אהבת אמת לעם ישראל נובעת מתוך האמונה בסגולה האלוהית המהותית של כל בית ישראל. אהבה זו אינה מחפה על נגעים וחסרונות ולא מטשטשת אותם” אלא מבררת את המציאות הממשית” וגם מאירה וקובעת את דרכי הטיפול הראוי וההגון.
ההדרכה התורנית” שחז”ל הדריכונו בה” היא “הוה דן את כל האדם לכף זכות” [1]. היא כוללת את האדם המתנגד לנו” כמו שהיא כוללת את המקורב והמתאים לנו. היא כוללת את הרבים ואת הגופים הציבוריים” כמו שהיא כוללת את האישים היחידים.
האמת והצדק” המוסר והתורה” מחייבים אותנו לא להכליל ולהפריז בסתם האשמות” ולא לקבוע הגדרה שלילית של מתנגדינו. לא פחות מזה” אנו מחויבים לכך גם משיקול דעת נכון והגיוני לגבי תכסיסי המאבק” שיקדם אותנו להצלחת עמדתנו. הפרזה בהאשמה בלתי צודקת – היא גם ביטוי של חולשה. האשמה מכלילה כלפי המתנגדים” גם כשהיא נעשית לשם שמים” קשורה עם אנוכיות נפשית קבוצתית” הנוטה לראות בעצמה ובמקורביה את כל הטוב” האמת והצדק” ולראות במתנגדים את כל הרע השקר והרשע. אין זה ממידת המוסר והתורה” כמו שאין זה ממידת האמת המציאותית. לעומת זאת” גבורת הרוח” הבטוחה באמת שלה” היא מוכנה לראות את המתנגד כהוויתו” עם שליליותו ועם חיוביותו” עם חסרונותיו ועם מעלותיו. דווקא מתוך ראיית צדדי הטוב והיושר של המתנגד” הננו מגיעים אל מטרתנו” מתוך אמת וצדק” גם מבחינה מוסרית” גם מבחינה מעשית” וגם מבחינה תורנית [2].
מקורות:
[1] אבות פרק א’ משנה ו’.
[2] ע”פ נתיבות ישראל ב’ עמ’ רכ”ו-רכ”ז” רל”ה.
