אֵיכָה ישבתי בדד
ושכינה נסתתרה ממני
ולא ראיתי” גם לא בעיני רוחי”
את בית המקדש –
שם על ההר
רק קול לחש-זעק
אַיֶּכָּה?! ועשו לי מקדש
ושכנתי בתוכם” בתוכי…
ואני אַיֶנִי
ואין לי מענה…
ביקשתי שכינה בתוכי
לראות מקדש שהיה וחרב” וקיים…
וראיתי רק אפלה –
גדולה ומבהילה
וברחתי
ובית הבחירה מה יהא עליו?
ושבתי.
צללתי באומץ אל הררי ה’אני’ המתנשאים –
השְכלים” ההרגשים” הדימויים” המאוויים…
ששיבשו וזיהמו וכיסו את תוכי – והֵסרתים
ובפתע התנוצצה שכינה
איֶכּה?
ובאור צלול של אמונה “הנני”” השבתי
ועמי יחד השיבה השכינה
והבטנו” וביקשנו את שראינו…
יפה.
