חלק מהם מכל הבחינות. את מזונו הרוחני והנפשי הוא מקבל מהם. בהגיעו לגיל הנעורים” הוא מבקש לגבש את אישיותו ואת זהותו” ולשם כך הוא מתאמץ לנתק את חבל הטבור שקושר אותו להוריו. זהו תהליך הכרחי למען התפתחותו הנפשית הבריאה. תהליך ניתוק חבל הטבור הנפשי איננו מתרחש בצורה זהה אצל כל הילדים. יש מי שחותך אותו בעדינות” לאט לאט. ויש מי שקורע אותו בכוח ומהר” ויש אפילו – בפראות.
יש נערים שמושכים חזק הרבה יותר ממה שנצרך על מנת לקרוע אותו. הם סבורים שאם הם לא יהיו אופוזיציה לוחמת נגד כל מה שהבית מייצג הם ימשיכו להיות נגררים וטפלים להוריהם. לכן” הם הופכים למין “איפכא מסתברא” לכל מה שהבית משדר. אם ההורים אומרים “לבן”” הם חייבים לומר “שחור”. לפעמים תגובותיהם מגוחכות וחסרות טעם” הם מתעקשים על “שטויות”” מפני שחשוב להם לשדר עצמאות רוחנית. הם מרגישים שבזה תלויות חירותם וצמיחתם הנפשית” ושבלעדי זה הם לא יצליחו להיות “איש”.
ההמשך” לאן המרד יוביל את הבן” תלוי מאוד בתגובת הוריו. הרבה הורים מתקשים להשלים עם ההתנהגות המרדנית של הבן. הם כועסים עליו על כפיות הטובה שלו” הם פגועים מיחסו אליהם. התנהגותו ה”איפכא מסתברא” מתפרשת כזלזול: “הוא לא מעריך אותנו”. ההורים ממאנים לקבל את היחס המזלזל כלפיהם” הם ממאנים לקבל אותו” לכן הם מגיבים ומתווכחים” ומנסים עד כמה שידם מגעת לדכא את ה”מרד” כלפיהם באמצעות שאריות ה”סמכות ההורית” שעדיין שרדו. כך הבן וההורים “הולכים ראש בראש”” מתעמתים בלי סוף. הבן מעמיק את המרד ומתריס כלפי הוריו” ומולו ההורים מקשיחים את יחסם כלפיו. ולבסוף נוצר קרע נפשי” שקשה יהיה לאחות אותו עד שיחלפו שנים רבות. וגם אחרי האיחוי” יוותרו צלקות עמוקות.
אם כן מה לעשות? לוותר? להיכנע? להתקפל? לקבל את המרד כפי שהוא ולחכות לימים טובים יותר? לאבד כל השפעה עליו? לוותר על האחריות החינוכית? – לא!!
א. להכיר ב”בגרותו”. אם ההורים יכירו בבגרותו של הבן” למרות שהיא בהתהוות ועדיין בוסרית” הוא לא יזדקק למרד כדי להרגיש בוגר ועצמאי. אם הוא יקבל מהוריו אישור “רשמי” לבגרותו” לא יהיה לו צורך לסחוט אותו בכוח ולהכריז עליו עשר פעמים ביום דרך סדרת עימותים עם הוריו. לא די בכך שהוריו מכירים בינם לבין עצמם בבגרותו” אלא צריך שהבן יהיה מודע לכך שהוריו מכירים בבגרותו. זה ינטרל חלק מה”עוקץ” המייצר את המרד.
ב. לאפשר לבן להרגיש עצמאות. אם הוריו יהיו מודעים לצורך זה של בנם” וייענו לו בסבר פנים יפות מבלי שהוא יזדקק להילחם על כל פיסת עצמאות” סביר להניח שהבן לא יתנהג בצורת “איפכא מסתברא” על מנת לחוות עצמאות ולא יאמץ סגנון מתריס כדי להרגיש “איש”. את העצמאות הוא מקבל על מגש של כסף” ולכן אין לו כל צורך לזרוק בליסטראות כדי לכבוש אותה. גם את ההכרה הרשמית בעצמאותו” חייב הבן לשמוע מהוריו על מנת שהוא לא יפרש את הסכמתם לדרישותיו ככניעה בעקבות המרד שלו.
ג. לנטרל את המרד. מה נשאר מאחריותנו וחובתנו החינוכית? מה תפקידנו? – כך שואלים בצדק ההורים. התשובה היא” שלעיתים קשה להורים להודות בה” שבמצב הנוכחי הם איבדו ממילא כל השפעה חינוכית. בן שמורד ושהוא “איפכא מסתברא” אין כל סיכוי לחנך. זה יותר קשה מאילוף סוס פרא. עימותים עם הבן לא יניבו תוצאה חינוכית משמעותית אלא רק כאב לב הדדי. לכן” בשלב ראשון יש לנטרל את המרד. לאחר שהמרד ישקוט” ניתן לחזור לפעילות חינוכית ולהשפעה חינוכית.
ד. פיתוח תקשורת חדשה איתו. אל מבוגר מתייחסים באופן שונה מאשר אל ילד קטן. ליחס מסוג זה הוא מצפה. משוחחים אתו על נושאים “בוגרים”” משתפים אותו בשיח בוגרים. מאזינים לרחשי לבו” לתחושותיו. לא על מנת להגיב ולהטיף” אלא על מנת לשמוע.
ה. חידוש האהבה. ככל שאהבתו להוריו תגדל” כך יקטן המרד ותימצא נוסחת הפשרה המספקת אותו ואת הוריו. לשם כך” צריך לעשות איתו פעילויות המקרבות את הדעת” התורמות לקִרבה הנפשית. ההורים יופתעו לגלות שהוא לא כל כך “אנטי”” אלא מוכן “לבלות” יחד עם הוריו” מתוך שמחה וחיבה.
לתגובות: aviner@neto.net.il . לב אבות – קו חם (חינם) להורים של מתבגרים. המשיבים בקו: רבנים” פסיכולוגים ויועצים. טל’: 02-9973232. אתר “לב אבות” – evavot.org.ill אתר – מאמרים ושיעורי וידיאו מפי אנשי חינוך” רבנים ופסיכולוגים.