עזר כנגדי

כבר שלוש שנים מאז גליתי למקום תורה
…..וייסעו מקבוצת כנרת ויחנו בירושלים.
….וייסעו מירושלים ויחנו באלון מורה…
אך עדיין אני נמשך בעבותות אהבה אל תבנית נוף ילדותי כבמטה קסם וכוח נעלם נוטל אותי מציציות ראשי ובתחינה מייסרת מפציר ודוחק בי: לך לך לארצך ולמולדתך ולבית אביך.
דומה שבשעת עיסוקי בתורה” (עליה נאמר איילת אהבים ויעלת חן…) אין מקום עוד בליבי לתשוקה אחרת” אבל תיכף כשאני סוגר את הגמרא ומפנה דעתי מדברי תורה ולו במעט” כבר כל כולי מתייחד ייחוד גמור וללא שיור עם הלחש רחש בחש הנפשי הזה” מצייר לי בכל מיני צבעונין את שובי לשדות עמק הירדן” אקלימו” מראותיו” ריחותיו וזכרונותיו” ואותה שעה “אוי לו למי שיטיל טליתו” ביני לבין תשוקתי זו. חולה אהבה אני!!! אך לא העזתי לגלות לאשתי תוקפה של מחלתי עד לאן הוא מגיע” אם כי מפעם לפעם בפרץ נוסטלגיה הייתי טווה באוזניה את רקמת געגועי לתום ילדותי ולוקח את ליבה בשביים המתקתק. ציפייה כמוסה יש בי שתבין מדעתה ודי יהיה לה ברמיזותי ואז בטוב ליבה תאמר לי: “אם זה רצונך הנני – לאשר תלך אלך”. אך עד מתי אוכל לעמוד ולצפות מפסגת הר נבו אל הארץ המובטחת גם אם אראה משם ו”עד הים האחרון”?!!!.
ערב אחד גדשה הסאה!! חייב אני לעשות מעשה בתום לב ונראה מה יהיו דברי אשתי. בעת ארוחת הערב בשעת רצון ואווירה מפויסת אמרתי לה :
“יקירתי” האם תחשבי שהשתגעתי אם אומר לך שקול פנימי קורא לי לשוב אל הקיבוץ ממנו באתי”?
“תסלח לי יקירי אבל מה הקשר בין זה לבין המציאות?” וכיוון שפתחה לי פתח ביקשתי לי אחיזה ופתחון פה” “כנחש הקדמוני” המתאמץ ליפות דבריו בעיני האשה” אולי תנוח דעתה ותתפתה. נתארכה שיחתנו שעתיים ויותר וראו זה פלא “כבר הייתה לפנינו טיוטה מעשית איך להוציא לפועל את רצוני העז. שקדנו על פרטים מעשיים כדוגמת היכן נגור” האם בקיבוץ גופו או כמטחווי קשת ממנו. והסכמנו שאין העת כשרה לגור בקיבוץ כי עדיין לא נגמלתי מ”שדי התורה” “יונק חלב אני עוד וצריך ל”מינקת עבריה” להחיותני וספק אם יצאתי מכלל סכנה שהייתי בה טרם אסף אותי הקב”ה והניחני בחיק תורתו. ומה עוד” שספק אם חברי קהילת הקיבוץ יאמצו אותנו אל חיקם” בפרט בעת מתוחה כזו כשעינם צרה בבעלי תשובה של קיבוצנו בגלל מעשה שהיה” שכבר סיפרתיו באחד מפרקי זכרונותי. זוגתי שתחיה הציעה שאעסוק בדבר מה ה”קרוב קרוב” לקודש”הצעתי שאולי אהיה מלמד תינוקות ובמותר הזמן אמית עצמי באוהלה של תורה. והייתה היא מעלה בחוכמתה ובינת נשים אשר לה עצות מעשיות ואני חותם עליהן ובלבד שתקרב שעתי לשוב אל ארצי ואל מולדתי. למחרתו של אותו יום הייתי רץ כצבי וקל כנשר כחלוץ לפני מחנה משפחתי והגעתי למושב הזורעים לראות מה הוא “היש בו עץ אם אין” וכו’… אנשי המקום קיבלוני בסבר פנים יפות ומששמעו מגמת בואי מיהרו להדריכני סדר המעשים שעלי לעשות כדי לקדם את העניין. כבר באותו יום פגשתי את מנהל תלמוד התורה דאז הרב ראובן הס שליט”א” והוא שהכירני מכבר אף לא בדק בציציותי רק חתם מיד והעלה בערכאות וקיבלני בלא דיחוי” ולא נחה דעתו עד שהעמידני לפני מזכיר המשק. הלה סקר לפני את מצב הדיור במושב עד שנמצא פיתרון הולם גם לזה: אשקובית של שניים וחצי חדרים או אף פחות מזה. לעת ערב נכנסתי לבית הכנסת להתפלל מנחה וערבית. חזותי שהעידה עלי שאיני מבני המקום עוררה סקרנותם של כמה וכמה לשאול לסיבת בואי ובירכוני ברכת הצלחה. בסופו של יום סרתי משם לבית הורי בקבוצת כנרת מרחק 15 דקות נסיעה לשנת לילה. למחרת שבתי לאלון מורה וסיפרתי לאשתי ש”טובה הארץ מאד מאד” …”וגם אנשי מידות ראיתי שם”… עמלי כפים וצנועים להפליא “עלה נעלה כי יכול נוכל”…כבר באותו שבוע התארחנו במושב ונחה דעתנו. מועד עזיבתנו תוכנן לתקופת בין הזמנים של קיץ התשמ”ג. פניתי ליוסי נהג ההובלה ושריינתי את בוקרו של ט”ז באב. חשתי כמי שפיתו בסלו. רוחי לא קצרה עוד וגם תוחלת ליבי לא החליתני עוד. אך “יום ליום יביע אומר” “ו”גבוה מעל גבוה שומר” ו”מי יאמר לו מה יעשה” ו”מה כוננו מצעדי גבר”.
יד באב” יומיים טרם מועד עזיבתנו. חפצינו כבר ארוזים וצרורים ברובם.
התאומים נרדמו מזמן ואני יושב ומעיין בספר קודש. אשתי פנתה אף היא לעיסוקיה.לפתע מתוך הדממה הקשתה: יואב תגיד לא השתגענו? ואז החלה סותרת את כל בנייני הפאר שבניתי להצדיק עזיבתנו בדי עמל. ודבריה בטוב טעם והשכל” דברים נכוחים שאין להשיב עליהם כי אם רק בעל שכל ישר אתה. נסתתמו טענותי עד שעמדתי בוש בפני עצמי איך סחפו אותי רגשותי לדחוק כל כך את הקץ. צלצלתי ליוסי הנהג וביטלתי את ההובלה. “עזר כנגדו”. עוזרתו ונגדו בעת ובעונה אחת!!