המגמתיות של הבריאה

פרק א ***לעילוי נשמת רות בת הרב מנחם יהושע*** ביום הראשון נברא האור- מופשט ביום השני נברא רקיע- אויר, יותר מגושם מאור, מפריד בין המים למים. ביום השלישי נבראה היבשה- יותר ארצי ואז הצמחים- ממש חיות. הסדר הוא מהמופשט למגושם. ביום הרביעי נבראו המאורות-נותנים אור, מופשט, זו סתירה תירוץ- האור של המאורות זז ,בתנועה, והאור ביום הראשון סטטי. ביום החמישי נבראו העופות והדגים- חיות במים ובשמיים, שונה מהנבראים ביום השני בכך שיש תנועה של חיים. ביום השישי נבראו חיות ואדם, החיות שונות מהצמחים בכך שהם בתנועה. האדם בשונה מהאדמה הוא בתנועה, כלומר אדמה זזה. מכל הנ”ל רואים חזרה, מה שנברא בשלושת הימים הראשונים (א’, ב’,ג’ ) זהה למה שנברא בשלושת הימים הבאים (ד’, ה’, ו’ ), אך ההבדל הוא בתנועה. שלושה ימים ראשונים סטטיים, ושלושת הימים אחריהם דינאמיים. ההבחנה בין העולם הסטטי לדינאמי הוא שאחרי היום השישי יש שבת, אך אחרי היום השלישי אין שבת. המשמעות היא שבעולם דינאמי יש מטרה לעומת עולם סטטי. הקב”ה סידר מכשול טבעי המפריד בין מזרח למערב, מה שגרם לחלוקה לשתי תרבויות עפ”י שתי מגמות. המערב בנוי על רעיון הקדמה, דינאמי ומתפתח. המזרח בנוי על רעיון הנצח, סטטי ולא מתפתח. זה ציור של שלושת ימי בראשית הראשונים לעומת האחרונים. מנוחת השבת מחברת בין שני העולמות. עם ישראל הוא השבת בא לאחד בין התרבויות. בימים א’ ב’ ג’ ,יש השפעות מהשבת הקודמת, הזמן הנמוך ביותר בשבוע הוא יום שלישי בערב,המעבר לימים ד’ ה’ ו’. בפסוקים יש מגמה של כשל מתוכנן, כלומר, כל מה שה’ רוצה שיהיה, לא קורה. פס’ כה’ ”וירא אלוקים כי טוב..”- למרות שלא יצא מה שה’ רצה, ה’ החליט שזה טוב. ”נפש חיה”- האדם, התוכנית הייתה שהאדם גם ייווצר מהארץ יחד עם החיות. בפועל הארץ הוציאה רק חיות ולא אדם. הלקח הוא, שה’ אמר ”נעשה אדם”. ”נעשה”- ה’ והארץ ביחד יעשו את האדם, כי הארץ לבדה לא הצליחה. ”עפר מן האדמה”- פעולת הארץ, ”וייפח באפו..”- פעולת האלוקים. נפש חיה- החלק באדם שהטבע לא הצליח לייצר, הוא החלק הנשמתי, הנשמה נקראת נפש חיה. השוני בנפש החיה לעומת הטבע הוא בבחירה החופשית, שנתנה רק לאדם בחלקו הנשמתי. לכן הטבע לא הצליח לייצר נפש חיה, ייצור בעל בחירה חופשית. הטבע יכול לייצר רק דבר משועבד. התוכנית השנייה, ”נעשה אדם”, גם לא בוצעה כפי שכתוב בפס’ כז’ ”ויברא אלוקים..” בלשון יחיד. התירוץ הוא שמשמעות ”לברוא” הוא, להתחיל, ה’ התחיל במגמה שהאדמה תמשיך. בפס’ כז’, ה’ עשה את החלק שלו. בריאה- התחלה, עשייה- סיום, ייצור- שלב הביניים. פס’ לא’- ”וירא אלוקים את כל אשר עשה” – האדם לא נכלל כאן כי עוד לא נעשה.