במפגש הזמן והמקום.

חטא העגל” שבירת הלוחות” ומותם של אלפי איש” עכבו את תהליך הגאולה שהחל ביציאת מצרים” קריעת ים סוף” מתן תורה (ועשיית המשכן לדעת הרמב”ן). עתה” לאחר סליחת ה’ ביום כיפור” יש לחדש את המשכיותה של הגאולה שנקטעה. התנאי הראשוני לחידוש הקשר הוא אחדות ישראל” על כך נאמר “ויקהל משה את כל עדת בני ישראל”. גם ללוחות הראשונים קדם מעשה האחדות “ויחן ישראל כנגד ההר כאיש אחד בלב אחד”.
הרמב”ן בתחילת פרשתנו (לה א) מתאר את הרגע הזה כהתחדשות אהבת הנעורים בין ה’ לעמו” “חזרו לקדמותם ולאהבת כלולותיהם”…
פרשתנו מציינת את שלב הביצוע של השראת השכינה בישראל. הקדושה בישראל שורה דרך שלושה נתיבים הנקראים בספר יצירה (פרק א): עולם” שנה” נפש (עש”ן): קדושת המקום – עולם” משכן ומקדש. קדושת הזמן – שנה” שבת (ומועדים). קדושת האדם – נפש (בדרגותיה – ישראל” כהן וכו’).
במפגש בין קדושת הזמן והמקום” קדושת הזמן גוברת. וכדברי רש”י בתחילת פרשתנו: 1. ד”ה “ששת ימים” (לה ב)” הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן” לומר שאינה דוחה את השבת. 2. ב’כי תשא’ (לא יג) ד”ה “ואתה דבר… אך את שבתותי תשמורו” ועתה” אע”פ שהפקדתיך לצוותם על מלאכת המשכן אל יקל בעיניך לדחות את השבת מפני אותה מלאכה… אע”פ שתהיו רדופים וזריזים בזריזות המלאכה” שבת אל תידחה מפניה.
לדברי רש”י בפרשתנו” העובדה שהקדימה התורה ציווי השבת לציווי המשכן מורה על תוקפו וכוחו” שכל מקום המוקדם ידחה את המאוחר. ומקשה על כך הכלי יקר:
א. במקור 2 נאמר קודם צווי המשכן (בפס’ ב- יב) ורק לאחר מכן צווה על השבת. והנה השבת מופיעה מאוחר והיא גוברת על המשכן.
ב. לגבי מורא אב ואם נאמר (ויקרא יט ג) “איש אמו ואביו תיראו” ואת שבתותי תשמורו” ומפרש על כך רש”י – אם יאמר לך אבא חלל שבת אל תשמע לו” ושם לא הוקדמה שבת ובכל זאת מעלתה גוברת
ג. מדוע יעלה על הדעת ששבת תידחה. והרי שבת חמורה יותר בהיותה מורכבת ממצוות עשה ולא תעשה ועונשה סקילה. לעומת בניין המקדש שהנו רק מצות עשה ואינו דוחה ל”ת ועשה.
עונה הכלי יקר : יושם לב שפ’ כי תשא הציווי מאת ה’ וכאן הציווי על ידי משה. השבת היא כבוד הי”ת ואילו המשכן הוא כבודם של ישראל שהקב”ה יורד ומשרה שכינתו עליהם. והרי המשכן בא ככפרה וסימן שויתר להן על עוון העגל… “כי הקב”ה צווה לו תחילה על המשכן” ומשה הקדים השבת. כי השבת אין בו כי אם כבוד הי”ת להורות כי הוא ית’ חידש עולמו. ומשכן מורה כולו על כבוד ישראל שוויתר להם הקב”ה והשרה שכינתו בתוכם ומחה להם עוון העגל. והקב”ה חס ביותר על כבודם של ישראל. על כן הקדים המשכן (בפרשת כי תשא) וכדי שלא יטעו לומר שלכך הקדימו לומר שמלאכת המשכן דוחה שבת” על כן הוסיף את המילה ‘אַך’ הבאה למעט. אבל משה (בפ’ ויקהל) חשב שלכבוד הי”ת ראוי להקדים השבת המורה על כבודו ית’ ואח”כ המשכן המורה על כבוד ישראל” ומתוך קדימה זו יובן ממילא שהשבת דוחה מלאכת המשכן. כי מי נדחה מפני מי? הווה אומר הקטן מן הגדול”.
בפרשת כי תשא מסביר הכלי יקר אחרת: ראה צורך לאחר את השבת כי היא כתנאי לקיום המקדש. באומרו “אך את שבתותי תשמורו” כאילו תנאי הוא לקיום שלמות המקדש” כדברי הגמרא בשבת קיח – אלמלי שמרו ישראל שתי שבתות מיד נגאלים” אך ורק בזכות שמירת השבת יתקיים המקדש לעד (עיי”ש).
ובקשר לשאלה ב” מדוע הקדים “איש אמו ואביו תיראו” לשבת” “ואת שבתותי תשמורו”” למה אמר תשמורו בלשון רבים והרי נאמר איש” אלא ר”ל שהאב והבן חייבים בכבודי (כבוד ה’).
כאן ראה צורך להקדים מורא אב ואם כדי להשוות מוראם למורא שמים” ולמניעת הטעות כתב “תשמרו”. שלמרות הקדימה של מורא אב ואם” אינם גוברים” ואכן בויקרא (יט ל) אמר: “את שבתותי תשמורו” ומקדשי תיראו”” שהקודם גובר.
בקשר לשאלה ג” הרי במקדש הותרה עבודת מלאכת הקרבנות בשבת והייתי חושב שגם הקמת המקדש דוחה” לכן היה צורך להדגיש שאין המקדש דוחה שבת.
ה’משך חכמה’ בתחילת ויקהל עונה על השינוי בין פר’ כי תשא” ששבת מוזכרת אחר מלאכת המשכן ובפרשתנו מלאכת המשכן אחר שבת” כי בשינוי הזמנים יתורצו השינויים.
בפרשת כי תשא היה זה קודם חטא העגל שהשראת השכינה וכבוד הי”ת חפפה עליהם טרם הבנייה” והרי הקמת המשכן כמעשה עבודת הקרבנות. ואילו בפרשתנו נאמרה לאחר חטא העגל” שבזמן בניין המשכן עדיין לא שרתה השכינה” ולכן אינה דומה לעבודת הקרבנות ואינה דוחה שבת (וכבר עמד על כך ספר חסידים סימן קפה).