ככל שמתרחקים מן האירוע” כך קל יותר להשתחרר מן החוויה ולדון על תוכן הדברים מצד עצמם. החושים פועלים בעוצמה רבה בזמן ההתרחשות ורק לאחר שהיא חלפה לה ועברה” יכול השכל להשקיף ‘מגבוה’ ולתפוש דברים כהווייתם” ולא רק מצד הרושם שפעלו עלינו.
כך גם ביחס לגירוש – כמעט שאין לך אירוע שלוּוה בכל כך הרבה המולה דמיונית” תקשורתית” פוליטית ומעשית” עד כי תוך כדי האירוע לא ניתן היה להתייחס אליו בדעה צלולה ומיושבת. רק ממרחק” ככל שנוקפות השנים” אנו מסוגלים להתרומם מן החוויה האישית-פרטית שעברה עלינו ולסקור את שנעשה ממעוף הציפור” מפרספקטיבה עליונה התופשת דברים מתוך הקשרם הכללי” הלאומי” ההסטורי. כל שנה שעוברת” יורש המבט הרחב והנצחי את מקומו של המבט הצר והזמני.
כעת אנו מבינים היטב” שעם כל הכאב ואי-הנעימות שהיתה מנת גורלם של תושבי הגוש” תוכנית ההתנתקות לא היתה בעיה פרטית שלהם כי אם סימפטום למחלה לאומית קשה שפקדה – ועדיין לא עזבה – את העם היושב בציון. את הסימפטום הרגשנו באופן ממוקד היטב על בשרנו” אך המחלה האמיתית שייכת למדינת ישראל כולה.
כיום קל הרבה יותר להבין” שהשאלה איננה רק שטחי-ארץ כאלה ואחרים” כי אם עמוד האש ההולך לפני המחנה” הייעוד המדיני” הרוח הלאומית. כבר יותר ממאה שנה שהתנועה הציונית מגדירה את עצמה בשטחיות עצומה. וכי יעלה על הדעת שניתן לסכם אלפי שנות מסירות נפש” געגועים לציון” לחידוש המלכות” לבניין בית המקדש ולהחזרת הנבואה בהקמת מדינה שכל תפקידה הוא להגן על אזרחיה ממזימות הרשע של אויבינו? וכי ‘סור מרע’ לבדו מסוגל לחולל תנועה לאומית כה כבירה? וכי דבקותנו המופלאה במשך כל שנות הגלות בתורה” בחסד” במצוות ובבנין קהילות לתפארת מסוגלת להצטמצם בהגדרה לאומית כה בנלית וסתמית? דומה הדבר לצייר גאון” המקדיש עשר שנים מחייו להוציא מתחת ידו יצירה לתפארת” שתסכם את כל מהות יצירתו. אלא שלדאבוננו” עם הסרת הלוט מתברר שאין כאן יותר מאשר קשקוש ילדותי. וכי יצירה זו משקפת נאמנה את כשרונו המופלא של האומן? ברור שקרתה כאן טעות מצערת” בלבול נוראי” החטאה איומה. גם האומן בעצמו חש איזושהי אי-נוחות בלתי-מוסברת עם התוצאה האומנותית. אך אין הוא יודע לעמוד על טיבה ולבאר את פשרה.
כך גם קמה לה מדינת ישראל מתוך מגמות הגזורות מתוך ההווה” מתוך רצון לתת מענה ממשי למצוקות החיים הישראליים. ‘מדינת כיבוי שריפות’. אך מה לעשות” ועם ישראל שכבר אלפיים שנה בונה את חייו לאור העתיד הרחוק” לאור שאיפות רדיקליות מגביהות-עוף” מתוך תביעות ערכיות קיצוניות עד-מאוד” לא ירצה וגם לא יוכל להשתחרר מאפיונים אלה – טבועים הם בנפשו הציבורית מעצם קיומה. אין הוא מסוגל אחרת. רק בגדולוֹת מסוגל הוא להלך. והנה” על אף כל זאת” הקים הוא מדינה בקול רעש גדול” בתרועת חצוצרות ובהתלהבות גדולה” אך מתוך קוצר-ראות” מתוך קטנות-הדעת ומיעוט-הדמות. מדמה הוא לעצמו כי שקט ומנוחה הוא מבקש” בעוד שמעצם טבעו ניחן הוא בכשרונות רבים” מגוונים ותוססים” שאינם נותנים לו מנוח. כדי לצאת אל הפועל בשלמות” בשביל לחיות בשלום עם עצמו” מוכרח הוא לשאוף למרומים” להרקיע שחקים. שלווה יוכל למצוא רק בחיים מלאי-יצירה” בעלי מעוף וחזון נשגב. ובמקום זאת הוא משתדל בכל מאודו לדשדש במקום” לשמר את הקיים” להסתפק במועט ואף לחזור ולהכריז” השכם והערב” קבל עם ועדה” כי שאיפותיו הלאומיות אינן חורגות מעבר לגבול הקיומי המצומצם והעלוב. אך מתחת לפני השטח חש הוא חוסר-נחת מכל המתרחש” חוסר שביעות-רצון ממעשי-ידיו. מבחוץ – הכל מצוין: מדינה לתפארת” תרבות משוחררת וכלכלה נהדרת. לעומת שאר אומות העולם יש לנו במה להתגאות. אך מבפנים – ריקנות. אמונה מתפוררת” ציניות מתגברת ומדינה חסרת-עטרת. המדינה איננה עונה על ציפיותיו הצפות ועולות מתהומות נפשו. הוא חפץ במדינה בעלת סולם-ערכים הרבה יותר משוכלל” בעלת שאיפות-חיים הרבה יותר גדולות ממה שהצליח בינתיים לייצר. בהתחלת הדרך” ההתרגשות והראשוניות מחפים על הבעיה” אך כל יום וכל שנה שעוברים” התסכול מצטבר והכעס מתגבר. מבלי שתוכל להודות בכך בפה מלא” מתחוור לה לאומה יותר ויותר” שאין היא אוהבת כל כך את המדינה אותה הקימה. אילו היתה יכולה” היתה מחזירה בשמחה את הגלגל ההסטורי לאחור. אלא שהדבר איננו אפשרי. הכורח הקיומי דוחק ואיננו מאפשר לפרק את אשר בנתה. אך בשלב מסוים” התסכול הפך בלתי-נסבל והפיצוץ בלתי-נמנע.
כבכל מצב שבו אדם כועס על עצמו בתת-מודע” מפנה הוא את הכעס אל אחרים. תושבי גוש קטיף היו השעיר לעזאזל” אך הם בכלל לא הנושא. ודאי” כשגאון ישראל משתולל ומחריב במו-ידיו את אשר בנה” זה כואב; כואב מאוד. אך עצם ההתפרצות טומנת בחובה סימן ברכה. כל עוד מסתתרת לה המחלה עמוק בנפש ואין מודעים לה” גם לא ניתן לטפל בה. דווקא כעת” כאשר העם התוודע בצורה גלויה ובלתי-אמצעית למצוקותיו היותר מהותיות ברובד הלאומי” אפשר לגשת לטיפול שורש” במקום להתמודד עם הסימפטומים. כל עוד הלאומיות מסוגלת להתעלם מייעודה ומערכהּ” אפשר להמשיך ולטאטא את הבעיה מתחת לשטיח. דווקא כעת” כאשר בירור החזון הלאומי הפך לנושא שלא ניתן להתעלם ממנו” שכבר אי אפשר לעבור עליו לסדר היום – הוא סימן לבגרות לאומית” לכך שעם ישראל חוזר לעצמו” לכך שתכני-חייו המהותיים ביותר הפכו לנושא קיומי. עם כל הכאב” ללא ספק” האומה עלתה קומה. כאשר מבינים נקודה זאת לאשורה” התחלת-חיוך קטנה מתגנבת לה לזוויות הפה ההולך ומתמלא בשחוק העתיד המתקרב. אוחזים אנו אז בשולי גלימתו של ר’ עקיבא השוחק” ונזכרים כי תשעה באב נקרא גם ‘מועד’.
