לספרנו הקדוש, נסילת ישרים, מעת רמחל,
ואנחנו הגענו לפרק כבב,
ואפילו התחלנו את הפרק.
ואנחנו הגענו לדיבור המתחיל, ועומנם.
הנה, אפשר כולנו...
ואומנם לפי שאי אפשר לאדם.
על מה מדובר? על מידת הקדושה.
מידת הקדושה, איך הוא אמר?
תחילתה, השתדלות, סופה, מתנה.
עכשיו, זה באמת דבר
גבולי, הרי כל המידות בספר
זה מידות שהן כולן השתדלות בלבד.
כלומר, אין פה מתנה מהשמיים,
חוץ מידת הקדושה שהיא מתנה.
מעניין למה?
יש ביטוי כזה שמשתמשים בו בתרבות הכללית,
מקום קדוש ליהודים, קדוש לנוצרים,
קדוש לאסלאם, כן? זה קדוש ל.
זה ביטוי שאין לו שום משמעות מצד האמת,
או שהמקום הוא קדוש או שהוא לא.
הוא לא קדוש למישהו, הוא קדוש מצד עצמו.
אם באמת הוא קדוש, אז זה לא
משנה אם יש מישהו שמכיר בזה
או לא מכיר בזה, ואם הוא לא, אז הוא לא.
אפילו מי יחשבו שהוא קדוש.
לכן הביטוי קדוש ל, הוא
מצד האמת חסר משמעות,
קדוש זה מציאות אובייקטיבית.
ולכן יש מה שנקרא גם הרגשה.
לפעמים אדם מרגיש,
אני מרגיש שהמקום קדוש,
אבל הרגשה זה לא קדושה.
הרגשה זה הרגשה.
יש למשל...
נתאר לעצמנו, משל שקבוצת אנשים
יושבים מסביב לשולחן יפה
מאוד, כזה עם מפה לבנה,
חלות מתוקות, אורות מרצדים,
מרק טעים ושרים זמירות.
אבל מה, זה יום שלישי.
זה כלום.
זה נחמד מבחינת האווירה,
הפולקלוריסטית, זה מאוד נחמד,
אבל זה לא קדושה. אין פה קדושת השבת.
ולכן יש פה בקדושה איזשהו ממד שהוא
מחוץ לאפשרות של ההכרה של האדם,
ולכן תחילתו השתדלות, אבל סופו מתנה.
כאן הוא מסביר את זה במובן המוסרי, ואומנם,
לפי שאי אפשר לאדם שישימו עצמו במצב הזה,
כי כבד וממנו. מה זה במצב הזה?
של דבקות מתמדת באלוהות.
כי סוף סוף חומרי הוא ושר באדם,
על כן אמרתי שסוף הקדושה מתנה.
כי מה שיוכל האדם לעשות
הוא ההשתדלות הראשון
של מרדיפת הידיעה האמיתית
והתמדת ההשכלה בקדושת המעשה,
אך הסוף הוא שהקדוש ברוך הוא
ידריכהו בדרך הזה שהוא חפץ ללכת,
בא וישרע אליו קדושתו ויקדשהו.
ואז יצלח בידו זה הדבר,
שיוכל להיות בדבקות הזה,
אם הוא התברך, בתמידות.
כלומר, יש בספר מורה נברוכים
דיון לגבי הקדושה המתמדת.
האם יש אפשרות בכלל שאדם
יהיה במצב קבוע של דבקות
בדעת אלוהים? כן? הרי מה זה הקדושה?
דבקות בדעת אלוהים, שאדם יודע את השם.
איך אדם יודע את השם?
וודאי שלא על ידי התרגשות.
אדם יודע את השם על ידי שכל.
איך אומר הרמב״ם? אין אדם יודע את השם,
אלא בדעת שידעאה הוא, לפי הדעת תהיה האהבה,
עם מעט, מעט ועם הרבה הרבה.
לפיכך צריך לייחד את עצמו ללימודים,
הם המודיעים לו את קונו, כפי
שביארנו בהלכות יסודי התורה.
זה סוף פרק עשירי, שהוא
סוף הלכות תשובה לרמב״ם,
כפי שביארנו בהלכות יסודי התורה.
אם כך, איך אפשר להגיע
למצב מתמיד של קדושה?
אם זה בכלל אפשרי? הרמב״ם אומר שבהיסטוריה
היו רק ארבעה אנשים שהגיעו לזה.
רק ארבעה, והם האבות ומשה.
זאת, אברהם, מצחק, יעקב,
משה, הם אלה הארבעה
שהגיעו לדביקות מתמדת.
הרב קוק, באורות הקודש חלק ג' אומר,
לא, אפשר שכל אדם יהיה במדרגת...
לא כל אדם, אבל רבים יכולים
להגיע למצב של דביקות מתמדת,
חולק על הרמב״ם.
הקיצד, אז הוא שמע, מסביר
שהוא לא ממש חולק על הרמב״ם,
לא ממש, אלא שהרמב״ם
מדבר על מדרגת דביקות כזאת
שבאמת היא ייחודית מאוד
שרק האבות הגיעו אליה.
אבל יש מדרגות אחרות של דביקות
שבאמת כל אדם יכול להגיע
אליהם לדביקות מתמדת, זה אפשרי.
בחוטות, אבל מתמידות בכל
זאת, והם עדיין בגדר הקדושה.
כלומר, הרמב״ם הוא קיצוני,
או קדושה מוחלטת או כלום.
הרב קוק אומר לו, יש גם קדושה יחסית,
וזה יכול להיות באופן מתמיד.
אז זה מה שאומר, גם הרמחאל,
אני יכול לומר דבר כזה,
הוא אומר, כי מה שיוכל לאדם
לעשות הוא ההשתדלות הראשון
ברדיפת העדיה האמיתית
והתמדת ההשכלה בקדושת המעשה,
אך הסוף הוא שהקדוש ברוך הוא
ידריכה בדרך הזה שהוא חפץ הלכת בה
ויאשרה עליו קדושתו
ויקדשהו, ואז יצלח בידו.
זה הדבר שיוכל להיות בדביקות
הזה אם הוא יתברח, בתמידות.
כי מה שהטבע מונע ממנו,
יעזרהו יתברח וסיורו ייתן לו.
אוך עניין שנאמר, לא
ימנע טוב, להולכים בתמים.
כלומר, האדם נידון על פי כוונתו, אז
גם אם יש משהו שאינני יכול לעשות,
כיוון שזאת כוונתי, אז בסופו
של דבר אני גם זוכה לזה
באיזושהי צורה.
כמו שאמרו, כל המטאבל על ירושלים
זוכה ורואה בשמחתה.
אנחנו רואים במשך מאות בשנים
שהרביעי טבלו על ירושלים ולא ראו בשמחתה,
אז איך אתה אומר זוכה ורואה בשמחתה?
מכיוון שהוא מטאבל על
ירושלים, אז הוא שייך גם לשמחתה.
משהו מזה מתנוצץ בקרבו, משמחתה של ירושלים.
ועל כן אמרו במאמר שזכרתי,
האדם מקדש עצמו מעט,
שהוא מה שיוכל האדם לקנות משתדלותו.
כן, הביטוי מעט אין הכוונה
שהאדם פטור מלהשתדל,
אלא הכוונה שכל מה
שאדם ישתדל זה עדיין מעט.
מקדשין אותו הרבה. מה זה הרבה?
שהוא העזר שעוזר אותו
הבוראי דברך, או כמו שכתבתי.
אז כאן המושגים של מעט
והרבה הם לא במובן הכמותי,
לא במובן של ההשתדלותי, עד רבה.
האדם צריך להשתדל בכל מיעודו להיות קדוש,
אבל כל מה שישתדל ויצליח עדיין
יהיה מעט לעומת הקדושה העצמית
שהקדוש ברוך הוא מקדש אותו.
עד כאן תיאור קניין המידע.
איך קונים את המידע? אומר הרב, הרמחל,
המידע נקנית על ידי השתדלות
וההשלמתה על ידי הבוראי.
ומה עניינה של המידע?
שהאדם דבק באופן מתמיד בדעת אלוהים.
בסדר? זה מובן.
לפי זה מובן מאמר של הרב קוק בעולת ראייה
לגבי הפסוק, 'וצדיק באמונתו יחיה'.
מה זה, וצדיק באמונתו יחיה?
אגב, היום מקובל משפט
מטופש כזה, איש באמונתו יחיה.
ועוד אומרים שזה כתוב במקורות של היהדות.
לא, אין דבר כזה ביהדות.
'וצדיק באמונתו יחיה'.
השאלה מה פירוש יחיה.
אז הרב דן שמע בשאלה מאוד
רצינית, איך אפשר להתפלל
ובאותו זמן גם להאמין.
ללמוד ולהאמין, למכור
עגבניות ובאותו זמן גם להאמין.
הרי אם אני עוסק באיזושהי פעולה,
ויש מחשבה אחרת שנכנסת לי לתוך הראש,
המחשבה הזאת תורדת אותי.
אני לא יכול באותו זמן
גם, אני יודע, לגזור בד
ולפתור תרגיל במתמטיקה.
כי או שהתרגיל יצא לו
נכון או שהגזירת יצא לו נכון.
כשאדם מתעסק במשהו,
הוא צריך להעסק באותו משהו.
הוא לא יכול להתעסק באותו זמן במחשבה אחרת.
אז איך נטבעת מן האדם האימונה המתמדת?
שאלה מעניינת, נכון?
הרמב״ם אומר שיש שש
מצוות של מצוות תמידיות לאדם.
אימונה בשם ובייחודו ואהבתו ויראתו,
ועוד כמה, לא זוכר בדיוק,
אבל יש כמה דברים שהן אימונות
שמצוות תמידיות לאדם.
ביניהם גם מצוות האמונה.
איך אפשר באופן קבוע להאמין?
הרמב״ם אומר, לא מפריע לך זה שאתה יודע
שאתה חי לעשות כל פעולה אחרת.
למשל, אני עכשיו מבריג איזה בורג,
באותו זמן אני גם יודע,
ידיעה ודאית וברורה שאני חי.
זה לא מפריע לך. למה זה לא מפריע?
כי זה כל כך נאהב וכל כך
מאוחד איתי, אין לי כל דבר נגד זה,
שזה כבר, איך אומרים, מופנם.
זה מופנם, ולכן הידיעה
של החיים איננה מפריעה.
עכשיו, מתי מחשבת האמונה
עשויה להטריד את הנפש?
כשהאמונה לא שלמה.
אז אני צריך כל הזמן להזכיר
לעצמי במה אני מאמין.
אבל אם האמונה מאוחדת עם הנפש איכות גמור,
אז היא כמו החיים.
ועל זה אפשר להגיד, וצדיק באמונתו יחיה,
אמונתו כמו חייו, ולכן אומר
הרב, זאת היא דרכם של הקדושים,
זה הביטוי שחוזר פה,
שעוסקים בכל דרכי
העולם ודבקים בחיי אמונתם.
אומנם הוא עוסק בכל, הוא מוכר עגבניות,
ואפילו לפעמים גם לומד תורה וגם מתפלל,
אבל הוא דבק בחיי אמונתו,
ולכן אמונתו מתצרפת אל
כל החיים, ולכן הוא קדוש.
כן? זה מה שהרב מסביר בעולת ראייה,
עמוד שבלמד חטא אם אני לא טועה.
אולי נבדוק את זה.
נכון.
נכון.
בקרח א' של העולת ראייה,
עמוד שבלמד חטא, נכון.
הוא אומר...
האפשרות שאיזו ידיעה שבנפש תעכב על אחרת
היא רק כשאותה ידיעה גורמת קצת תרדה לנפש.
אבל מה שדבוק כל כך
בנפש, עד שהיא מקבלת ממנו
והמקנוע משלם הוא מקובל
מכל צד בלא שום התנגדות כלל,
הרי אינו מטריד את הנפש
כלל, אלא הוא עיקר מנוחתה.
ואך על ידו תוספת את כוחה לעבוד ולהשכיל,
וזאת היא מעלת הקדושים
העוסקים בכל דרכי העולם
ודבקים בחיי אמונתם.
אז זהו המצב שמתואר כאן במסיעת אישרים.
עכשיו, יש לזה עכשיו השלכה.
דיברנו על איך קונים את המידע,
הסברנו מה העניינה של המידע,
עכשיו אנחנו נלמד על
השלכותיה של המידע הזאת.
מה קורה לאדם הקדוש?
והנה האיש המתקדש, בקדושת בוראו,
אפילו מעשיו הגשמיים חוזרים
להיות ענייני קדושה ממש.
מסימנח אכילת קודשים.
אנחנו, כשאוכלים קורבן
בקדושה, אז זו אכילה.
אכילה היא מעשה גשמי, אבל זו מעשה קדוש.
אנחנו אומרים בברכה מעין שלוש,
בני ירושלים מירך ועלינו
לתוכה וסמכנו בניינה
ונוכל מפרייה ונסבע מטובה.
הוא נבחר חליה בקדושיו טהרה.
זאת אומרת שאנחנו רוצים בעצם להגיע למצב,
הסי, הפסגה של כל
המעבאים, זה שיהיה מה לאכול.
אבל לכרוע, זה שיהיה מה
לאכול זה לא פסגת המעבאים,
אנחנו הרי אוכלים כדי לחיות.
אבל כאן נתגלה שיש מדרגה
אחרת, שאנחנו חיים בשביל לאכול.
כלומר, המצב של האכילה בקדושה
הוא הפתרון של המתחים שבנפש.
כי כשאני אוכל, אני נמצא במצב
שבו אני מושפל, זה השפלה לאכול.
אתם יודעים למה זה השפלה לאכול?
כי אני נבראתי בצלם
אלוהים, אני נזר הבריאה.
ואני עכשיו משועבד
לחתיכת פלאפל, שזה ביזיון.
אני תלוי בחתיכת פלאפל, סקנדל.
אבל יש מצב הפוך, שאני
מעלה את הפלאפל למדרגת הדם.
אני עושה את זה מפני האידאל.
אבל אז אתה אסור להיות
רעב, צריך לאכול כשאתה סוויה.
כמו קורבן פסח. -בדיוק, כמו כל הקורבנות.
ההלכה היא שאדם צריך לאכול קורבן,
בין שזה קורבן פסח, בין כל קורבן אחר,
הוא צריך להיות סוויה לפני זה.
אז למה אתה הולך עכשיו לאכול פלאפל?
כי יש לי קורבן לאכול אחר כך.
אז אני אוכל טוב, סוויה, ואז
אני הולך לאכול את הקורבן.
כדי שהאכילה תהיה אכילה אידאלית.
זה קצת מסירות נפש צריך.
מה? -סעודה רביעית בשבילה זה ככה.
סעודה רביעית, גם שלישית בחורף. כן, כן.
זה סעודת מסירות נפש.
כן.
אבל זה בעצם מה שמצאנו בתלמוד.
יש מספר חכמים, גם תנאים, גם המוראים,
שהתלמוד מספר לנו שהם היו שמנים.
אמרים, הו, היה בעל בשר, היה
שמן, רבי אלעזר ורבי שמעון, רבי יוחנן,
שהם היו שמנים.
רבי צדק הקהן מלובלין
אומר, מדוע התלמוד סיפר לנו
שהם היו שמנים?
זאת אומרת, זה שהם היו שמנים, בסדר,
אבל למה הוא ספר לנו את זה?
מה, כנראה שגם התלמוד מדד, כן?
הם מדדו היקפים והכול, לא סתם.
כן? אז הוא אומר, רבי צדק,
כדי שנדע שהם היו קדושים,
שהם היו מרבים באכילה
כדי להוסיף קדושה בעולם.
כן? אז מחמירים.
כן?
אבל תגיד, הרגע, אבל אם יזיקו לבריאות שלהם,
האדם שמן, זה לא מריא.
לא צריך קצת מסירות נפש.
נכון? אז זה מה שאנחנו עושים גם בשבת.
בשבת כל אחד מישראל זוכה לזה.
לכן בברכת המזון אנחנו
אומרים רצה ואחליצנו.
מה זה ואחליצנו? רפאנו. לאחליץ זה לרפא.
אנחנו צריכים רפואה בגלל שאכלנו יותר מידי.
אנחנו עושים את זה מפני כבוד הקדושה,
שאנחנו רוצים להוסיף קדושה בעולם.
יש דבר מעניין, יש בספר, במגילת רות.
כן? איך כתוב?
ויוחל בועז.
כן? ויוחל בועז. מי זה בועז? גדול הדור.
מה מספרים לנו על גדול הדור?
שגדול הדור ישב והתפלל או
ישב בסוגיה חמורה ועתיר אגונות
ויש פלויים של קדושה ותהרה.
מה מספרים לנו על בועז?
ראש אסן הדרין בימיו.
ויוחל בועז וישט, ויטב ליבו,
וישקב בקצה הערימה, בעיר אדם.
כמובן מספרים לך על גדול הדור
שהוא אכל ושעתיו הוא היה מבסוט
והלך לישון ליד הכסף.
הערימה זה הערימה, זה ערימת הסעורים.
יש לו סעורה, הוא עובד, קשה, יש לו עכשיו,
זה ביוקר הזמן של הקציר.
עכשיו, כל הכסף פה,
אסור שזה ילך לעיבוד,
הוא הולך לישון ליד זה,
שלא יגנבו.
זה מה שיש לספר על גדול הדור.
אז חז'אל הסבירו מה זה
ויטב ליבו, ויוכל בועז וישט,
ויטב ליבו בדברי תורה.
אז מה?
כאילו, הוא אמר איזה בורט על השולחן,
וזה היה הקדושה שלו, נכון?
שהוא פתאום יישב איזה רמבם קשה,
וזה היה הקדושה של בועז. ככה נראה לכם.
אבל הרב קוק, באורות הקודש...
מישהו...
אורות הקודש חלק ג'י, מישהו גנב את זה.
משהו נורא. אין, אין, אין.
לא, לא, תעזוב, תעזוב, למה לך, למה לך?
שדג גנב שבגללו אי אפשר לצטט מהספר.
לא נורא.
הרב קוק אומר שאצל האנשים
הקדושים כל דרכי החיים הן קדושה.
ולכן מה שכתוב, ויטב ליבו בדברי תורה,
מסביר הרב שהם האכילה והשתיה עצמם.
זה דברי תורה של בועז.
אומנם התלמוד לא אומר את
זה כי התלמוד מתרגם את זה
עבור הדור שאחרי תקופת הנבואה.
אחרי תקופת הנבואה, אז אתה
לא יכול לדבר על אכילה ושתיה
במונחים של קדושה עצמית,
אבל אצל בועז זה כן אפשרי.
הוא אדם קדוש, אז כל המעשים שלו זה קדושה.
מובן?
כן. אז בואו נראה שוב.
והנה האיש, הנה, עכשיו אנחנו מתוך כך
יכולים להבין דברי רמך.
והנה האיש המתקדש בקדושת בורו.
אפילו מעשה וגשמיים חוזרים
להיות עניין לקדושה ממש,
לסימנך אכילת קודשים, שהיא עצמה מצוות עשה.
ואמרו זכרונם לברכה, כוהנים
אוכלים ובעלים מתקפרים.
כלומר, אתה רואה כהן אוכל,
ואתה שואל, מה אתה עושה?
הוא עכשיו מחפר על האווירות שלה.
איך הייתה הכפרה היום?
לא רע, היה חסר קצת פלפל.
טוב, מה? -מה זה בטוב בעלים?
קשור לבד? -לא.
בעל הקורבן, מי שהיה קורבן שלו.
אדם מביא קורבן, יש לו קורבן אשם.
מי אוכל את הקורבן? הקהל.
הוא עצמו עשה אווירה,
הכהן אוכל בשבילו, מתקפר.
צריך להבין את זה.
לכאורה צריך להיות שבבעלים
של הקורבן הוא בעצמו יאכל,
אם הוא כבר הגיע למדרגה של קדושה,
שהוא זה שיביא את
הקורבן והוא זה שיאכל אותו.
אבל כנראה שלא כל אדם הוא במדרגת הקוהן.
אבל הקורן, איך זה שהוא
אוכל והוא מחפר על מישהו אחר?
איך בכלל אדם יכול לחפר על אבונות חברו?
הקשר בכל עם ישראל. -כי הם מלאי אהבה.
כאשר מישהו אוהב את חברו,
אז הוא וחברו הם עניין אחד.
לכן אמרו הדרשנים שאהבה בגימטריה 13,
וגם המילה 1 בגימטריה 13.
אז אהבה בגימטריה 1.
על ידי אהבה אנחנו אותו אחד.
הקורן אוהב אותי.
הוא כל כך אוהב אותי שמה
שהוא עושה זה מה שאני עושה.
מובן? -מובן.
ולכן אם הוא מתייסר, גם אני מתייסר וכולי.
אז מתוך כך יש מסקנה
מאוד ברורה, ותראה אתה,
ההפרש שבין הטהור לקדוש.
איפה זה הטהור מבואר?
איפה מבוארת מידת הטהור?
מידת הטהרה, נכון? בביאור מידת הטהרה.
הטהרה זה הפנימיות של הפרישות.
כן? הרי הספרנו שיש פה שלוש
מדרגות, צדיק, חסיד, קדוש.
הצדיק זה מי שעושה את
הטוב ולא עושה את הרע.
בשביל להגיע למידת
צדיק, אני צריך שלוש מידות.
זהירות, זריזות ונקיות.
אם קניתי את שלושת המידות
האלה, זהיר, זריז ונקי, אני צדיק.
אבל יש אחר כך מידות יותר
נעלות, החסיד או הטהור,
שבשביל זה צריך שלוש מידות
נוספות, פרישות, טהרה וחסידות.
אבל הטהרה, שימו לב, שהיא על רקע הפרישות.
אדם טהור כי הוא פרש. נכון? זה הפרישות.
ויש שלוש מידות אחרונות,
הנבה, חסידות, הנבה,
ירתחת וקדושה, שעושות את האדם לקדוש.
צדיק, חסיד, קדוש.
אדם שהוא עוד לא צדיק,
אבל רוצה להיות צדיק, מה הוא?
ישר. ישר, צדיק, חסיד, קדוש.
רשת תיבות? יצחק. נכון?
בפי ישרים, קצת צדיקים,
קצת חסידים, קרב קדושים.
אז אם כן, אומר הרב כאן,
ותראה, אתה ההפרש שבין הטהור לקדוש.
הטהור, מה עשה בחומריים,
אינם לו אלא הכרחיים,
והוא עצמו אינו מתכוון
בהם אלא על צד ההכרח,
ונמצא שעל ידי זה יוצאים מסוג
הרע שבחומריות ונשארים טהורים.
כלומר, שואלים את הטהור, אדוני הטהור,
אני ראיתי שאכלת צהריים, למה?
הוא אומר, לא הייתה לי ברירה.
אם לא הייתי אוכל צהריים, הייתי מת ברעב,
כיוון צריך לחיות.
אז בדילן ברירה, אכלתי.
אדוני הטהור, היית רוצה לאכול
פחות או בכלל לא, אם היה אפשר?
הוא עלווי, עלווי והייתי אוכל פחות.
והייתי ישן פחות.
אבל מה אפשר לעשות?
יש מינימום, אני ישן
שעתיים בלילה וזה כבר הרבה.
טוב, אך לכלל קדושה לא באו.
כי אילו היה אפשר בלתם, כבר היה יותר טוב.
אך הקדוש, הדבק תמיד לאלוהיו
ונפשו מתהלכת בין המושכלות האמיתיות
באהבת בורו ואירתו,
אינן עכשיו לא כאילו הוא
מתהלך לפני השם בארצות החיים,
עודנו פה בעולם הזה.
ומה שמצאנו למשל לגבי
האבות, הוא מסביר הרמב״ם,
איך האבות הגיעו למצב של דבקות מתמדת.
הוא אומר כי כל חייהם היו בשביל
להקים אומה שיודעת את השם.
ולכן הם גידלו כבשים ועיזים.
אתה שואל את יצחק, האבינו, אתה
יגיד כל מה שיש לך לעשות בחיים
זה לטפל בכבשים?
הוא אומר כן, על ידי זה אני מקימומה.
אה, אתה בשביל קימומה שיודעת את השם?
אז כל מה שאתה עושה זה דעת אלוהים.
אז הכבשים שלו זה קדוש.
לכן אמרו זבל פרדותיו של יצחק
ולא כספו וזהבו של אבי מלך.
ויותר מזה, מצאנו שיצחק
אומר משפט מאוד תמוע.
עשה לי מה טעמים כאשר אהבתי,
בעבור תברכך נפשי בטרם המות.
כלומר, כשיצחק אמר,
אני רוצה לברך אותך, בני היקר,
אבל אני לא יכול לברך אותך
אם אין פה אוכל קצת.
תביאי משהו ככה, שזה יהיה טעים.
אבל מה? לא סתם טעים. כאשר אהבתי.
כלומר, אתה יודע, אתה
מכיר את הטעם האישי שלי.
אז שהטיבול יהיה בדיוק כמו שאני
אוהב, ואז אני אוכל לברך אותך.
מה מביאים לו, אגב, בסוף? שני גדייזים.
זקן אחד אוכל שני גדיים? שני גדיים.
וגם יביאו לו יין ואתן,
ולחם וזה, עשה לו מטעמים.
בקיצור, חז'אל אמר, זה היה בלפסח, כן?
בלפסח אז הביא לו שני
קורבנות, קורבן פסח וקורבן חגיגה,
אז הלחם זה המצות והיין זה ארבע כוסות,
והמטעמים זה המרור, בסדר. אז הוא, כל זה.
אבל בכל זאת, הוא רוצה שזה יהיה טעים.
הוא לא סתם רוצה לצאת
לגבי חובת אכילת קורבן פסח,
אלא הוא רוצה שזה יהיה טעים.
הטעמים של יצחק זה קדוש.
בכל זאת, הוא היחיד שכתוב
עליו שמספרים על חיי האישות שלו.
והנה יצחק מצחק את רבקי אשתו.
ראיתם על איזה שהוא צדיק
שהתורה תראה לנכון לספר לנו את זה?
אז מספרים לנו את זה כי
אצלו זה קדוש, הוא בגן הידן,
אז מה, הכול בסדר עצמו.
אז מה שאומר, כאילו מתהלך
לפני השם בארצות החיים,
הודינו פה בעולם הזה.
והנה איש כזה, הוא עצמו
נחשב כמשכן, כמקדש, אוך מזבח.
אוך מאמרם, זיכרונן יברחיו,
היה על מעליו אלוהים.
מה זה מעליו? האבות הן הן המרכבה.
בכן אמרו, הצדיקים הן הן
המרכבה, כי השכינה שורה עליהם.
כמו שהייתה שורה במקדש.
הרי כתוב, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם.
אז בתוכם, זה סימן שגם הם מקדש.
יש המקדש, ובתוכם יש גם מקדש.
ומעטה, המאכל שהם אוכלים
הוא כקורבן שעולה על גבי האישים.
כיוודאי הוא שהיה נחשב
לעילוי גדול אל אותם הדברים
שהיו עולים על גבי המזבח
כיוון שהיו נקרבים לפני השכינה.
וכל כך יתרון היה להם בזה עד
שהיה כל מינה מתברך בכל העולם.
כלומר, על ידי פרה אחת שקרבה על גבי המזבח,
כל בעלי החיים, כל החומר
הפרות, מתברכות בעולם כולו.
שאת...
הרי זה מה שאמרו, שמזבח מעריך ימיו של אדם.
לכן אסור לשים חרב על גבי
המזבח כי החרב מקצר ימיו של אדם,
והמזבח מעריך ימיו של אדם.
בניגוד לדעתה של מרים בת בלגה.
מרים בת בלגה. זוכרים אותה, נכון? -לא.
טוב מאוד שהם לא זוכים, מרשעת הייתה.
מרים בת בלגה הייתה כהנת ממשמר בלגה.
יש 24 משמרות מתאונה.
אחד מ-24 משמרות זה משמר בלגה.
וכאשר נכנסו היוונים לאכל,
אז היא טפחה בסנדלה על גבי המזבח.
ואמרה, לוקוס, לוקוס,
עד מתי אתה מחלה ממונם של
ישראל ואינך עומד להם משעת דוחקם?
בגלל זה אחר כך התנסו
את כל המשמר, סיפור שלם.
לוקוס? -לוקוס זה זאב ביוונית.
שמעתי שער העובדי יוסף
לם, אמר, לוקסוס, לוקסוס,
עד מתי אתה מחלה ממונם של ישראל? כן.
זה גם, טוב.
וכל כך יתרון היה להם בזה,
עד שהיה כל מיני מדברים בכל העולם,
המוחמר המזכרונם, המברכה במדרש,
כן המאכל והמשתי שהאיש הקדוש אוכל.
העילוי הוא למאכל ההוא
ולמשתי ההוא כאילו נקרא,
הוא על גבי המזבח ממש.
אגב, זה היסוד של התיש של החסידים, נכון?
אצל החסידים הרב אוכל, ואז
מה שהוא אוכל ממנו מתקדש,
אבל איזו קושייה גדולה על זה.
אם באמת כל מה שהרב אוכל זה
קדוש, אז הוא צריך לאכול את הכול.
למה הוא משאיר לחסידים?
מה שהוא משאיר זה לא קדוש.
אז הוא, לכאורה, הד רבא,
הוא צריך לאכול את הכול.
נכון? זה באמת לא מובן. מה?
אלא אם כן אומר שעל ידי הדבקות
ברבא אז כולם גם הם חלק ממנו,
מצד זה.
כי אם לא, זה באמת קושייה גדולה.
את הסיפור הידוע על הדובדבנים,
שהייתה צלחת מילה בדובדבנים,
בא הרבא, אוכל אחד אחרי
השני בלי לבדוק תולעים.
כבר מסתכלים, הרבא משאיר שלושה,
פותחים את הדובדבנים ומוצאים תולעים.
כל כמה גדול הרבא.
שדווקא אלה שהיו בהם תולעים הוא לא אכל.
כן. והוא...
והוא העניין שעברו עליו, זכרונם יברחם,
כל המביא דורון לתלמיד
חכם כאילו יקריב ביקורים.
אז מה זה התלמיד חכם פה?
קדוש. דבר קדום קדוש.
וכן אמרו, ימלא גרונם של
תלמידי חכמים יין במקום נסכים.
אין הדבר הזה שיהיו התלמידי
חכמים להוטים אחרי האכילה והשתייה,
חז ושלום, שיהיה מלא
גרונם כמעלית את הגרגרן.
היית כתוב, למשל, שתלמיד
חכם שמגיע לשמחה של עם הארץ,
אסור לו לאכול שם. למה?
שלא יאמרו שהוא בא למלא ביתנו.
כל האחרים גם כן באו למלא
ביתנם, אבל הם מסתכלים עליו,
הם אומרים, אה, בטח, הוא בא למלא ביתנו.
אז שהוא לא אכל.
אלא העניין הוא, לפי הכוונה שזכרתי,
כי התלמידי חכמים הקדושים
בדרכם, במבחון מעשיהם,
הנה ממש כמקדש וכמסבח.
מפני שהשכינה שורה עליהם
כמו שהייתה שורה במקדש ממש,
והנה הנקרב להם כנקרב על גבי המסבח,
ומילוי גרונם תחת מילוי הספנים.
טוב, בגלל זה הנוצרים צאצאי
האסב היו רודפים היהודים
אף אף אף בליל הסדר עם דם נערים,
כי נקמה על גניבת הבחורה ביום זה?
הרעיון, לא הבחורה, הברכה.
הבחורה זה נקנה, כלומר, זה נקנה.
הבחורה נקנתה. מדבר על הברכה, שהברכה, כן?
אולי, אני לא יודע. יש תמיד בעיה.
הרי הנוצרים מסתכלים על חג
הפסח כחג מאוד מרכזי מבחינתם,
כי זה הזמן שנצלה באותו האיש וכולי.
ומאשים את היהודים בזה,
אז לכן הם חמים על
היהודים באותו לילה וכולי.
שלום, הרב. קרבן פסח. נמנים בחבורה.
האם גם האסב כלול באכילה זאת?
וכן צריכים לאכול זאת בליל תדבב, ולא ביום.
אם כן, איך ברח את יעקב בלי שאכל?
אני לא מבין.
יעקב הביא לו קרבן פסח.
הביא לו קרבן פסח, והוא
כאילו נמנע על הקרבן של יעקב.
וזה היה בלילה מן הסתם. בליל תדבב הוא אכל.
האם גם האסב כלול באכילה הזאת?
זו זמן שאלה גדולה,
אני לא יודע מה לענות. טוב, כן.
תודה. רציתי לשאול הרבה בכל העולם,
המסירים שעקרם דעתים על קידוש החול.
ופה אנחנו רואים איזה
דרגות זה מי מגיע לזה,
ואתה זה יחידים, נשמע. אז מה...
מתאים פה יהיה משהו מעניין,
שקידושת החול של אותו אדם
זה אדם קדוש, מי שעבר את כל המדרגות האלה.
ויש מדרגה יותר גדולה מהקדוש.
טהור. -לא, טהור זה פחות מקדוש.
יש מדרגה יותר גדולה מהקדוש, זה כלל ישראל.
הרי בפי ישערים תתרומם, וסניקים תתברח,
ובלשון חסידים תתקדש, ובקרב קדושים תתעלל,
ובמקהלות רבבות עמך בית ישראל.
שרבבות עמך בית ישראל,
העמך, זה גדול מהקדושים.
ולכן החול ששייך לכלל
ישראל הוא קדוש יותר מן החול
שמקדש אותו אדם קדוש פרטי.
לכן דווקא הציונים מבינים
את זה, שהציונים מבינים
שכל מה שנעשה לשם בניין האומה בארץ ישראל
יש לו קדושה עצומה,
ולכן כתב הרב קוק ששחקני הקדורסל הם עוזרים
למקובלים שמכוונים כוונות. נכון? כידוע.
זו הרי שאלה ששאלו הרי מישהו,
אחד מגדולים, מהמקובלים בתבריה
ששלח מכתב לרב קוק, איך כתבת בהורות
שההתעמלות של בחורי
ישראל, שהם עושים כדי להיות
בנים מאמיצי כוח לאומה,
שהדבר הזה מרומם את השכינה
יותר מזמירות שדוד מלך ישראל זימר
ושהמקובלים כולם תלויים
בהשגותיהם, באלה המתעמלים.
איך אתה כותב דברים כאלה?
אז הרב קוק עונה, זה במכתב
שמודפס בסוף נפש הראייה.
במהדורה של מכון הרצייה
שם, שם הרב מסביר שכל דבר
ששייך לכלל ישראל הוא קדוש.
וכיוון שהם בונים את הכלל,
המלא יש שם קדושה גדולה,
אלא שהחיצוניות צריכה תיקון
רב, אבל הפנימיות היא קדושה.
בבקשה, אדוני, נדבר.
לאיזה צריך את המקדש? מה אני מדבר ש...
בית המקדש הוא הביטוי לזה שהגענו
למצב שבו יש אכילה של קדושה.
כן? -זה לא עניין של הכלל, כאילו,
כי בגלל של... -וודאי, זה עניין של הכלל,
הבית המקדש עניין על ידי הכלל,
זה לא אדם פרטי בונה בית המקדש.
כן.
אז עכשיו, מתוך כך הוא מגיע... רגע, רגע.
לא, זה... ועל דרך זה, עכשיו,
מתוך כך יש איזה מין סיכום כזה
של הרעיון. על דרך זה כל תשמי
שהשתמשו מדברי העולם,
אחרי היותם כבר דבוקים
לקדושתו התברך, הנה,
אלוי ויתרון הוא לדבר ההוא
שזכה להיות תשמיש לצדיק.
וכבר הזכירו זכרונם
לברכה בעניין אבני המקום
שלקח יעקב ושם מראשותיו, אמר רבי יצחק,
מלמד שנתקבצו כולן, והייתה כל אחת אומרת,
עליי יניח צדיק ראשו.
כלומר, המטרה היא להגיע
לקדושת הדומן, האבנים.
אגב, מעניין שהמאמר הזה
של רבי יצחק מובא על ידי
רמחל בהקדמה של המסיעת ישרים,
בפרק הראשון.
בפרק הראשון הוא מביא את המאמר הזה.
כלומר, הוא מסביר לנו כבר
מראש מהו האופן שבו צריך לפעול.
כללו של דבר, הנה עכשיו הסיכום.
עניין הקדושה הוא שיהיה האדם
דבק כל כך באלוהיו, עד
שבשום מעשה אשר יעשה,
לא ייפרד ולא יעזוז ממנו להתברך,
עד שיותר יתעלו הדברים הגשמיים
אשר ישמשו לאחד מתשמישיו
ומה שהוא משתמש בהם,
ממה שירד הוא מדבקותו ומעלתו
והשתמשו מדברים גשמיים. הוא מעלה.
לכן באמת נאמר באדם הראשון,
ויצב השם האלוהים אל האדם
למור מכל הצגן החול תוכל.
כלומר, הקדוש ברוך הוא גילה לנו
את הסוד של האמא היהודייה הטובה,
שאומרת, אכול בני.
כן? הרי מה אמא יהודייה רוצה מהבן שלה?
שהוא יוכל. נכון?
מה אומר הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון?
בראתי אותך. בשביל מה? -כדי שתאכל.
כן? ויצב השם האלוהים אל האדם למור.
מכל הצגן החול תוכל. זה מצווה.
מה זאת אומרת, האכילה
אצלו, האפנמר, מה זה לאכול?
זה לקחת משהו שבחוץ ולשים אותו בפנים.
הטפוז בטרם נאכל היה חלק מעולם הצומח,
שזה דבר מכובד. אין בזה גנאי להיות צמח.
אבל הטפוז הוא רק טפוז.
אחרי שהוא נאכל על ידי
האדם, הטפוז הופך להיות אדם.
ואם אותו אדם מגיע גם לדברי
תורה, אז הטפוז הפך לדברי תורה.
אשרי הטפוז שנעשה דברי תורה.
ואז יוצא לפי זה שכל העולם
כולו צריך לאכל על ידי האדם.
כלומר, הוא צריך לאכול את הכול. מבין?
כי יש איזו בעיה.
יש הפרש בינינו לבין העולם.
ואת זה כבר חווינו
כשהיינו עובר ברחם עימנו.
הרי העובר הוא קטן.
זה הגודל של עובר לפעמים. אחר כך זה גדל.
אבל זה קטן בכל זאת.
עכשיו, העובר נמצא בתוך
נוזל, והנוזל זה כל עולמו.
ויש גבולות לעולמו שזה דופני הרחם.
עד שם זה מגיע.
אבל יש הפרש בינו לבין העולם.
אבל תוך כדי ההיריון, העובר הולך וגדל,
ואז יש זהות בינו לבין עולמו עד
שהוא ממלא את כל חלל העולם.
ואז מה הוא עושה?
הוא יוצא אל רחם יותר
גדול, שזה העולם שלנו,
עד שהוא יצליח לאכול את הכול.
כאשר האדם אוכל את כל העולם,
כבר כשהוא העלה את הכול,
אז הוא יוכל עכשיו להיוולד מחדש לעולם הבא.
ברור? אנחנו עוברים מעולם לעולם.
הולכים ואוכלים עולמות,
והולכים וגדלים, זה מובן?
זו המטרה. השאלה מה?
מעניין שאומרים שהמטרה של החיים היא לאכול,
זה נשמע מצחיק. נכון? זה ניחוח. למה?
כי אצלנו האכילה באה מפני האכרח.
כיוון שהיא באה מפני האכרח, יש בה גנאי,
כי היא פוגעת בחירות שלנו.
אבל המטרה היא פה להעלות מהאכרח אל החירות.
מובן? טוב.
הרב, מה זה לפי זה חזון הצמחונות?
לפי זה חזון הצמחונות
ממש לא חזון טוב, לפי זה.
לפי זה עד רבה, יותר טוב, חזון אכילת הבשר.
נכון?
לפי זאת שאלתך, נכון? -כן.
כן, כן, כן.
לכן באמת הרב ציהודה
קוק בספר אורלין טבעתי,
הוא כותב מאמר שלם, אני אקרא מאמר,
אחדות המציאות השלמה נגד הצמחונות.
אני אעשות מה שאני אמרתי עכשיו.
אבל אחר כך הוא כותב, והרי
בכל זאת לעתיד יש צמחונות.
נכון? אז הוא שואל את השאלה שלך, גם כן.
אבל קודם כול, מצביע לנו
מדוע הצמחונות זה לא טוב.
כי עד רבה צריכה להיות אחדות שלמה.
מסכנות הפרות שלא נאכלות.
אני רוצה לאכול...
הפרה מתחננת שאני אוכל אותה,
אבל הנה עכשיו אני את צמחוני.
איפה... זה לא פר.
למה לעשות לה את זה?
אלא מה? לעתיד לבוא אנחנו מגיעים למצב
שכבר אין נזדקקות של הנבראים זה לזה.
שכל אחד מגלה את האור
האלוהי שבקיר בו בבחינת,
ולא ילמדו עוד איש את ראהו ואיש את אחיו,
למור דהו את השם כי כולם ידעו אותי.
אז כשמגיעים למצב הזה, כבר מתבטלת ההדדיות
של חלקי הבריאה הזה בזה,
ואז כל אחד הוא ערך בפני
עצמו, ואז הצמחונות יש לה מקום.
אתה יודע?
אבל הרב שם מסביר, הרב סעודה מסביר
שגם בכלל לא רק הצמחונות,
לא רק אכילת הבשר תתבטל,
גם הצמחונות תתבטל.
יבוא זמן שגם לא נוכל יותר
מלפפון, זה אכזרי נורא לאכול סלט,
כי אתה מנתק את המלפפון ממקור חיותו.
מי יתיר לך? כן? מה אתה אומר?
הרב דיבר על שצריך לאכול את כל העולם,
העלות את כל העולם. -כן.
אז דיברנו בעיקר על אכילה פיזית,
אבל מה הם דברים אחרים שלא נאכולים?
מי אמר שדיברתי על אכילה פיזית?
דיברתי גם על אכילה פיזית.
אוקיי, אז איך מעניינים את הדברים האלה?
למשל, כתוב, אדם הראשון נאמר
שלא לאכול מעץ הדעת, נכון?
תגידי, איך אוכלים דעת?
איך אוכלים דעת? נו, תגידי. -בלימוד.
בלימוד, כן, לימוד זה גם לאכול, נכון?
לאכול, לחמו ולחמי וכולי, נכון?
מה זה עץ? תגידי, עץ נותן דעת?
אני, העצים שראיתי נותנים פירות,
אבל דעת אני לא ראיתי.
אלא הם כן יחזור שעץ זה
נשון עצה, מקור החוכמה.
עץ זה זכר, נקבה עצה.
אז איפה היינו? כן.
ואומנם, זה בהיות שכלו ודעתו
קבועים תמיד בגדולתו יתברח
ורמותו וקדושתו, עד שיימצא כאילו הוא מתחבר
עם המלאכים העליונים ממש עודאו בעולם הזה.
וכבר אמרתי שאין האדם
יכול לעשות בזה מצידו,
אלא להתעורר בדבר ולהשתדל עליו.
וזה אחר שכבר יימצאו בו כל
המידות הטובות שזכרנו עד הנה,
מתחילת הזהירות ועד ירד ח'
בזאת יבוא אל הקודש ויצליח.
כן, הרי ירד ח' זה המידה השמינית, נכון?
זהירות זה הראשונה, ירד ח' זה השמינית.
אם הראשונות חסרות
ממנו, הרי הוא כזר ובעלמום,
שנאמר בו וזר לא יקרב.
אך אחרי החינות עצמו וכל ההכנות האלה,
אם יהיה הרבה להידבק בתוקף
האהבה ועוצם העירה בהשכלה בגדולתו,
יתברח ועוצם רומה מותו, יפריד
עצמו מענייני החומר מעט מעט,
מה זה יהיה יפריד עצמו מענייני החומר?
שהוא יהיה משוחרר.
למה האדם צם? כדי להוכיח לעצמו
שהוא לא חייב לאכול, ואז הוא חייב לאכול.
ובכל פעולותיו וכל פנימותיו, יכוון
לבבו אל מצמוני ההידבקות האמיתי.
זאת אומרת, הוא צריך ללמוד
את תורת הסוד, תורת הקבלה,
כל הדברים שמלמדים אותו דעת אלוהים.
עד שיערה עליו רוח ממרום, וישקין
הבורא יתברח שמו את שמו עליו,
כמו שעושה לכל קדושה,
ואז יהיה כמלאך השם ממש,
לכל מעשה, אפילו השפעים
הגשמיים, כקורבנות ועבודות.
אבל כמו שאמרו, כי ספטי כהן
ישמרו דעת אלוהים. ואינכה רואה
שדרך קנייה זאת המידע
הוא על ידי רוב הפרישה.
כלומר, זו מידת הפרישות
שהיא המידה הרביעית.
והעיונה עצום בסטרי ההשגחה
העליונה ומצפוני הבריאה,
והידיעת רומם מותו יתברח
ותהילותיו עד שידבק בו דבקות גדול,
שזה לימוד סטרי תורה,
שככה היא תלול בעיר התחת.
והיא ידעת לכוון מחשב טוביותו הולך
ומשתמש בדרכים הארציים כמו שהיה ראוי לכהן,
שהיא התכוונת בעודו שוחטת
זבח ומקבל דמו או זורקו
עד שימשיך בזה הברכה, ממנו היא תברח.
החיים ושלום.
זה כמו שמצאנו, שלמשל הקורבנות,
זה המצווה הכמעט יחידה שבה מחשבה פוסלת.
וזולת זה אי אפשר שיהשיג מה לעזור,
והיא שיירה על כל פנים
חומרי וגשמי וככל שאר בני אדם.
והנה, מה שעוזר להשגת המידע
הזאת הוא ההתבודדות והפרישה הרבה
כדי שבהיעדר המטרידים,
תוכל נפשו להתגבר יותר
ולידבק בבוראה.
אז כמו כל המידעות, למדנו מה
דרכי המידע ומה מפסיד את המידע.
מפסידי המידע הם חסרון העדיות האמיתיות,
שאדם איננו רוצה לעשות בלימודים עליונים,
אלא הוא אומר, די לי בקיום המצוות,
די לי בהתרגשות או בריקוד אני מאמין.
שכל זה מאוד נחמד ופולקלוריסטי,
אבל אין על זה שום קשר אל הקדושה.
לכן אדם שחושב שעל ידי שהוא
מדליק נער משעה וצבעונית,
על ידי זה הוא קדוש יותר, טועה.
ורוב החברה עם בני האדם...
מה זה רוב החברה עם בני האדם?
רצח אדם להיות מעורב עם הבריאות?
אלא הכוונה שהוא כל הזמן
משועבד לזה שהבריאות יהיו איתו.
אז הוא הופך להיות חיה
חברתית ואינו זמן לעצמו.
כידוע, מי הם הרווקים המתקדמים?
אלה שעוסקים הרבה בפעילות חברתית.
הוא מנהל את המתנס, הקים
את הסניף של תנועת הנוער בעיר,
והוא מתנדב כל היום בפעילויות
חשובות, והוא לא מתחתן.
למה? כי הוא כל הזמן בא ומגע
עם אנשים, אז את עצמו הוא שוכח.
אז גם לגבי הקדושה.
כי החומריות מוצאת מינו ונאור ומתחזק,
ונשאר את הנפש לחודה בו ולא תצא ממעשר,
אך באיפרדו מהם והשארו לבד
ויחין עצמו אל השראת קדושתו,
הנה בדרך שרוצה ללך
בה, יוליך הוא ובעזר האלוהי
אשר יותנו תתגבר נפשו בו ותנצח את הגופניות
ותדבק בקדושתו, יתברח ותושלם בו.
ומשם יעלה אל מעלה
גבוהה יותר, והוא רוח הקודש.
היא המידה העשירית כבר.
שכבר תגיעה השכלתו
להיות למעלה מחוק האנושי.
יש על זה ספר קטן, נחמד, שנקרא שערי קדושה,
שמסביר כיצד להיות נביא בארבעה שערים.
כתב אותו רבי חיים ויטל,
זה בעצם הבסיס של ספר מסיעת השערים.
שער א', שער ב', שער ג', זה
דומה מאוד למסיעת השערים.
שער אבי זה באופני השימוש ברוח הקודש.
אז אם אתה לומד גם, אם אתה מכיר
מה שכתוב בשלושת השערים הראשונים
וגם את מה שיש לך בשער הרביעי,
אתה מגיע לרוח הקודש. מסודר.
רק שהמדפיס לא הדפיס את החלק הרביעי,
וישאיר אותו בכתב יד.
טוב, בדור האחרון הדפיסו
גם את החלק הרביעי,
אבל זה נמצא רק בספריות
מסוימות, אז בכלל לא משנה.
בכל מקרה, מה שכתוב בחלק
הרביעי זה שמר הרבה דברים
על התבודדות ופרישות ותהרה וכו' וכו'.
אז הוא אומר, אבל אפשר
להגיע לזה רוח הקודש,
שכבר תגיע סקייטו להיות למעלה מחוק האנושי,
ויכול להגיע דווקא אותו
אל מעלה כל כך גדולה
שכבר יימסר בידו מפתח של תחיית המתים.
הרי זה המידה ה-11, נכון?
כמו שנמצא... לא, זה ה-12.
רוח הקודש אומר, ליליהו,
יליהו מביא לתחיית המתים.
כמו שנמצא ליליהו ולאלישה, שהוא
מה שמורה על עוצם ההתדבקות בו,
התברך, שבהיות הוא התברך, שמו מקור החיים,
הנותן חיים בכל חי ובמאמרם זכרון ההתברכה,
שלושה מפתחות למסור ביד
שליח, מפתח של תחיית המתים וכו'.
הנה, הדבק בו התברך דבקות
גמור, יוכל למשוך מין התברך,
אפילו במשך החיים עצמם,
שהוא מה שמתייחס לו בפרט
יותר מן הקודו, כמו שכתבתי,
הוא מה שסיים הברא איתה,
הוא קדושה, מביא לרוח הקודש,
תחיית המתים.
שלום, כבוד הרב.
אבל האדם מצווה לדעת את השם.
איך לא יאכל את הדעת?
תודה. חייב לאכול את הדעת.
רק אסור לא לאכול מץ הדעת
כל דווני שזה גורם לו למות.
ביום אכול חמינו מות תמוד.
לכן צריך קודם כול לאכול
מץ החיים כדי לא למות.
ואז הוא צריך לאכול מץ הדעת.
יוצא לזה שאחד האדם הראשון
לא ידין לו לאכילת את הדעת
חלילה, אלא הקדמת הדעת
לחיים, זה הכול. שהוא הלך קודם
לאקדמיה לפני שהוא הלך לישיבה.
זה הבעיה.
הרב, איך דברי הרמב״ם על
הרפואה לא ניתן להסתמך עליהם?
הרי הזמנים השתנו. מה לגבי הדרכות מוסריות
של רבותינו כמו המסיעת הישרים ואחרים?
האם הנפש היא אותה נפש
ועוצמות כפי שהיו להם?
יש דברים שהשתנו, נכון?
אבל בבסיס אותו בסיס.
שלום לרב שרקי.
הרב מזכיר את עניין של למות בזמן.
יש דבר כזה בכלל?
אם מת צעיר, נהוג לומר מת בקיצור ימים.
הושם הענייני שוגה במושגים האלה.
תודה ושבוע טוב.
אני לא רואה מה זה קשור לנושא שלנו,
אבל כן, יש למות בזמן, אנחנו
צריכים לדעת באיזה זמן למות.
משתדלים שזה יהיה מאוחר.
הרי למות זה דבר שבכל מקרה יקרה.
זה מרתק, כי זה דבר שאף פעם לא ראית בחיים,
זה רק פעם אחת בחיים, וזה
בטוח יהיה, אז לא צריך למהר.
ואתה, קורא נעים,
ידעתי שכמוני תדע אשר לא קיליתי בספרי זה
את כל חוקי החסידות,
ולא אמרתי כל מה שיש לומר בעניין זה.
חסידות הכוונה למידות טובות.
כי אין לדבר סוף, ואין להתבונן תחליט.
אבל אמרתי קצת מכל פרט שבפרטי הבריתה
אשר עליה יסדתי חיבורי זה,
והוא מה שיכול להיות התחלה
וראשית להרחיב העיון בעניינים ההם,
כיוון שנגלה דרכם ונפתח אורחם
לעינינו ללכת בה בדרך מישור,
ועל כל קיוצה בזה נאמר,
ישמע חכם ויוסף לקח ונבון תחבולות יקנה.
והבא להתאר, מסיימן אותו, כי
השם יותן חוכמה עם פבדת ותפונה,
להישאיר איש איש את דרכו לפני בורו.
וזה פשוט כי כל אדם, לפי האומנות אשר בידו
והעסק אשר הוא עוסק,
כן צריך להישארה בדרכה,
כי דרך החסידות הראוי למי שתורתו אומנותו,
אינו דרך החסידות הראוי
למי שצריך להזכיר עצמו
למלאכת חברו. הנה, זו גם פה השתייה שאלה.
האם דברים משתנים מאדם לאדם? בוודאי.
אדם שכל הזמן עוסק,
למשל, הוא הרב של הקהילה,
הוא הדיין של העיר,
והשלישי הוא הסנגלר, הוא
הרופא, זה ודאי שהאופן
של עבודת השם שלו שונה.
ולא זה וזה, דרך החסידות
הראוי למי שעוסק בסחורתו,
וכן כל שאר הפרטים אשר בעסקי האדם בעולם,
כל אחד ואחד, לפי מה
שהוראוים לו דרכי החסידות,
לא לפי שהחסידות משתנה,
כי הוא שווה לכל נפש ודאי,
הוא הלווה איננו אלא לעשות
מה שיש נחת רוח ליוצר בו,
אבל הוא והנושאים משתנים,
אי אפשר שלא ישתנו האמצעים
המגיעים אותם אל התכלית,
כל אחד לפי עניינו. כן?
משל, חסידות של חייל, זה שהוא
הורג עוד יותר אויבים ממה שהוא נדרש.
זה מידת חסידות. כן?
הוא כבר יכול להיות חסיד גמור.
ומה שאין כן, אתה מתחכם? שהוא לומד עוד דף.
כל אחד בעניינו.
הוא כבר יכול להיות חסיד גמור,
איש שעם פני צורכו הוא בעל מלאכה פחותה,
כמו מי ש... מי אשר לא יפסוק מביו עלימות.
וחטוב כל פועל ה' למענה
הוא, ואומר, ברוכות הלכת דאהו,
והוא ישאר רוחותיך.
אני רוצה לפי זה שאין למדוד שידוחים
לפי העיסוק של האדם, אלא לפי חסידותו.
הוא יתברח שמו ברחמה,
ואף כך עניינו בתורתו,
ויראינו את רכב, והוא ילכנו ברוכותיו.
ונזכרת את כבוד לשמו ולעשות נחת רוח לפניו.
לכבוד ה' לעולם, שחשב מה
עשה, ישראל ועור סבל, אמן, אמן.
אבל יש פה חתימה.
אחרי המפתח עניינים ומאמרים יש חתימה.
אמר המחבר.
לפעמים אנשים לא שמים לב
לזה, אז צריך לקרוא גם את זה.
הפעם הודה את ה' עשיריו
והזמירה, אשר עדיינה עזרו ני רחמב
להוציא לאור ספרי זה מסילת ישרים,
אשר להתלמד בו חיברתי
ולהועיל לשכמותי לרבים נתתיו,
אולי עזקה שעזקו אחרים
על ידי והיטב להם בעבורי.
ושן חת רוח להיות זריעותי,
זאת נחמתי ברץ תל אובות
והקרא שמה רחובות. מה זה רץ תל אובות?
איפה הוא כתב את זה?
באמסטרדם, כשהוא היה נרדף
באיטליה, לא נתנו לו לחיות כמו שצריך,
אז הוא הלך לאמסטרדם.
כן יאמר ה' נתת חלקי
בתורתו ללמוד ולמד, לשמור,
לעשות את החבצו בידי.
הצלח המן כנרצון ותשועות חלחן ממני,
ישא איש אשר כלבבי, מדושתי ובין גורני,
עתרה לראשי וחותם על יד ימיני,
זה דודי וזה ראי רבי, אלופי ומיודעי,
הלא הוא החכם הנעלה כמו
הרר יעקב, בכבוד אברהם בסנה.
נראו, נתו יחמנה ופרקה.
אכשר נכנס באוביה של קורא לזקוטני
בדבר הזה מתחילה ועצוב, להדפיס.
כן, הרי רבי יעקב בסנה היה מדפיס.
לא לבלבל אם רבי ישע היה
בסן, שזה חותנו ורבו של רמחן,
זה לא אותו דבר.
להגיע ולהשלים כל המלאכה בשלם שבפנים,
במדורה שלי כתבו בטעות בשלם שבפנים,
אז זה בשלם שבפנים,
ומשנה הוא נודע בשר השואה,
מעולל בתשבוחותיו ונימוקו עימו,
זריז ונזכר לטובה על כל
מגיעי ספרים, משמער במלאכתו.
בין החכמים מרום שבטו, הלא
הוא החכם הנעלה כמו הר דוד,
כמו הר דוד, בין הרב הגדול המופלא והמובה,
כמו הרב הפעיל מלדולה, נתרי אחמנא ופרקא.
יברך השם חלה המופעל
ידיהם בכל אשר יפנו יסכילו,
שמחת העולם תהיה להם,
יזבו בנים ויניחו איתם ולא להם.
כל דברי הצעיר משה,
בכבי עקוב חי לוצאטו סת.
טוב, עד כאן, להיום.
שלום.