על הדבש” השאור והמלח

התורה מחייבת להקריב מלח על כל קרבן כנאמר: (ויקרא ב יג) “וכל קרבן מנחתך במלח תמלח… על כל קרבנך תקריב מלח”. מאידך אוסרת היא לערב שאור ודבש במנחה המוקרבת לה’ כנאמר: “כל המנחה לא תעשה חמץ כי כל שאור וכל דבש” לא תקטירו ממנו אשה לה’.” אך ישנם יוצאים מן הכלל” כנאמר (שם יב) “קרבן ראשית תקריבו אותו לה'”” והם: 1. שתי הלחם (מנחה חדשה בעצרת – שבועות) עשויים מלחם חמץ. “חמץ תאפנה”. 2. במנחת הביכורים מביאים דבש (תמרים) 3. לקרבן תודה מצרפים ארבעים לחמי תודה” אשר עשרה מהם עשויים חמץ. כדברי רש”י (שם יב). ויש לשאול. א. מדוע נאסרו השאור והדבש לקרבן ב. מה הסיבה ליוצאים מן הכלל? 3. מדוע מחייבת התורה מלח בכל קרבן.
הכלי יקר עונה על כך: שאור מרמז על היצה”ר כתפילת אלכסנדרי בברכות יז “רצוננו לעשות רצונך” אלא ששאור שבעיסה מעכב. ודבש מרמז על התאוות והמותרות. רק בתחילת הדרך יש להשתמש בהם. 1. לחיזוק תשתיות הגוף” בבחינת אם אין קמח אין תורה. ולכן בקרבנות ראשית שתי הלחם וביכורים מותר להשתמש בשאור ודבש. 2. כאשר אדם מישראל מבקש להרגיל עצמו בעבודת הבורא בתחילת הדרך” יכול להשתמש במקצת אף שלא לשם שמים” מתוך אינטרסים ופניות עצמיות כדברי חז”ל (פסחים נ ב) “לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות אפילו שלא לשמה” שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה”. כלי יקר: “שני אלו” דבש ושאור” הכרחיים למציאות האדם” כי אם לא ישתמש בצרכיו ההכרחים המכונים כאן דבש” לא יחיה. ואלמלא היצר (שאור)” לא היה אדם נושא אשה ולא בונה בית” ונמצא העולם חרב. ושני אלו קודמים בזמן אל עסק התורה ומצוות כי אם לא יאכל תחילה קמח” אין תורה. אבל עסק התורה ראשית במחשבה ובמעלה”. ולכן מקומם רק בקרבן ראשית המסומל בשתי הלחם” שמתיר הקרבת מנחה מהתבואה החדשה.
ובלי היצר הרע אין לאדם בחירה” ולכן נאמר כי התורה היא כתבלין ליצה”ר” ובחג השבועות נתנה התורה. וכדברי הכלי יקר בפרשת המועדים (ויקרא כב טז) “והיו בשתי הלחם” החמץ אשר היצה”ר נמשל בו” כי בלשון חז”ל הוא נקרא שאור שבעיסה (ברכות יז)” לפי שבמקום שהתורה מצווה” שם אין היצה”ר יכול להזיק כאמרם (קדושין ל עב): בראתי יצה”ר בראתי לו תורה תבלין. ואלמלי היצה”ר לא היה הקב”ה מוריד התורה מן העליונים” כי בטענה זו נצח משה רבנו את המלאכים כשאמרו לפני ה’ ‘תנה הודך על השמים” חמדה גנוזה יש לך” ואתה רוצה ליתנה לבשר ודם?’ והשיב להם משה: כלום יש יצה”ר ביניכם וכו’ (שבת פח).” ובספר החינוך (מצוה קיז קיח) מסביר: החמץ נעשה עלי ידי פעולת השהיה גדולה. ובעבודת ה’ זקוקים לזריזות וחריצות כדברי חז”ל (אבות פ”ה): הוה קל כנשר ורץ כצבי לעשות רצון אביך שבשמים”. ולכן במנחת יחיד אין לערב את השאור = ההשהיה” אך בציבור אין לחשוש מעצלות” שהרבים מזרזים ומזכירים זה לזה” והדבש נאסר לרמוז לאדם שימעט מלרדוף אחר המותרות וידבק בהסתפקות במועט” אשר מביאה בריאות לגוף ולנפש. כדברי הרמב”ם: רבו המחלות מריבוי המאכלים”. ועוד” שהשאור מנפח את העיסה כסמל הגאווה. והדבש מרתיחו. ו”תועבת ה’ כל גבה לב”.
ובקשר לקרבן תודה” קרבן זה מחייב להביא יחד עם הציבור כנאמר (מזמור קז לב) “וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו”. ויש בו מעין קרבן ציבור. ואין חשש לעצלות וייאוש.
ונסיים בדברי הרמב”ן: בעבור שהקרבנות לרצון ה’ הנכבד לא יבואו מדברים המשנים את מצב החומר כמו שאור” ומהדברים הקיצוניים כמתוק מדי וחמצי מדי” שדרך התורה הוא שביל הזהב” ולכן ה’ ברא את העולם בשיתוף של מידת הדין ומידת הרחמים. ובהקשר לשאלה 3. על דבר המלח” יש לעיין בדברי הכלי יקר פרק ג יח” בתמצית דבריו. המלח מאפיין את ההפכים “כי המלח יש בו כוח האש והחמימות ותולדות המים הקור” (כמזגן בימינו) – להדגיש את שלטון ה’ על הכול!