א', בנו ממשיכים בלימוד
הספר הקדוש ממסילת ישרים,
ואנחנו הגענו לפרק קף הנקרא במשקל החסידות,
ופחות או יותר קראנו, אפילו
קצת יותר מחציו, ככה נראה לי.
אז מה זה משקל החסידות?
זה סוג של זהירות המתלווה למידת החסידות.
מה זה מידת החסידות? זה לעשות יותר, נכון?
חסידות, לפי החוק, לפי
הצדקות אתה מחויב בכך וכך,
אבל אפשר לעשות יותר. היותר נקרא חסידות.
עכשיו, יש סכנה, כשאתה עושה יותר,
אז אתה עלול גם לפגוע.
זאת אומרת, דבר שהוא עיקר הדין,
אין מה לעשות, אין
הצעה ואין תבונה נגד השם.
מה שהדין, הדין. יגידו עליך מה שיגידו,
אין מה לעשות. אבל לגבי חסידות לעומת זה,
אדם צריך לשקול מה הנזקים
העלולים לצמוח ממידת החסידות,
ואם ישנם נזקים, אז הוא
צריך להימנע ממידת חסידות.
לעומת זה, ולפעמים גם צריך עד רבה.
החסידות תהיה שלא לעשות חסידות.
אז יש פה כמה סכנות. הנה, למשל, הגענו ל...
הנה חייב האדם לשמור, נכון?
זה באמצע הפרק, יש פסקה שמתחילה ב...
הנה חייב האדם לשמור כל המצוות
בכל דקדוקיהן, לפני מי שיהיה,
ולא יירא ולא יבוש. נכון?
זו הלכה, גם השולחן ארוך.
לא יבוש מפני המלאגים עליו בעבודת השם.
וכן הוא אומר, ועד הבירה
בעדותך נגד מלאכים, ולא יבוש.
כשדוד המלך היה, הרי פוגש מלאכים,
מלך פוגש מלאכים, על מה מדברים מלאכים?
מדברים על פוליטיקה וגם על שטויות.
ואילו דוד היה מדבר בדברי תורה,
והדבר בעדותך נגד מלאכים ולא יבוש.
זה היה נראה לכאורה לא
מתאים שמלך של ממלכה גדולה
ידבר בדברי תורה, אומר
לו, עד רבה, כך צריך לעשות.
לכן שנינו, הווה אז כנמר,
וכל כנשר, רץ כצבים,
וגיבור כערי לעשות זון אביך שבשע מים.
זאת אומרת שאדם צריך
להיות עם עזות פנים מסוימת,
עם עזות מצח, כי אם לא
כן, איך יעסוק בעבודת השם?
אומנם גם בזה צריך חילוק והבחנה.
כי כל זה נאמר על גופי המצוות
שחיים אנחנו בהם חובה גמורה,
שבהם יסים פניו כך על המיש.
אך יש איזה תוספות חסידות שאם
יעשה אותן מהאדם לפני המונע,
ישחקו עליו והתלוצצו,
ונמצאו חותים ונאנשים על ידו,
והוא יכול להניח מלעשות את הדברים ההם,
כי אין הם חובה מוחלטת.
הדבר כזה, ודאי שיותר
הגון הוא לחסיד שיניחרו
מי שיעשה הוא, והוא מה שאמר
הכתוב, והצניע לכת עם מלואיך.
הפעם יצא לי לדבר עם אדם
ממשפחה חסידית מכובדת,
מחשובות המשפחות של החסידים,
וראיתי אותו, את אותו יהודי
צדיק, הכל, אמרתי לו, מדוע,
הרי היום שבת, מדוע אינך
שם שטריימל כמינהג אבותיך?
אמר, מפני שזה מרחיק אנשים.
כלומר, למרות שהיה מינה
ראוי, אכן, זאת עמידת חסידות,
הנהוגה במשפחה שלו מדור לדור, 15 דורות,
שבשבת לובשים שטריימל,
אמר, כן, אבל זה מרחיק אנשים,
לכן היא לא שמה... -איפה הוא גר?
הוא גר בארץ, ירושלים.
אתה רוצה לכתוב את המדויקת?
אני יכול להגיד לך.
אבל זה תהליך לדעת איזה אנשים יש לזה.
כן, כן, אז הוא אומר, זה מרחיק,
כיוון שזה מרחיק, לא שמה.
מה עם דת חסידות? כן, אז החסידות היא דווקא
שלא לנהוג עם דת החסידות
שלו, כי זה לא עיקר הדין,
הרי אפשר גם בלי, כן, מה אתה אומר?
אבל מה זה חלמיש? -חלמיש זה סלע.
שאדם, כתוב, שמתי פניי כחלמיש,
והעדה כי לא אבוש. האדם הוא עזפנים.
זה גם השנוררים, יודעים?
צריך אור של פיל לבקש כסף.
כן? אז זה נקרא שמתי פניי כחלמיש.
אז גם פה את תוספות
חסידות שאדם ראוי שיניח.
לעשל, יש שאדם מקפיד, אני
יודע, איזה מידות חסידות יש,
הרבה מידות חסידות. שאדם, כמידת חסידות,
מוציא ציציות. כן, כשציציות קיבלתו בחוץ,
מידת חסידות. ואם זה יגרום למריבה,
ואם זה יגרום להרחקה, מה שלא יעשה.
כמעשה, באדם אחד שלמד במכון מאיר צדיק,
ובא להתחתן, אמרה לו
הרוסתו, או אני או הזקן.
הלך לרב מרדכא איליהו, אמר הר איליהו,
אני אוסר עליך לגדל זקן.
במשך שנה, ואחרי שנה נדון.
אחרי שנה, חזר לרב איליהו,
הוא אמר, אני אוסר עליך עוד.
רק אחרי כמה שנים התהיה לו להסים זקן.
הוא אמר, לא, הרי זה שאתה לא מגלה...
זה מידת חסידות, הרי
אתה יכול להשתמש במכונה.
אבל, ואהבת לרחקה מוחזת, דהורה איתה.
שלום, ביי. דהורה איתה.
אז אתה, אני אוסר עליך לגדל זקן.
זה לא שהרב איליהו לא
ידע מה הערך של גידול זקן.
אז אנשים לפעמים עושים שטויות,
חושבים שהם צדיקים גדולים,
ואינם יודעים שבזה שהם נוהגים
מדעת חסידות, הם פוגעים באחרים.
אז זה מה שאומר כאן.
אך יש איזו תוספת חסידות,
שאם יעשה אותה מהאדם לפני המון העם,
ישחקו עליו, יתלוצצו, ונמצאו
חותמים אלה אנשים על ידו,
והוא יכול להניח מי לעשות את הדברים ההם,
כי אינם חובה מוחלטת. הנה דבר כזה,
שוודאי שיותר אגון
לחסיד שיניחהו מי שיעשהו.
והוא, מה שאמר הכתוב, ועצנע לכת עם אלוהיך.
דברים גם אדם ראוי לו שלהסתיר את חסידותו.
למשל, טענית.
אדם מתענה כדי לחפר על אווירות.
קודם כול, זה שיש לו
אווירות, זה לא צדקות גדולה,
זה לא כבוד גדול.
אם אדם אומר, פשוט אני עושה טעניות.
כן, חוץ מזה שאתה מבזה את עצמך,
אבל מה זה הגאווה הזאת של טענית?
רואים שאדם שמגלה את זה
שהוא מתענה, הנה, אינה שלך.
הנה, כן. גם על צדקות, הוא אומר,
אני תרמתי מיליון דולר לזה.
תשתוק, למה אתה צריך
שכולם ידעו שאתה תרמת? צריך שלא ידעו.
זה המבחן האמיתי. וכמה חסידים גדולים
הניחו ממנהגי חסידותם בהיותם בין המון העם
משום דמך הזה כיוהרה, כי זה נראה כגאווה.
כללו של דבר, כל מה שהוא עיקרי
במצווה יעשהו לפני כל מלאים,
ומה שאינו עיקרי והוא גורם
שחוק ואיתול, לא יעשהו.
טוב, זה דבר שהרבה פעמים
מבעלי תשובה קשה לעמוד בו.
יש יצר הרע של צדקות, של צדקות יתרה.
בשל, היום חושבים שזה
צדקות לא לאכול אצל מישהו.
אני לא אוכל אצלך, אני יותר צדיק.
ומה עם הפגיעה שאתה פוגע
בבן אדם, שאתה על בנת פניו,
ועוד כמה איסורים ומחלוקת
שאתה מביא על ידי כך?
איך מסבירים? -מה? איך מסבירים?
לא מבינים, זה כך שאומרים. -זה יצר הרע.
אבל אי אפשר לעבור אותו. -מה?
אומר את זה לבן אדם,
מה שערם אומר, לא מבינים.
זה כתוב כאן במסיעת אישרים.
אלא מה תגיד, לא מגיעים עד פרי כף.
מגיעים עד פרי קיוטט, פרי כף כבר קשה.
אבל זה מסיעת אישרים
מפורש, מה אני יכול לעשות? כן.
איך מבטא יצר הרע? -מה?
איך מבטא יצר הרע במה שאמרת?
-יצר הרע יש הרבה דברים.
זה יצר הרע של להיראות צדיק.
כמו שמספרים על אחד
הצדיקים הגדולים שהיה גוסס.
שאלו אותו, רבנו, האם יצר
הרע עדיין מפטה אותך במצב זה?
הוא אמר, בוודאי, הוא מפטה אותי
שאני אדאג לזה שתצא נשמתי באחד.
כשאני אגיד, שמע ישראל,
השם ה' הוא השם אחד,
אז שעז תצא נשמתי.
זה יצר הרע.
כי הוא רוצה להראות איזה
צדיק שיצא נשמתו באחד.
טוב, הרי אין מצווה שתצא נשמתו באחד.
מותר לעשות קריאה קשמה
ולמשיך לקריאות עוד כמה דקות.
בסדר.
אבל זה כולם מחכים כזה. -כן.
זה דפסק. -כן, כמו אותו בחור שבא מחבל,
כדי הוא אומר, אללה, הוא עכבר עם סכין.
אז הוא רואה שהוא במצב
זה, הוא הלך עליו, וברך, אשר...
יש ברכה שמברכים כשהולכים למות על קידוש ה'
אשר קשרים לו סותיו
וציוונו וקדש את שמו בערבים,
ואז המחבל נבהל, הוא
רואה בן אדם מברך ברכה,
נבהל בורא...
טוב.
נמצאת הלמד,
שהבא להתחסד, חסידות אמיתית.
זו פעם הייתה איזה מקרה של איזה בחור למד,
איזו ישיבה לבעלי תשובה, שאני מכיר.
אז הוא סירב לעלות לאוטובוס.
למה? כי היו שתי בנות,
אחת מימין, אחת משמאל,
לא לעבור בשביל שני נשים.
עשה מזה סקנדל, רצה שיעברו, לא הסכימו,
ירד מהאוטובוס, כעס מאוד וכו'.
אז כמה איסורים יש פה שהוא
עבר עליהם בצורה ברורה,
בגלל שהוא רצה להקפיד על איזה מידת חסידות.
טוב? נמצאת הלמד,
אבל אני אספר לכם סיפור
ידוע, אני חושב שסיפרתי את זה,
על רבי שלמה זמן אוי
הרבך, שהוא ישב באוטובוס,
ובא אישה... -לא מכיר.
כן, אמרנו על זה, נכון? -לא מכיר.
מה? -לא מכיר.
לא מכיר? אבל הנה, הוא היה בשיעון.
אתה מוכן? אני יכול לספר?
טוב, אישה לא צנועה כל
כך, היא התיישבה לידו,
אז יש כמה אפשרויות.
או שיקום והתיישב במקום אחר, זה פוגע הבא.
או שיגיד לה לקום, זה ממש לא יפה.
מה עשה? קם ועשה כאילו שזאת
התחנה שהוא צריך לרדת אליה ממילא,
ירד ולקח את האוטובוס הבא.
אתה מוכן לשלם, אה? טוב, זה משהו אחר.
טוב, שלום.
ומה בדבר הלכות משונות שבחסידות,
כמו הוצאת שבת ביום שלישי וכולי?
כיצד החסידות משנה את ההלכה?
האם הזה בל תוסיפו וכולי
או לא תתגודדו בתודעה?
אין דבר כזה חסידות
שמוציאה השבת ביום שלישי,
אלא אם מישהו נמשכה לו השבת עד יום שלישי,
אז ההלכה היא שעושה הבדל
לעז, אני לא מתעבייה בכלל.
זה לא נגד הדין.
מה הרב חושב על הבדל צדדי לאומי החדש
והיכולת לאכול אצל אחרים?
בהקשר למידת החסידות שהרב דיבר עליה.
אני לא יודע מה זה הבדל צדדי לאומי החדש.
לא יודע מה זה. לא שמעתי.
אבל יש איסור לא תתגודדו. אסור לעשות.
אגודות אגודות.
הקמת שני בתי דינים בעיר אחת,
הרמבן כותב את זה וילכות,
עבודה זרה שזה אסור.
אז כנראה שצריך להיזהר מאוד בדבר הזה.
עכשיו, לא לאכול אצל אחרים,
זה מאוד בעייתי לא לאכול אצל מישהו.
אתה פוגע בו.
מה?
אתה אומר, אבל הוא לא מקפיד על זה ועל זה.
אז מכאן שאתה צריך להיות תלמיד חכם גדול
ולדעת מה מותר לאכול ומה אסור לאכול.
מעשה בהרב מרדכי אידיהו, שהיה,
היו לו הרבה מאוד מידות
חסידות בהלכה וכולי.
פעם אחת התארח אצל אחד מתלמידיו בשבת.
אמרה לו אשתו הרבנית,
הרי אתה, כידוע, לא סומך
על הפלטה החשמלית הרגילה.
אתה לא סומך.
והנה, אתה יודע שאצל תלמידך,
הוא מניח את הדברים על
הפלטה החשמלית של שבת.
שאתה לא סומך עליה. מה יהיה?
אמר לה, אני אוכל מה שאוכלים.
טוב, לא מתווכחים.
מגיעים לאכול בשבת, שים קידוש, אמוצי,
ופתאום בעלת הבית אומרת, שיחה כבודה רב,
הפלטה קפצה, האוכל קר. בסדר.
אז זה נקרא שהקב' הוא מתחשב בצדיק.
מתחשב בו, אבל לא באופן שיבזה את השני.
טוב. -בסדר? -כן.
בסדר, ננסות אולי להבין מה שהוא עושה.
אם האדם שאנחנו אומרים לבוא לסלוק,
הוא לא יודע, הוא לא שומר,
אין לנו מה לעשות, הוא יגיע ל...
בסדר, מה זה הוא לא יודע, הוא לא שומר?
תן לי דוגמה, מה הוא מביא לך?
בשבת? -הוא לא שומר.
יום חול, יום חול. נגי, אתה בא אליו, נו.
אבל הוא סיר עם אורז ובשר.
הביא לך סיר עם אורז ובשר.
אתה יכול להגיד, יש לי כלכול קבע.
אתה יכול להגיד.
-תגיד שיש לך כלכול קבע, זה מותר.
להימנע מזה, הוא שם להימנע.
תגיד שיש לך כלכול קבע, מה הבעיה?
עכשיו, מה זאת אומרת
שהוא מביא לך אורז ובשר?
זה אורז שבו יש תערובת תולעים ובשר של סוס?
לא, אלא מה זה? תסביר לי, מה הבעיה?
בשר שלו לא קשר.
בשר לא קשר, באיזה מובן הוא לא קשר?
הוא לא נקנע ממקום בעל תעודת קשרות.
הוא לא נקנע ממקום בעל
תעודת קשרות, אלא מה?
הוא הלך וקנה מהכפר הערבי הסמוך.
הם מוכרים בשם בשר שלא מומלח.
הם מוכרים בשר שלא מומלח, לא ירוחשר.
זה הרבה יותר יקר.
-רוב האנשים לא יודעים איך זה.
מה?
בדרך כלל, הבשר שהם מוכרים ברוב המקומות
הוא בשר שרוחשר ומומלח.
לא, הם מוכרים בשר... -אתה ראית דבר כזה?
ראיתי. -כן? -הם פשוט עושים גלגלפן ישר.
כן? -מתור עליו מדקה, לא מוכשר...
אה, ובישלו את זה.
אז באמת במקרה הזה יש לך בעיה,
אתה לא יכול ללכת.
אבל מה? אז אתה יכול להגיד
שאתה כיף בטן, בסדר? ושאתה לא יכול להכניס
איזה דבר לכן. אז מה, תישאר רעב?
כן, תישאר רעב, מה יש?
זה לא שווה בשביל לא להלגין פנים של מישהו.
כן. -אבל נחקר לי רצינית,
בין גוי ליהודי, נכון?
-בין גוי ליהודי, כן.
כל מה שאתה יכול להחמיר בבישול גוי, תחמיר.
כל מה שאתה יכול להקל בבישול יהודי, תקל.
מותר לקבל מגוי קוסמים?
-האם מותר לקבל מגוי קוסמים? תלוי.
סתם ככה מותר, אבל תלוי מה
הוא רוצה לעשות עם הקוסמים הזאת.
הוא רוצה לקרב את דעתך
אליו וכדומה, אז תשקול.
אבל מותר לקבל קוסמים.
יש הלכות בישול אגואים, נכון?
טוב, איפה היינו?
נמצאת על המד. -נמצאת על המד.
הרי יש פה גם שאלות.
מדובר בבדת אורות אליהו בראשות הרב
שמואל אליהו והרב שיינברג.
לא מכיר, לא בדקתי, לא יודע.
נמצאת על המד. -מה?
שהבא להתחסד חסידות אמיתית.
צריך שישכול כל מעשיו
לפי התולדות הנמשכות מהם
ולפי התנאים המתלווים להם.
לא רק עצם המעשה, אלא
מה תהיה התוצאה של המעשה.
למשל, היה מקרה בשנת תברש עין.
תברש עין בגוי זה יוצא 1910.
1910, תברש עין.
זו הייתה שנת שמיתה.
היה ויכוח שהיה כבר התחיל
במאה ה-19, אבל זה המשיך.
ואחר כך, בימי הערב קוק, האם
אפשר לעקוף את איסורי שמיתה
על ידי מכירת קרקעות
פיקטיבית בעצם לערבים או לא,
הערב קוק היה בין
המתירים והיו רבנים שעשרו.
אז אין בעיה, אלה עוסרים,
אלה מתירים, הערב קוק מתיר,
הם עוסרים.
פתאום נודע לערב קוק שהעוסרים
קונים תוצרת חקלאית מגויים.
הערב קוק יוצא מן הכלים שלו,
אומר, איזה מין חילול ה' זה?
איזה היתר יש לכם לעשות דבר כזה?
הוא כותב אל הרבנים.
הוא אומר, אמנם אתם לא
סומכים על היתר המכירה,
אבל מי יתיר לכם לפרנס גויים?
על חשבון אחינו המתיישבים?
אם אתם רוצים להחמיר, אז מי שחקלאי שיחמיר,
או שהצרכן יחמיר, איפה מצאנו דבר כזה?
ככה הוא כותב, אולי משמע, הוא אומר,
אין ביטול ירעת שמיים גדול מזה.
טוב. -זה מה שהוא כותב ביתר המכירה?
לא, זה מה שהוא כתב באיגרת
שהוא שולח אל הרבנים בירושלים,
שהתחילו לקנות מן הערבים.
הוא אומר, זה שאתם מחמירים,
אני מבין, מי צריך להחמיר?
החקלאי.
מי שלא רוצה לסמוך על היתר
המכירה, כל הכבוד, אומר הערב קוק.
החזרה? -לא, זה לא כלום.
אני גם ראיתי את המכתב שהם ענו בחזרה.
אבל זה לא משנה, הוא אומר את האמת.
הוא אומר, אתה רוצה להחמיר בשמיתה,
הכוונה, אם אתה חקלאי ואתה לא רוצה למכור
את השדה שלך לערבי כדי לעקוף את האיסור,
בבקשה, הקדוש יאמר לך, כי
זה טוב באמת להחמיר בדבר הזה.
אבל כשהצרכן יחמיר, אז בעצם זה פשע.
זה על חשבון היהודי.
מי יתיר לעשות דבר על חשבון היהודי?
לקנות תפוח מערבי זה בעיה,
ולמכור לו שדה של דונה זה בסדר.
נכון, לקנות תפוח מערבי זה
בעיה, כי אתה מפרנס אותו.
למכור לו דונה משלם לשם
הערמה על איסור שמיתה,
זה בסדר, נכון?
זה בדיוק העניין, שאנחנו צריכים
לשקול את המעשה מצד תולדותיו
ולא רק מצד עצמו גם.
טוב, הלאה.
לכן אומר, לפי התנאים
המתלווים להם, לפי העת,
לפי החברה, לפי הנושא ולפי המקום.
אולי אם אני אמצא את זה
בזריזות, זה שווי לראות בעצם.
אני לא רוצה את זה, אה?
תודה רבה.
הנה זה, כן.
בגרת שינתת זין, אתי תרעד,
האת שלא רועדת.
את זה כלי שהיו משתמשים בו פעם כדי לכתוב.
אולי פשוט לא היו, כולם יודעים.
פעם היו משתמשים באיזה מין דבר כזה ארוך,
כולמוז, ולפעמים גם עם מילוי, כדי לכתוב.
אתי תרעד בידי למעשה הנבלה אשר
נעשתה כעת לאחינו יושבי המושבות.
כי אחרי אשר הוחזק הדבר
עד כה שלא ליתן הכשר לגויים,
כדי שלא לדחוק את רגלי ישראל
המדוכאים ומיוגעים בעוניים,
והיניהם תלויות למחייתם
על ידי פדיון הענבים,
הנה, אתה, אחרי אשר נגמר
העניין בדבר סכסוך שאלת השמיטה,
שכל עיקרה באה לטובת אחינו בני המושבות.
נמצאו חותרי מחתרת אשר
יעצו בסתר לקנות דווקא מהגויים.
ולהרים קרן צרנו, השוחקים על משבטנו,
איך שאנחנו בעצמנו רודפים
את אחינו בני בריתנו אי שמיים.
אין לשאר, תראו, זה ערכו
כידע מאוד זהר בלשונו,
תראו מה שהוא אומר.
אין לשאר גודל אחר פעם וכילול
השם ועוצם הרשעה שיש בזה.
דמי לבבי כסיר ירתחו וכאבי עד לשמיים מגיע,
מהמצב היום הזה, מהנפילה של תורה
ויראת שמיים אמיתית שיש בעניין זה.
זה חריף. -נדיר, נדיר.
נכון, נדיר, אבל זה... כל הביטוי...
יותר חריף מזה אני לא הצלחתי למצוא.
ירן עקבות גאונו לתקן
את המעוות כפי היכולת.
אחר כך הוא מוסיף, יש למודעי, כי
חשש גדול מצד אורלה וקילי הקרם,
יש בקרמי הגויים בשנים הללו,
יותר ממה שהיה בימים הקדמוניים,
והרי אנחנו מוחזקים להשגיח על
קרמי אחינו בשמירה והשגחה מעולה,
ואחזעתה תהפך השורה שניקח
משל גויים הבלתי מושגחים
רק כדי לרדוף עד הנפש את אחינו ושרינו?
ולניבא זה ידידו אוז דורש
לומטורתו באהבה רבה.
טוב, יש פה כמה הערות.
שלום, מה פירוש שהרב לא שמח
על הפלטה של שבת? ואילו הלכה אחת בישראל,
ואם נפסק שמותר, אז מותר להבדיל
מכרים שכל אחד פוסק לעצמו.
אבל הוא פסק אחרת. זאת אומרת, יש הלכה אחת,
המסרין ישבה והחליטה עם הפלטה הקשרה או לא?
לא, יש מי שיתיר, ויש מי שעושה.
הרב אליהו, 120, מה יש?
בסעדת השמייה, שלום, כבוד הרב.
מה הבעיה בפלטה בשבת לפי הרמור דחא אליהו?
לגבי קשרות, פרסמנו צולם מסעית
מתוך ציר רכבים שהגיע מהשטחים
עם דופן כפולה, ומצאו
בה ארבע טון בשר של פרות,
וזה יועד למרכולים והמסעדות בירושלים.
הבעיה בפלטה של שבת לפי הרמור
דחא אליהו שהוא דן את זה כאש גלויה.
דן שזה כמו אש גלויה,
ויש בזה גם מסורת מנה,
ולכן הוא לא סומך על הפלטה של שבת.
אז... -מה?
כי זה לא מדעת חסידות.
-לפי דעתו, זה עיקר הדין.
אבל הוא דג, במדעת
חסידות, שלא לוויש את המערך
שסומך על הדעה המטירה.
אר הוא יודע שזו מחלוקת
בינו לבין רבנים אחרים.
הרבנים המטירים, והוא אמר הרבנים העושרים.
לכן הוא,
מעיקר הדין, מבחינתו, לא אוכל.
אז מה עושה? -אבל מה שהוא עושה?
הוא לא ראתה לבזת, אז הוא אמר
לי, אשתו, אל תדאגי, יהיה בסדר.
יש לו רוח הקודש, הוא יודע שיהיה בסדר,
שהפלטה תקפוץ. -שהחשמל יקפוץ.
עכשיו, לגבי המסעית
שצולמה, כן, זה מצער מאוד.
בספר נשמעי ההמשך.
ומקומות שהמשגח מגיע פעם
בחודש, נתקלתי באופן אישי בדבר כזה.
כמובן שיש חשש כבד. מה נמכר שם בדיוק.
ולכן, מי שמודעים לך, מבחינתם, זו
לא חסידות להקפיד על קשורת מודרת,
אלא הקטנת הספק. סליחה.
מה שנאמר כאן הוא בורות מוחלטת בהלכה.
לפי ההלכה, אני מדבר על ההלכה, מעיקר הדין,
מותר לסמוך על מקום שבו
המשגח מגיע פעם בחודש,
בתנאי שלא יודעים מתי הוא מגיע.
זה ההלכה מפורשת בשולחן הרוח.
שאפילו הגוי, כיוון שהוא היהודי,
נכנס ויוצא מתי שהוא רוצה,
אז הגוי תמיד חושש, ככה
ההלכה, שאנחנו מדענים את הגוי
כמי שחושש שמהיהו
היהודי, ולכן הוא לא חשוד.
בסדר? אז זה עיקר הדין.
אני לא אומר שלא ראוי לעשות יותר,
להחמיר יותר וכדומה, אבל להגיד
שזה עיקר הדין, זה בורות בהלכה.
טוב, אז איפה היינו?
נמצאת הלמד שעבר... מה?
-איפה זה המקור שהרפו שבו...
הגרת שינתזיין. שטז. שינתזיין. כן.
כן. נמצאת הלמד שעבר להתחסד.
חסידות אמיתית, צריך שישכול כל
מה עשה ולפי התולדות הנמשכות מהן.
למשל, יש גם הלכה, יש אימציאו הלכה חדשה.
מה ההלכה החדשה שהמציאו?
אסור להיכנס לחנות שמוכרת בשבת.
אני רוצה שיראו לי איפה
זה כתוב בשכונה רוח.
שאסור לקנות מחנות שמוכרת בשבת. זה בסדר.
אבל זה כאילו זה עובר בסייע לדעת העבירה.
אתה מסייע לדעת העבירה?
הוא עכשיו מוכר ביום חול.
אסור לקנות בשבת, זה נכון. זה אני מסכים.
לא, אתה מסייע לו לקנות כלום כלום.
-אני מסייע לו. רגע, אז אסור...
אני מסייע להם.
-רגע, ונגיד שהוא לא מוכר בשבת
והוא בשבת מדליק טלוויזיה.
אז האם מותר לקנות אצלו ביום
חול כי הרי על ידי הקסש הוא ירוויח...
זה פרסם זה או... -אה, פרסם.
אני רוצה להלכות, אני רוצה הלכה.
אל תמצאי לי עד. תגיד, מדעת חסידות,
אני רוצה לקדם את השבת
בישראל, חרם צרכנים וכדומה.
אתה צריך לראות איפה זה מגיע.
אם הדבר הזה מסייע
שמתוך זה ירבה השלום בעולם
והתתרבש מרד שבת בעולם, מה טוב.
אם אתה תגיע להפך, אז אסור.
סמן. -מה?
אומר רבו שלא תתקשרו למרד שבת?
אני לא אמרתי שאין בעיה.
-לא, בעיה של קשרות זה סיפור אחר.
אדם שמחלל שבת, אז יש כבר בעיה
לגבי הקשרות. אני מדבר על לקנות.
אתה נכנס אליו, אתה קונה במבה.
מבה זה סגור, זה לא אובישן, כן?
והיום, יום שני, יום רביעי, לא משנה מה.
אתה קונה במבה.
מותר או אסור? מותר. שלא יספרו סיפורים.
טוב. יש מספיק דברים שמאסורים בעיקר הדין.
קורא לי לפעמים, כי אני
אדע שבנות מבקש קוס קפה,
אני אדע מה זה. -אה?
-מבקש קולה או קוס קפה.
נו? -ופעלת חנות אולי,
נחנו חילול לשבת. -נו?
יש פה איזשהו בית שחילול
לשבת כי היא חושבת שאסור.
איזה חילול לשבת?
הרי מותר לך לשתות קוס קפה
גם אצל גול. -נכון.
היא חושבת שאו...
-בגלל שאתה חילול לשבת אסור,
כי היא אמרת, אין לי
תעודה, אני חתוכן בשבת.
אתה יכול להסביר לה,
סליחה, אבל זה לא קשור לעניין,
אני יודע, אתה יכול להסביר
לה שאתה יודע לך קצת יותר טוב
ממנהלי, למשל, כן? -אבל זמן הזה, אחר כך
ייקס על אנשים אחרים באים ואוהבים, ש...
-אז בסדר, נו, אתה...
טוב, טוב. איפה אנחנו? או אם מעשה אחד...
סליחה, ואם הפרישה...
לפי הדנאים המתלווים להם,
לפי העת, לפי החברה, לפי הנושא ולפי המקום,
ואם הפרישה תוליד יותר קידוש שם-שמיים
ונחת רוח לפניו, מן המעשה יפרוש ולא יעשה.
או אם מעשה אחד במראיתו הוא
טוב, הוא בתולדותיו או בתנאיו הוא רע,
או מעשה אחר רע במראיתו וטוב בתולדותיו,
הכול הולך אחר החיתום
והתולדה, שהיא פרי המעשים באמת.
בין הדברים מסורים
מלא ללב, מבין ושכל נכון.
אז מה זהו דורש ממך, יורק, חכם? עשתי?
כי אי אפשר לבהר הפרטים שאין להם קץ,
ואשר אם ייתן חכמה עם פבדלת התבונה.
ומעשה, דה רביט ארפון
יוכיח, שיחמיר להטות כבית שמי,
ואמרו לו, כדאי היית ללכו
בעצמך שעברת על דברי בית הלל,
אף על פי שמחמיר היע. מה זה הסיפור?
מחלוקת בית הלל ובית שמי
לגבי קריאת שמה של ערבית.
כתוב לגבי קריאת שמה של ערבית, בשוכבך.
אז בית שמי אמרו, בשוכבך, סימן שאדם צריך,
כשהוא אומר קריאת שמה של
ערבית, להיות בהטיה, כאדם ששוכב.
ואילו בית הלל אמרו, לא, אין לזה שום קשר.
בשוכבך הכוונה בזמן שבני
האדם שוכבים, ואתה יכול לעמוד,
לשבת, לשכב, איך שאתה
רוצה, התנוכה איננה חלק מן הדין.
מה עשה רביט ארפון? היה הולך בדרך,
הגיע זמן קריאת שמה
והיא טה, כדברי בית שמי.
איך אורה, הוא עשה רק חומרה.
כיוון שהיא טה,
רצו הליסטים לבוא להורגו.
כמעט נהרג על זה כך.
סיכנתי מפני הליסטים, אמרו
לו, כדאי היית לחוף בעצמך,
היה מגיע לך למות. למה? שאתה נתית לדברי,
שעברת לדברי בית הלל ועשתה כדברי בית שמי.
לכאורה, מה קורה? עבר לדברי בית הלל.
שבית הלל אמרו שזה לא חשוב איך אתה עושה.
וזה שהוא, אם אדם נגיד
שוכב ומגיע הזמן קריאת שמה
והוא ממשיך להשקע ולקרוא את
שמה, בית הלל אומר, אין בעיה.
כי הרי אתה לא מוכייב לשנות את תנוחה,
אבל אם אתה מקפיד לשנות את
תנוחתך כדי לצאתי לחופת בית שמי,
אתה עבריין. למה? כי אז זה בא ומסביר למה.
וזה שעניין מחלוקת בית שמי
ובית הלל היה עניין כבד לישראל
לפני המחלוקת הגדולה שרבתה ביניהם.
וסוף סוף נגמר שהלכה כבית הלל לעולם.
הנה קיומה של תורה שגמר דין זה
ישאר בכל תוקף לעדולם ולעולמים
ולא יחלש בשום אופן שלא
תעשה תורה חז ושלום כשתי תורות.
ועל כן, לדעת המשנה הזאת, יותר חסידות הוא
החזיק כבית הלל אפילו
לכולה מלהחמיר כבית שמי.
כלומר, מה שקרה, בית
שמי ובית הלל, כשהם נחלקו,
הם הגיעו לידי שפיחות
דמים, ירושלמים מפורש.
הרגו אחד את השני.
אז זה הדבר כל כך טראומטי,
שכאשר נגמרה המחלוקת, עשו כל מה שאפשר
כדי שלא תחזור המחלוקת.
אז מי שמטה כדי לצאת לידי חובת בית שמי,
הוא בעצם מעורר מחלוקת בישראל.
מחלוקת בישראל זה עבודה זרה.
אז באמת, הם הגיע לרבית הרפון למות על זה.
בבית שמי, באותו מקום שראיתי
עובד יהודי יקר מאחינו הרחוקים,
שהסביר לי כיצד הוא מכין את האוכל בעצמו.
הוא קונה את הלחמניות, בשר, גבינה וכו'.
הוא מכין, והמשגיח מגיע פעם
בחודש כדי לקבוט את התשלום בלבד.
ויש לא מעט כאלה.
מה שאתה מספר שהמשגיח
מגיע כדי לקבל את התשלום
פעם אחת בחודש בלבד,
יכול להיות שאותו יהודי
לא רצה שאתה תוכל לצלול.
אז זה נכון שזה לא בסדר.
להגיד שיש לו מעט כאלה, וזאת מיניין לך,
מותר להאמין ללשון הרע?
אז ברגע שלך יש הידיעה שהדבר הוא לא קשר,
אתה לא, יכול לאכול.
הגעה לעמידת החסידות תלויה
בקיום מלא של עיקר ההלכה,
או שניתן להחמיר דבר מסוים
שנוח או קל לך להחמיר בו.
זו אמת של הגדולה.
אני נגיד עוד לא מקפיד על כל ההלכות,
האם מותר לי לנות לדעת
חסידות את דבר מסוים?
מה השמת שכן, אבא? -מה?
הרב חם אמר שיש... -אנחנו עדיין בשאלה.
אני מסביר את השאלה שלו.
הוא שואל, השואל,
שאומר, יש דברים שאני עדיין
לא בסדר מצד הלכות מסוימות.
יש הלכות שאני באמת לא מקפיד, אני לא בסדר.
אבל יש הלכה שאני רוצה להחמיר בה.
הוא מותר לי להחמיר למרות שבשאר
ההלכות אני עוד לא יצאתי דחופתי או לא.
מה אתה אומר?
הרב חם סוגר סיפור שהיה
איזה יהודי שלקח מצווה אחת,
הקלטה את העדסה. -כן, זה נכון.
זאת אומרת שבאמת זה
מותר, למרות הסכנות שבזה.
כלומר, יש סכנה בזה
שאדם מחמיר כל מיני חומרות
כשבשאר הדברים הוא לא
בסדר, אבל עדיין זה בסדר.
המשך.
למקום שמוכר בשר, הפיתוי גדול מאוד.
הבשר שבא מהשטחים זול
בהרבה, ויש להם תעודת קשרות.
לעומת הרב לנדה, שיש לו מפתחות
של המקום, מפקחים על המשגיחים,
הוא בא למקום באמת חושש
להחמיר את דבר לו קשר.
זה נכון. יש דרגות בהקפדה.
אני יודע שיש מקומות שבהן אי
אפשר, נדיד אם המשגיח חולה,
אז לא מוכרים. למה?
כי רק המשגיח יש לו המפתח של המקרר.
זה הרבה יותר טוב, בהחלט.
טוב, אומרים כן רמחן,
וזה לנו לעיניים גרעות,
איזה דרך ישכון אור באמת
ובאמונה, לעשות הישר בעיניה ש...
עד כאן הפרק על משקל החסידות.
אז בעצם למדנו כאן שיעור
גדול, עד כמה שהחסידות לפעמים
יכולה להיות מזיקה, ולכן צריך להימנע מזה.
אז איך ייתכן שתמידי חכמים הרוו זה בזה?
האם הכוונה חלילה שרצחו זה בזה?
והרי רצח זה לכל הדעות.
זה נכון, זה באמת לא
בסדר, זה טראומצי נורא.
כן, אגב, יש לציין שפעם הקראים
טענו שאי אפשר לקבל את עברי הרבנים,
כי הרי מצאנו שהם רוצחים,
שהרי היה כתוב בתלמוד
שהרי בית שמי ובית
אילאל היו אורגים זה בזה.
זה נכון, זה בית שמי
שהיו אורגים ובית אילאל.
אנא רבנו סעדיה גאון
דבר זה לא נמצא בתלמוד.
נכון או לא נכון? לא בתלמוד המבלי,
זה בתלמוד הירושלמי.
אמרו מכאן המחקרים באקדמיה,
מכאן שרבנו סעדיה גאון לא
הכיר את התלמוד הירושלמי.
הייתה לי פעיה אחת, רבנו סעדיה גאון
ישב בארץ ישראל במשך שמונה
חודשים בישיבה של הגאון הארץ-ישראלי,
הארון בן מיר.
אז להגיד שהוא לא הכיר את התלמוד הירושלמי,
שהוא היה התלמוד הנלמד
שם, זה צחוק מן העבודה.
אז איך להסביר את זה שהוא
אומר דבר זה לא נמצא בתלמוד?
כי הוא אומר לקראים, פשוט מאוד.
אתה קרא אם הוא דוחה בקשה,
אם לא הכירו את התלמוד הירושלמי,
הוא אומר זה לא נמצא בתלמוד.
באמת חפשות היא לא תמצאות.
טוב, אז באמת לא בסדר שמרגו אחד את השני,
זה ממש כן, רצח אתה צודק,
זה לכל הדעות אסור לרצוח.
השאלה מה זה תלמידי בית שמיים.
תלמידי בית שמיים זה לאו
דווקא תלמידי חכמים, זה הגרופיזם,
הדפוקים שהם נמצאים בית שמיים. -חיילים?
חיילים, כן, כן.
היו לו חיילים, הרבה שנה.
פרק כף א', בדרכי קניית החסידות.
הנה, עכשיו כן, פשוט למדנו מה זה חסידות,
על חלקי החסידות, משקל החסידות.
עכשיו, איך קונים חסידות?
לא כתוב. עד עכשיו לא למדנו.
הציבה שיהוא לה הרבה לקנות
החסידות הוא גודל ההסתכלות
ורוב ההתבוננות.
על מה צריך להסתכל ועל מה צריך להתבונן.
בואו נראה.
כי כאשר ירבה האדם להתבונן
על גודל רוממותו יתברך
ותחליט שלמותו ורוב הערכק הבלתי משוער
שבין גדולתו ובין שפלותנו,
יגרום לו שימלא ירעה ורעדה מלפניו,
ובהתבוננו על רוב חסדיו יימנו,
ועל גודל אהבתו יתברך
לישראל ועל קרבת הישרים אליו
ומעלת התורה והמיצות היא
חיוצה מן העיונים בלימודים,
וודאי שהיא תתלה את בו אהבה.
אזה, והבחר והתאבל יידבק בו.
כי בירותו שהבורי התברחו לנו
לאב ממש ומרחם עלינו כאבל בנים,
התעורר בו בהמשך החפץ
והתשוקה לגמול לו כבן אל אביו.
כלומר, יש פה שתי התבוננויות.
אחת של המרחק והשנייה של הקרבה.
המרחק הוא המרחק הפילוסופי.
מרחק אדיר, בעצם אינסופי,
בין האדם לבין השגת בורו.
ולמרות כל המרחק הגדול
הזה, האהבתו של הבורא אלינו.
אז יש פה התבוננות במרחק והתבוננות בקרבה.
מרחק מצד האדם, קרבה מצד הבורא.
והדבר הזה מוליד שתי הכרות.
באופן מיידי, היראה והאהבה.
אבל... כן?
שייך פה לחיים, למשל,
שייכולה להסתכלות ולהתבוננות?
השאלה לא פשוטה.
האם יש פה חילוק בין ההסתכלות להתבוננות?
כן, אני חושב שההסתכלות זו ההבנה השכלית.
כלומר, האדם צריך לברר את המהלך הלוגי.
הרוב ההתבוננות זה ההפנמה,
ההקשבה הפנימית הנולדת מזה.
בינה ובעלת. -מה?
בינה ובעלת. -בינה, ליבה.
הוא בא, הלב מבין. כן, נכון.
היה גוי אחד בשם דקארט.
הוא כתב את הספר המדיטציות המטאפיזיות.
במדיטציה הרביעית הוא
מדבר על התחושה של ההתבוננות
שיש לו באלוהות. משהו מאוד מעניין.
שהוכש את קרבת האלוהים
כשמש מאירה, הנעימה לנפשו מאוד.
אבל זה אחרי כל הבירורים השכליים.
הוא בירר באופן שכלי את
המרחק, ועכשיו, בתוך כך,
הוא הוכש את מה שהוא הוכש ואת זה הוא מתאר.
מה שנקרא גודל ההסתכלות
שמוליד את רוב ההתבוננות.
מה?
מה? -איזה מרחק מגובה?
מרחק בין הנברל הבורא, שהוא מרחק אינסופי.
אז צריך להבין מה המשמעות של מרחק.
מרחק המנטלי, מרחק מטאפיזי.
הסכל הפילוסופי מברר את זה. זה המרחק.
זה כמו שלמשל בספר הכוזרים,
יש דיונים על תארי האלוהות.
הם תוארים של...
אתריבוטים, קוראים לזה בלעץ.
תארי האלוהות.
והדיון על התארים בכוזרים
מחולק בשני מקומות.
בתחילת, מאמר שני, ומחצית, מאמר רביעי.
נקרא רבי יהודה לוי שהיה אדם מאוד מסודר,
יכול היה לשים את כל הדיונים באותו מאמר.
למה חילק חלק, הנהיה חלק במאמר שני,
וחלק אחר במאמר רביעי?
תשובה, אם תסתכלו במאמר שני בספר הכוזרים,
יש אגב על זה פירוש שיצא לאחרונה,
אז תראו שמדובר בתארים של השלילה,
מה שהפילוסופיה מבררת לאדם,
המרחק בין האדם לבין הבורא.
לעומת זה, אם תסתכלו במאמר רביעי,
תראו שמדובר על התארים
שמסופקים על ידי הנבואה,
ההתגלות של הבורא לאדם.
אז בכלל הוא אותו
דבר, זה שכלי וזה חווייתי.
השכלי מורה על המרחק, מלא על היראה.
החווייתי מורה על ההתגלות,
על הקרבה, האהבה. פשוט מאוד.
טוב, והנה... יש פה כמה שאלות.
בעניין המחלות, סליחה,
כתוב, בית שמי ואילאל,
קראתי כי בגניזה קהיר מצאו דבר בעניין זה.
במה מדובר?
ועדיין, מהי התשובה לשאלה הקראית בכל זאת?
טוב, אם מצאו משהו בגניזה
הקהירית, יפה, אני לא יודע מה מצאו
בגניזה הקהירית בעניין זה.
עכשיו, מה התשובה הקראית?
התשובה הקראית היא שההלכה לא
נקבעת על ידי נשק ולא על ידי אלימות,
אלא כלל ישראל הוא הכובע.
וכיוון שכלל ישראל ראה עד
איכן מגיעה המחלוקת הזאת,
הטראומה הנפשית שזה עשה
בעם ישראל היא כל כך גדולה,
שהחליטו עם ישראל לקבוע פעם
אחת או תמיד את ההלכה בדבר הזה,
כדי להפסיק את המחלוקות.
-יש עניין ביום הורים,
סיפרת שאנחנו מנסים לזקק
בין הירה לאהבה, אז יש עניין...
סליחה, אני רוצה לגמור עם
הנושא של בית יל ובית שמא,
כי אני רואה שזה כואב לבן אדם.
ולכן אפשר לומר שכל דבר שאנשים לוקחים ללב,
אז אנשים עוברים את הגבולות.
שאפשר להבין שבנושא בית שמא
ובית יל אל היו גם ריבים נוספים,
היו ריבים פוליטיים
מסביב לבית הורדוס וכדומה.
יש ספר שכתב ישראל פרידמן
בן שלום על התקופה הזאת,
זה ספר בהוצאת את יד יצחק בן צבי.
דווקא מלא ירד שמאי מהספר,
אבל לקרוא שם כל הנושא
של בית שמאי ובית יל אל,
ודעת לנפשך עינם.
אני רוצה להגיד משהו.
שביום הורים אני אמרתי ש...
בעניין של הזיקוף בין ירעה לאהבה,
אז דווקא יש עניין התייחול שכלי
בניתוח של הקורבנות מול פסוקי זמרה,
שחבייטים איתה או שלא דווקא?
אמרתי שהקורבנות כנגד
ירעה, פסוקי זמרה כנגד שמחה.
ועכשיו אמרת כנגד אהבה. -שמחה בעיקר, כן.
שמחה בעיקר, כן. -שמחה בעיקר.
יש פה גם עניין כאילו של שכל לרב?
-לא אמרתי שזה שכל.
לא, לא, כל התפילה היא
חווייתית, אבל יש סוגי חוויות שונות.
רעש, רגע. שלום, כהודה רב.
האם לפי הרב מרותך איליהו
אפשר לאכול רק אוכל קר בשבת?
הפסק שלו הוא לכל העדות.
איך אין אפשר למצוא את הפסקים שלו בעניין?
מברכה, יעקב.
לפי הרב איליהו בוודאי שאפשר לאכול אוכל
חם בשבת, וזה מצווה לאכול אוכל חם בשבת.
השאלה היא מה השימוש שאפשר לעשות בפלטה?
אז יש כל מיני אופנים.
אגב, מישהו אפילו פעם ניסה לייצר
פלטה המתאימה לתקשות של הרב איליהו,
אבל הוא לא הצליח, זה לא היה
כלכלי, בסוף זה לא יצא, אבל היה ניסיון.
אז יש כל מיני אופנים כיצד להשתמש
בפלטה בשבת לפי הרב איליהו.
היה נע בספרו, למשל, קיצור
של חנרוך עם הערות הרב איליהו,
ודעת לנפשך, הנעה... כן.
אני לא חושב אני מדבר
נכון, אבל אני מדבר נכון.
השאלה של הקראים הייתה
איך תפסיקו הלכת לבית איליה,
הם לא נמנעו מלהרוג זאת.
לא, איך אפשר בכלל...
השאלה של הקראים הייתה
איך אפשר בכלל לסמוך על
חכמי המשנה, הרי הם היו רוצחים.
כן, אבל אנחנו לא מדוברים
על בית איליה ובית שמל בכלל.
לא, הגיע אליהם הסיפור
שבית איליה ובית שמל...
לא, בית שמל באמת רצחו,
לא פוסקים הלכת מאותה,
מה הלכת? -דווקא באותן ההלכות
שבית שמל רצחו שמה,
דווקא בזה פוסקים כמו תנאי.
כן, אז זה לא תנאי.
ברור שלא מדובר על התנאים והחכמים שבהם,
אלא מדובר על ההמון, המשולב, החמום המוח.
טוב.
אגב, לגבי אוכל קר בשבת, כתב הרזה
שאסור...
מי שנמנע מלאכול חם בשבת הוא חשוד על מינות.
הרזה? -הרזה, כותבים.
מה? רבנו זכריה, זה רכיה הלוי.
על המאור? -על המאור, כן.
אפילו הוא כותב שם משם מצווה להשמין בשבת.
מה? -כן, מצווה להשמין בשבת,
ואולי בזה קראו לו הרזה. -אולי.
טוב. והנה לזה צריך האדם שהתבודד בחדריו
ויקבוץ כל מדעו ותבונתו
אל ההסתכלות ואל העיון
בדברים האמיתיים האלה.
כלומר, צריך ללמוד.
והנה ודאי שיעזרו לזה רוב ההתמדה והעיון
בבזמורי דוד, עליו השלום.
וההתבוננות באה במאמריהם ואניינם,
כי ביותם כולם מילאים
אהבה ויראה וכל מיני חסידות.
הנה, בתבוננו באה, לא יימנע
מהתעורר בו התעוררות גדול
לצאת בעקבותיו וללכת בדרכיו.
כמה פרקים יש בתהילים? -150.
מה? -150.
אז 150 פרקים, 150 שיעורים בעצם
באהבה ויראה. ולא רע.
פעם מישהו כתב בעיתון שהאלוהות
אצל העברים הקדמונים הייתה אתאיסטית.
זו פרשנות כזאת שכל התורה
כולה היא בעצם מדברת על אלוהים
שלא קיים או משהו כזה.
אבל הוא כותב, המחבר של המאמר,
מה אפשר לעשות, אבל ספר
תהילים הוא בכיוון אחר, טוב?
אבל זה יוצא מן הכלל. נו, באמת.
אנשים פשוט לפעמים משועממים,
צריכים לכתוב מאמרים על תנח.
אם יגידו כמו כולם, אז אף אחד לא יקרא.
אומרים, הפוך, קוראים, הנה, עובדה קראתי.
טוב.
וכן תוריל הקריאה
בסיפור מעשי החסידים והאגדות אשר באו שם,
כי כל אלה מורים את השכל להתייעץ
ולעשות כמעשיים הנחמדים, וזה מבוהר.
כלומר, יש המעשים שקרו לצדיקים.
צריך גם לדעת לבחור אותם נכון,
כי לפעמים הצדיקים עשו דברים
שהם מיוחדים להם לפי מצבם,
אז הם לא דווקא מוסע לחיקוי.
אז צריך גם את זה לדעת להפעיל.
כן.
האגדות של חז'ל או...
זה לא עליה לסיפור של עשרה ושבעה?
מה? בזמנו לא עליה מה?
-לסיפור של רבי נחמן.
של רבי נחמן? -כן.
היא דיברת על רבי נחמן.
-אני שואל, איזה סיפורים, איזה דברים?
זה מה שמובא בחז'ל במדרשים?
-זה מה שהוא אומר.
מה שמובא בחז'ל במדרשים, כן, נכון.
אך מפסידי החסידות הם התרדות והדאגות.
כמו שכל דבר, אנחנו
יודעים מה הדרכים לקנות,
יש גם מה הדבר שמפסיד.
אך מפסידי החסידות הם התרדות והדאגות.
כן. -הוא בכלל לא נפרד איתנו?
מה? כן, כן, כן.
כי ביות השכל טרוד ונחפש בדאגותיו ובעסקיו,
אי אפשר לו לפנות אל ההתבוננות הזו,
ולהתבוננות, לו להשיג החסידות.
כלומר, מה צריך האדם לעשות? צריך לו לדאוג.
יש פה בעיה, יש דברים שצריך לדאוג להם.
נכון?
צריך לדאוג לפרנסה, צריך לדאוג לילדים,
צריך לדאוג כל מיני דברים. לבריאות.
אז איך אתה אומר לו לדאוג?
עכשיו יינתן בי אתכם המפתח הגדול להבנה.
יש להבחין בין לדאוג ל... לבין לדאוג מי.
צריך לדאוג לזה, רק לא
צריך להיות מודאג מזה.
צריך לדאוג לבריאות, בסדר.
להיות מודאג מהבריאות, לא צריך.
התחילת הספר הוא גם אומר את התרדות.
התרדות, כן, נכון, נכון.
ואפילו עם הישיגו כבר, הנה
התרדות מכריחות את השכל,
הן מערבבות אותו, ואינן מניחות אותו
להתחזק בהירה ובאהבה ובשאר העניינים
השייכים אל החסידות, כאשר זכרתי.
על כן אמרו זכרוננו לברכה, אין
השכינה שאורה לו מתוך עצבות
ולא מתוך עצלות, ולא מתוך
שיחות, ולא מתוך קלות ראש,
ולא מתוך דברים בטלים, אלא
מתוך דבר שמחה של מצווה.
כל שכן, ההנאות והתענוגים,
שהם הופכיים ממש של החסידות.
כי הנה הם מפאתים הלב למשך אחריהם
וסר מכל נייני הפרישות הידיעה האמיתית.
אומנם מה שיוכל לשמור את
האדם ולהצילו מן המפסידים האלה
הוא הביטחון.
דאוג, שישליך יאהבו על השם
לגמרי, ואשר ידע כי ודאי אי אפשר
שיחסר לאדם מה שנקצב
לו, כמו שאמרו זכרוננו לברכה
במאמריהם, כל מזונותיו של
אדם קיצובים לו מראש השנה
עד יום הכיפורים.
איך הם קיצובים לו?
על פי מה?
מה? -על פי מעשיו השתלטו.
על פי מעשיו, בשנה שעברה. -בשנה שעברה.
וודאי.
כל מזונותיו של אדם קיצובים
לו מראש השנה עד יום הכיפורים.
על פי מה?
על פי מעשיו. איזה מעשיו? של השנה הקודמת.
וכן אמרו... מה? -זה ראש השנה?
עד יום הכיפור, יש לו איתה
הזדמנות עדיין לעשות...
שנה ועשרה ימים, לא... או עשרה ימים.
אפשר להגיד אם שנה ועשרה ימים, כן.
וכן אמרו, אין אדם נוגע במוכן,
לחברו אפילו כמלוא נעימה,
הוא כבר היה אדם יכול
להיות יושב וותל והגזרה הייתה
מתקיימת, אם לא שכאדם הכנס
לכל בני אדם בזיעת הפכת או חל לחם,
אשר על כן חייב אדם להשתדל
איזו השתדלות לצורך פרנסתו,
שכן גזר המלך העליון, והרי זה כמס שפורה,
כל המין האנושי אשר
הנמלט ממנו, על כן אמרו,
יכול אפילו יושב וותל, תלמוד לו מה?
בכל מעשה ידיך, אשר תעשי.
כלומר, האדם לא יכול להגיד, פרנסה
מן השמיים, אני לא עושה כלום, יושב.
אך לא שההשתדלות הוא
המועיל, אלא שההשתדלות מוכרח.
וכיוון שהשתדל, הרי יצא אידי חובתו.
כבר יש מקום לבריגת שמיים שתשריע עליו,
אם לא צריך לבעל אותי,
אמר, בכלל זה ריצות והשתדלות.
לא מה שאמר דוד המלך עליו השלום,
כי לא ממוצע וממערה ולא ממדבר
הרים, כי אלוהים שופט זה ישפיל וזה ירים.
ושלמה, המלך עליו השלום,
אמר, אל תיגע להעשיר מבנתך
חדל, אלא הדרך האמיתית הוא,
דרכם של החסידים הראשונים,
עושים תורתן עיקר ומלאכתן
תפאלה, וזה וזה נתקיים בידם,
כיוון שעשה האדם קצת מלאכה,
משם ועלה אין לו אלא לפתוח
בקונו ולא להצטרר על שום דבר עולמי,
אז תשאר דעתו פנויה ולבוא מוכר
לחסידות האמיתית ולעבודת אימה.
אבל לא צריך להשתגע אחרי
ההשתדלות המתמדת לפרנסה, שאם לא כן,
אז מה יהיה עם החסידות של האדם?
מה אמר חזל, שבזונותיו של אדם
תלויים מראש השנה לא נשמע קצת מיסטי?
הרב יכול להסביר? לא, זה לא מיסטי בכלל.
כיוון שאדם נידון מראש השנה,
אז על פי זה גם נקבע גם עתידו.
על פי מה הוא נידון?
על פי מעשה של שנה שעברה, מה מיסטי בזה?
זה מה פשוט.
טוב, עד כאן להיום. שלום.