זכות גדולה נפלה בחלקי לשוב אל המקום בו החלה ראשית צמיחת גאולתי. אשתי היא שעודדתני ל”חזר על אכסניה שלי” ולבקש רשות לישב בסודם של בעלי תשובה.”יש שומע בקול אשתו ונשכר”. ומאז הייתי גולה ממקומי ביישוב איתמר אחת לשבוע” מרים עוגני ונוסע לישיבת מכון מאיר” שם קיבלני הרב ביגון במאור פנים כהרגלו ואף “הניח לי בקעה רחבה להתגדר בה”. ואם שנתקיים בי כפשוטו ממש “מה אני בחינם אף אתם בחינם”” לא היה קץ לאושרי ועיתים אף חששתי שמא אני מקבל שכרי בחיים – חיותי” כאן בגן עדן תחתון זה. ואשתי שתחיה כשהייתה רואה זיו פני בצאתי מן הקודש הייתה מתמלאת שמחה ופוסקת: “כסף לא יחסר לנו בע”ה ובלבד שתעשה את מה שמתאים לך על פי שורש נשמתך”” והיו דבריה נוסכים בי גבורת איתנים עד שהייתי מצפה בקוצר רוח מתי יבוא כבר יום ד בשבוע ואסע אל מקום חיותי. ותלמידי אף הם היו מקנאים לשעת לימודם עימי ולא נחה דעתם עד שהיו מכניסים אותי פנימה אל היכלות רגשותיהם” סערות ספקותיהם” מבוכת נסיגותיהם ותעלומות נתיבות תשובתם” המגלה לפניהם טפח ומכסה אלפיים.
הנה עידו שליבו חלוק על אודות נערתו משכבר הימים” הוא בעבר האחד והיא בעבר האחר ממאנת לחצות את הנהר ולהתאחד עימו ואף לשון לימודים אין לו לבשמה מאור תשובתו” שעדיין הוא מגמגם וכבד פה.
ורמי” שהוריו מקניטים אותו בלא הרף על הליכותיו בקודש” ברכותיו ותפילותיו” כיפת ראשו” ציציות בגדיו המתבדרות ברוח. “עובד אלילים קטן” הם מכנים אותו שעה שהוא מתפלל. “עם מי אתה מדבר? אף אחד ממילא לא שומע אותך!” והוא מסוגר בחדרו שבבית הוריו” דמעתו על לחיו וקצרה ידו מלהושיע. כבר קצה נפשו בבזיונות אלה” אך אין לך גדול מכיבוד הורים” הן הלכה מפורשת בשולחן ערוך ש”אפילו היה אביו משוגע לא יבזהו אלא יתנהל עימו בנחת לפי כוחו”.
ופיני” שמתאנח על שמירת עיניו שלא עולה בידו כראוי” וכמעט שהתאווה לעשות כמעשהו של אותו קדוש תלמודי רב ששת שניקר עיניו שלא לראות ברע. אוי לו מיצרו ואוי לו מיוצרו ואין קץ לייסוריו.
ונדב” שנשמתו הסוערת מקיצה אותו כדוד המלך בחצות לילה והוא טס כחץ מקשת לביהמ”ד והוגה בתורה עד שעת התפילה. וכששאלתיו פעם מה פשר החבורה הצרורה ברקתו הימנית אמר לי במבוכה “אתמול כשהשכמתי בחצות רגלי כשלו במדרגות הפנימיה” התגלגלתי למטה כעשר מדרגות ונחבטתי במעקה…
ורוני” שתפילתו לא עולה יפה וכבר שבועות שלא בא טעם תפילה הגונה לפיו והרי היא כצפצוף הזרזיר ודיבור התוכי.
ומנחם” שכעסו מעביר אותו על דעתו וכבר הוא חשוב בעיני עצמו ‘כעובד עבודה זרה שכל מיני גיהנום שולטים בו'” כך הוא מצטט לפני מדברי קודשו של ה”אורחות צדיקים”.
ושלומי” שאין התורה נענית לחיזוריו ואף “מאחורי הגדר” אינה חפצה לשוחח עימו” מרגיש כנזוף. ליבו אטום ושכלו עכור יושב דומם מול הספר כמי שהשליכוהו אל חצרו האחורית של ארמון המלך .
וסיפור תשובתי הרדום מקיץ אף הוא מלהט כבשן תשובתם וכאב צירי לידתם ואני נצרף ומתחדש עימם…
