ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: וירא
פרשה נוכחית: חיי שרה
פרשה הבאה: תולדות
 


מדברת על ליבה.

הרב אייל ורד

'חננננהה', נשמעה הצעקה הקבועה, והיא ידעה שכבר חזר מהקניות בשוק עם הסלים הכבדים, והיא צריכה לרדת לעזור לו לסחוב אותם לקומה הרביעית בבלוק שקיבלו מהסוכנות כשעלו לארץ.
סלון, שני חדרים, ומטבח קטן. כאן גדלים שלושה עשר ילדים.
במרוקו היו עשירים, היא זכרה היטב את ערמות הכסף שהיה מביא אתו ביום חמישי אחרי הסיבוב בכל ערי המחוז שסביב מקנס. זה היה שם. שם קראו לו 'צ'זר מימון', העשיר מימון, וכל העניים היו מחכים לו במורד ביתו בדרך לבית הכנסת, שיחלק להם צרכי שבת.
אבל כאן בארץ ישראל אין עושר.
חס וחלילה, אין היא ענייה. מלאה היא בבנים ובנות, ובכלל - אין עושר נמדד בכסף אלא בדברים אחרים.
הסלים הכבדים מחליפים ידיים, ומשפט או שניים במרוקאית מוחלפים. אין צורך להרבות בדיבור, ובכלל לא מן הדברניות היא. מה יש לדבר.
אבל יש מה לעשות.
מוקדם בבוקר כבר קמה, ונכנסת למטבח. לבשל. אין לדעת מי יבוא היום. איזה אח או קרוב משפחה יעבור , או אחד מבניה יביא אתו חבר, מעולם לא העלתה בדעתה להגיש אוכל שלא בושל בו ביום .
אחרי ששמה כמה סירים על הגז שמה פעמיה למרפסת הקטנה.
שם היו לה עציצים עם פלפל חריף, נענע, כוסברה, ופטרוזילה. לקחה את המשפך וביד אוהבת השקתה אותם, ואז נעמדה ליד החלון הנקי, הרימה עיניים למעלה והתפללה. בשפה שלה, במילים שלה, בערבית מרוקאית שלה. מתפללת.
יש כל כך הרבה על מה. והיא יודעת את שפת הלב, שפתיה נעות וקולה לא ישמע, מבקשת על פרנסה ועל שמירה, ועין הרע שלא תשלוט, ועל הבנים והבנות, כמה התאמצה בלידתם, בגידולם, חלק התחתנו, חלק עוד לא.
אז היא מתפללת, בשפה שלה. לא תפילת מנחה ולא תפילת שחרית וגם לא ערבית. תפילת חנה, וגם חנה בהתחננה
ידעה בו בבעלה שגם הוא מתפלל. גבאי הוא בבית הכנסת אור ישרים. מאז הכירו במקנס, ידעה בו שתמים הוא וישר, 'שמר תם וראה ישר ואחרית לאיש שלום' קראה פעם בתהלים שלה, ומייד עלתה דמותו של בעלה מולה. ואור של ישרות זורח על פניו .
כמה אהבה כשבליל הסדר היה קורא לה את ההגדה בשפתה בערבית. בשמחה, בתמימות, והיא - בכל פעם הייתה מתפעלת מחדש מהניסים שעשה לנו הקדוש ברוך הוא ישתבח שמו. באמת היה מפליא אותה הסיפור הזה ומעולם לא שמעה סיפור מותח כמוהו. בסתר לבה קיוותה שיבוא הקדוש ברוך הוא ויכה את הגויים סביבם וייקח אותם לארץ ישראל.
ולקח.
לבית קטן, קטנטן, וגם הוריד אותם בדרך מכל רכושם. אבל היא בארץ ישראל, ומה לה לבקש יותר.

אבל לזה שיעזוב אותה, וילך לבית עולמו - לא ציפתה. את הכול עברו יחד, את כל התלאות והטלטלות עברו יחד. עוברים וכמעט לא מדברים. מה יש לדבר. הלב מבין ויודע.
אבל עכשיו השאיר אותה לבד. והבית הקטן, נראה בעיניה ריק.
'סבתא, את לא רוצה לנסוע לחוץ לארץ, למרוקו, לבקר ?' שאל אותה פעם אחד הנכדים.
'החוץ לארץ שלי הוא ליד בעלי', ענתה לו. לאן יש לה ללכת בלעדיו.
ועדיין הבית הומה מבקרים, בנים ובנות, נכדים ונכדות, אך היא חשה בפנים, שמאז עזב אותה, משהו השתנה. העיניים של הסריגה כבר לא קושרות עצמן זו לזו בשמחה כמו שהיו עושות עד אז, וגם טעם הסלטים ניטל מהם, למרות שהייתה עושה אותם כמאז ומקדם. משהו בפנים השתנה.
ואולי אלו הלידות הרבות והטלטלות המרובות, ואולי הכל ביחד, והיא חשה איך היא שוקעת פנימה אל תוך עצמה, והכל מבחוץ מתחיל להתעמעם ולהיטשטש.
וחנה היא מדברת על לבה, רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע. אך הלב מרגיש. העיניים כבר לא מזהות מי מולה, אך הלב מרגיש ויודע שהיא מוקפת, כל הזמן. הגוף בוגד, וגם הזיכרון, ורק הלב מממשיך לפעום בחום, ולדבר על ליבה ולדבר מליבה, בשפה שלה, בערבית מרוקאית פשוטה, בחכמת חיים ושמחה ותמימות שבה גידלה שלשה עשר, ובה הלב שלה מבין.
חצי יובל שנים חיכתה לו, וכשהגיע תאריך האזכרה, ידעה וחשה בליבה. עיניה כבר עצומות, פיה סגור, וזיכרונה איננו. ורק הלב ממשיך להרגיש, וחנה מדברת על ליבה, שזה הזמן וזו השעה, להיפרד ולחזור לכור מחצבתה. אלכה ואשובה אל אישי הראשון, את האזכרה הם כבר יעשו שוב יחד, באותו תאריך, כמו שהיו רגילים כל חייהם, בשמחה ובתמימות, ובערבית מרוקאית פשוטה.

[ לזכרה של סבתי הצדקת, סבתא חנה בת קלרה שהלכה לעולמה בשבוע שעבר, תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה]


תגיות: פשטות | תמימות | עושר | מרוקו



מאמרים נוספים מעלון פרשת ויקרא תשע"א:
למה הם שותים? (ב) - הרב אלישע אבינר
אשר נשיא יחטא - הרב יעקב פילבר
מכתב לנער, עולה חדש - ד"ר מיכאל אבולעפיה
"מין במינו אינו חוצץ" - הרב יואב מלכא
יציאה זמנית לחוץ לארץ? - הרב דוד לנדאו
קרבת אלקים - הרב יורם אליהו
כשם ש... - הרב ערן טמיר
ויקרא- אתגר הקרבנות. - הרב ליאור אנגלמן

הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: