שירת החיים, שירת המציאות, שירת ההוויה. השירה היא השגה פנימית וחודרת. שיר – עגול. פרוזה – מוקצב, מובנה, הגיוני, מסודר בתוך המהלך הקצוב של חיינו. השיר אין לו התחלה ולא סוף כמו העיגול, המקיף, שבו כל בריה היא במרחק שווה מן המרכז.
אנחנו חיים בעולם קצוב של מגבלות עם התחלה וסוף, מרובע. אי אפשר לרבע את העיגול, או לעגל את המרובע. היחס בין העיגול והמרובע למשל הוא האלכסון, שהוא גם קוטר העיגול. היחס בין היקף העיגול לאלכסון הוא אי רציונלי ועומד על שלוש נקודה אינסוף (3.…). זה הפַּאי. התורה לא טרחה לדייק מספר זה כי הוא באמת לא רציונלי. היחס בינינו לאינסוף הוא אי רציונלי ולא ניתן למדידה. כמו שאדם חי מהנשמה, חי מן החיים, כך הוא היחס בינינו ובין הבורא. יחס שאינו תלוי בשכל, אלא אמונה שהיא ודאות, ואין היא ניתנת למדידה. האמונה היא לא ידיעת הבורא, אלא היחס בינינו לבין הבורא. כל אמונה שתדבר על הבורא זה בחזקת עבודה זרה. הגוף מכיר את כל פעולות החיים, המדבר, החי, המרגיש וכו’. אך כאמור לא ניתן לרבע את העיגול, להשוות את הסופי לאינסוף.
איך האינסוף נמצא בסופי? אין זה ענייננו. איננו מגדירים אינסוף. אנו נסמכים על נבואה שאומרת שהחיים הם חופש. היחס בין המקיף שאין לו סוף לבינינו הוא יחס של חופש. אני יכול להתפתח בלי סוף בתוך הסופיות שלי, כלומר הסופיות שלי יכולה כל הזמן להוסיף. על ידי שאני מוסיף, מתעלה ומשתפר, אני בדרך לאינסוף. אני מרבה בי את האינסוף אני חי מן האינסוף. אדם לעמל יולד. נולד לעמול. לכל חיה יש כישרון, והיא חיה בשביל ועל פי הכישרון שלה. לא כן האדם, הוא יכול להשתמש בכישרון שלו רק על מנת למלא את החסר. מוצרט היה מסכן כי היה משועבד למוסיקה, משועבד לכישרון שלו שעמו נולד. האדם בניגוד לחיות, הוא תמיד מתעלה, והמחשבות הן מציאות כשהוא הופך אותן לחלק מחייו עם מהלך רוחני פנימי. לכן האמונה היא שירה ולא פרוזה.
האמונה היא שירת החיים, שבה אדם מתעלה למדרגה כזו שהוא שר את החיים. זה סגנון הכתיבה של התורה, של הנבואה. “כתבו לכם את השירה הזאת”. יש בחז”ל ביטוי חריף המתייחס למה שאמר דוד המלך: “זמירות היו לי חוקיך” שהרי זמר הוא חיתוך (לזמור), הוא פרוזה. בעוד השירה אינה מסודרת על פי ההגיון. על כך, אומרים חז”ל, נענש דוד המלך, שהשווה את החוקים לזמירות… והרי חוקי התורה הם עולם בלתי מוגבל. התורה היא מצוות, היא אומנם סדרים מעשיים, אך הם באים מהעולם העליון, עולם השירה. על ידי המצוות אתה מגלה בך את האינסוף, כי הוא המקור. אתה עושה את רצון האינסוף ואתה גורם לרצון הזה להופיע בך. יוצא אפוא שהעיקר הוא הכוונה – לעשות רצון המצַווה. אדם נולד עם כישרון ויש שמפתחים כישרונות, כי חסר להם. כמו בהמות גם לנו יש כישרונות, אלא כאמור האדם צריך תמיד לשאוף ליותר טוב, לא להסתפק במה שקיבל בבריאתו אלא להתפתח. אדם = מה, בגימטריה. אדם שאינו שואל שאלות הוא לא בן אדם כי זו מהות האדם. וכל שאלה פותחת שאלות חדשות.
אם כן, שירה באה לגלות עולם עליון בעולם התחתון. היא הצד הפנימי העליון של המציאות. השירה מגלה את האלקי שבמציאות. שירת ההויה היא חודרת, אין מקום פנוי מן האלקי. אמונה שאינה שירה אינה אמונה. לגויים יש ‘קודש’ כשהוא נגד הטבע, כמו נזירים, מסתגפים, פילוסופים וגם הודים הנאבדים באינסוף. אצלנו הקודש הוא בורא העולם, שהוא לא רק בשמים אלא הוא אינסוף בטבע, בחומר, בגוף. הגוף קדוש לא פחות מהנשמה. האלהי מחיה כל. חודר בכל. השירה היא השגת האלהי הכי פנימי. ה’ מקיף הכל והשירה היא הבעה שמתאימה לאמונה.
אמונה היא שירת המציאות כולה והיא ההשגה יותר חודרת. כשאדם כותב שיר זה כדי לרומם את הקוראים, וזה הסגנון שבא להביע את האמונה. השיר הוא כמו עיגול שמבטא את האמונה שאינה רגש אלא ודאות מציאותית. השירה היא הסגנון של הנביא. העולם העליון בא לידי ביטוי בנבואה שתשתמש בשירה. פרק שירה – מורכב מפסוקים כשכל נברא יש לו פסוק בתורה. יש אנשים שכל חייהם זו שירה. חיי החול חיים מחיי השירה. אדם צריך לכוון את חייו שאל כל דבר הוא יתייחס בשירה. זוהי מודעות מתמדת שדרכי ה’ עוברים דרכי, והאמונה מתבטאת בכל מעשה יומיומי שלי.
“אין שירה בעולם שלא תופיע בה קדושת האמונה וזהרורי אורותיה”. אם לאדם יש כישרון לשורר, זה כישרון יקר מפז. כל התורה היא שירה, (אף כי יש מדרגות – תורה נביאים וכתובים). אדם צריך שכל פרט בחייו יהיה שירה. בשירת הים נתנו ביטוי להופעה האלוהית הפועלת במעשים ממש. כך כל חיינו הם שירה מתמדת. עצם ההגדרה שיש לי מודעות מתמדת שחוקי ה’ עוברים דרכי זה מעצים את המציאות. אם אדם יודע אילו מעשים לעשות זה יעצים את האמונה שלו. צריך ללמוד היטב מה אנו רוצים. לא סתם רצון טוב כמו בנצרות, אלא גם חכמה המתלווה לאמונה, ומתווה לנו את הדרך.
