ערוץ מאיר

באהבה ובאמונה

כל הנושאים
פרשה קודמת: ויצא
פרשה נוכחית: וישלח
פרשה הבאה: וישב
 


פרה אדומה - עוד לא אבדה תקוותנו

הרב עזריאל אריאל

מילים אלו מוכרות לכול מתוך שיר 'התקוה', המעיד במסכנות בולטת כי גם אם המצב כמעט אבוד, "עוד לא אבדה תקוותנו". מעטים שמים לב לכך שמקורן של מילים אלה - בחזון העצמות היבשות של יחזקאל, בדבריהם של בני ישראל השקועים בגלות: "הנה אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקוותנו, נגזרנו לנו". בשורות הבאות נבקש לבאר כי זהו הרעיון הבסיסי והעמוק של מצוות פרה אדומה. ולעזרתי אקח את מאמרו של ר' איתי אליצור (שפורסם ב'צהר' יט, אלול תשס"ד).
הבדל מהותי יש בין פרה אדומה לבין כל הקרבנות. כל הקרבנות נשחטים במקדש, ואילו הפרה - בחוץ. דמם של כל הקרבנות עולה על המזבח (רובם על המזבח החיצוני ומיעוטם על המזבח הפנימי) ואילו דמה של הפרה טעון הזיה בחוץ, "אל נוכח פני אוהל מועד". בשרם של רוב הקרבנות - מקומו בקודש, מוקרב על גבי המזבח או נאכל לכוהנים, ואילו בשרה של הפרה נשרף כליל בחוץ. רוב העוסקים בכל אחד מן הקרבנות - טהורים הם, ואילו כל העוסקים בפרה ובאפרה - טמאים. כל זה מבטא נקודה עמוקה. הקרבן - כשמו כן הוא - מתקרב אל הקודש ומקרב את המקריב אל הקודש. הפרה - לעומת זאת - מרוחקת היא, טמאה היא, ואינה מבטאת אלא את העמידה ממרחק. "כי מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא".
יתרה מזו. אין דבר המבטא את המוות יותר מאשר אפרה של הפרה. רק לפני כמה שעות היתה זו פרה חיה, מלאת בשר, מלאת דם, מלאת חיים, אדומה וסמוקה. ועתה - לא נותר ממנה אלא ערמה דלה של אפר שחור. לא זו בלבד שנשחטה והומתה, לא זו בלבד שדמה נשפך, אלא לא נותר ממנה שום זכר לחיים, אף לא חומר אורגני. רק אפר נותר בה, שאפילו זכר חיים אין בו. שונה היא בתכלית מן הקרבן, אשר נפשו, המתבטא בדמו, עולה לרצון על קיר המזבח, ובשרו מתעלה אל על ביקוד אש המזבח או מתמזג בגופם הטהור והקדוש של הכוהנים עובדי ה'. הפרה האדומה מתה מיתה גמורה, ומרוחקת ממקום הקודש.
זוהי נקודת המפגש של הפרה עם טומאת המת. גם הגוף המת - מרוחק הוא. נשמתו הקדושה והטהורה יצאה ממנו. החיים עזבו אותו. כל מה שנותר הוא בשר דומם המובל אלי קבר, אל החידלון, אל ההעדר, אל האפס המוחלט. כל הנוגע בו, כל הנכנס לאוהלו נדבק בטומאה המונחת בהעדר החיים, הטהרה והקדושה. כאן הוא תפקידו של אפר הפרה, להראות שניתן להיטהר מטומאת המוות. יש חיים אחר המוות. יש חיים במוות. יש חיים הצומחים מתוך המוות. "ראו עתה כי אני אני הוא; אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא...".
הפרה מרוחקת. הפרה נשרפת. אולם כל זה נעשה במקום מסוים ומדויק: "אל נוכח פני אוהל מועד". המשנה במסכת מידות מתארת את מבנה השערים והחומות המאפשר לכהן השוחט את הפרה להביט ישירות אל שער ההיכל. לא נותרו חיים בפרה, אף קדושה אין בה, אולם דבר אחד קטן נותר: השאיפה, התקווה, המבט "אל נוכח פני אוהל מועד". כל אימת שיש תקווה, כל זמן שיש שאיפה, כל מקום שיש בו חלום - כוח חיים זעיר ישנו, אשר מכוחו יקום הכול לתחייה.
אכן צדקו דברי המשורר, כי כל עוד "לפאתי מזרח קדימה עין לציון צופיה" - "לא אבדה תקוותנו... לשוב אל ארץ אבותינו, עיר בה דוד חנה".
ואלו הם דברי הנביא אל העם המיואש אשר "שכח את התקוה" ואיבד את החלום לשוב אל הארץ הטובה:
"העצמות (=היבשות) האלה - כל בית ישראל המה. הנה אומרים יבשו עצמותינו ואבדה תקוותנו, נגזרנו לנו. לכן הינבא ואמרתה אליהם... הנה אני פותח את קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי, והבאתי אתכם אל אדמת ישראל... ונתתי רוחי בכם וחייתם, והנחתי אתכם על אדמתכם, וידעתם כי אני ה', דיברתי ועשיתי, נאום ה'."



הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן: