הקדמה לספר דרך ה’ – ספר קבלה שכולו פשט

דרך ה’ לרמח”ל הקדמה הרמח”ל חי אמנם תקופה קצרה אך הספיק לכתוב למעלה מ-80 ספרים. חייו היו מרוכזים ובכך אפשר לומר שחייו היו ארוכים. כתיבת ספרי רמחל מתחלקת לשניים. בעיר פרנקפורט השביעו אותו בית הדין לא לכתוב ספרי קבלה והוא הסכים. למרות שכל זה נעשה באיומים ומצד ההלכה הצרופה נראה שהוא לא היה חייב עמוד בדרישותיהם ולכן הפסיק לכתוב ספרי קבלה, וכתב אותם בסגנון של הנגלה. אחד מהם הוא ספר דרך ה’. הוא לא משתמש במושגים קבליים אלא אם כן הוא מופיע מפורש בתורת הנגלה, כך גם לארבעת העולמות אבי”ע הוא משתמש בשמות אחרים. כך נוצר מצב שספרי רמח”ל לאחר התערבות בית הדין בפרנקפורט מבארים את ספרי הקבלה שלו. החשש שלהם היה שהוא אדם צעיר ורווק והוא כותב ספרים בקבלה, טוען שמתגלים לו מלאכים, והוא כתב זוהר חדש. בנוסף הוציאו עליו לעז שהוא שריד של התנועה השבתאית. דבר זה גרם לחשש מכל אדם עמוק ששייך לכת הזו לכן רבי יעקב עמדין ומהר”ם חאגיז כתבו בחריפות נגדו. רמח”ל לא קיבל בקשה דומה מרבני ונציה כי הוא מפאוה ואמר שרבו רבי ישעיה וסאן יכול להעיר לו אבל הם לא. רבני פרנקפורט תפשו אותו בדרכו לאמסטרדם. הרמחל היה מלטש זכוכית והיה נותן שיעורים בלוגיקה ורטוריקה וכתב את ספר ההיגיון וספר המליצה. הוא לא רצה להתפרנס מתורה ולכן בחר ו עיסוקים אלו. כשעבר בעיר המבורג עבר בישיבתו של רבי יהונתן אייבשיץ שגם אותו רדפו וטענו שהוא שבתאי, הוא היה זקן מופלג. הרמח”ל הגיע אליו והוא היה דומה לאנשים בתקופת הרנסאנס רבי יהונתן אהב אותו ואמר לו “לוצ’אטו בוא נברח מכאן יחדיו” באמסטרדם כתב הרמח”ל את ספר מסילת ישרים כשהיה בן 27. רבי יעקב עמדין אמר שדווקא ספר זה אין בו דופי. בגיל 12 הוא כבר סיים את כל ספריית דודו שהיה בה כל ספרי התורה שהייתה, ספרי פילוסופיה, היסטוריה, ספרות יפה, ומדעים כלליים, ולכן כתב חמש עשרה פרקים בהם מסכם את תורת האר”י. בגיל 18 כתב ע”פ מגידים מן השמים. גדול תלמידיו רבי יקותיאל גורדון מוילנא החל לפרסם את ספריו וזה מה שגרם להתנגדות. הוא פתח ישיבה עם תנאי קבלה מחמירים אחד התנאים היה שכל אדם שלומד שם לא יתכוון ללמוד כדי לתקן את נשמתו כי אם לתקן את השכינה וכנסת ישראל. היו לו 10 תלמידים שלמדו אצלו ואחרי הלימודים למדו רפואה באוניברסיטה של פאדובה. השבתאות הייתה מאוד חזקה באותם הימים והייתה אמונה חשאית בשבתאי צבי כמשיח ומצד ההנהגות שלו היו בעיות של עבירות וכד’. ש”י עגנון מספר על יהודי שהיה אוכל בתשעה באב במרתף שלו חצי כזית לחם ואומר שאם שבתאי צבי משיח הרי שאכל בתשעה באב ואם לא אז אכל פחות מכזית. הפחד גרם לחכמים לחשוד. לשבתאי צבי היה תלמיד בשם נתן העזתי. הרמח”ל היה משתמש בייחודים שלו רבי ישעיה בסאן שאל אותו כיצד הוא עושה זאת? עונה לו הרמח”ל רימון מצאתי קליפות זרקתי ותוכו אכלתי, ואף מכנה אותו רבי נתן. הרמח”ל כתב ספר בשם “קנאת ה’ צבאות” והוא נגד השבתאות. השבתאים הצדיקו את שיטתם בזוהר הרמח”ל לקח את מקורותיהם ודחה את שיטתם. התוצאה הייתה שבאקדמיה אומרים שהרמח”ל הוא שבתאי מתון לפי שטחיותם – הם לא נותנים לעובדות לבלבל אותם. את ספריו של רמח”ל לא שרפו אלא קברו בפרנקפורט. הספר שלו זוהר שני נתגלה לאחרונה שתלמידיו הספיקו להעתיק לפני הקבורה וחלקים אלו נמצאים בידינו. ספר דרך ה’ הוא התמצית אל אמונת היהדות תוך חיבור תורת הרמב”ם ותורת הקבלה. הבעיה ספר זה השוא מאוד בהיר ולכן כשלומדים אותו חושבים שמבינים אותו. הבהירות גורמת שלא מדייקים אבל הרמח”ל אומר שעל כל מילה הוא דקדק. לכן זהו ספר עמוק שדורש התבוננות מיוחדת. “יתרון ידיעת הדברים על מתכונת חלקיהם כפי מחלקותם וסדרי יחסיהם, מידיעתם שלא בהבחנה, כיתרון ראיית הגן המהודר בערוגותיו ומיופה במסילותיו ובשורות מטעו, מראיית חורש הקנים והיער הצומח בערבוב”. בתקופת הרנסאנס התפתחה האופנה של הגינות הצרפתיות – ארמון ורסאי וכד’. הגינות האלה הן נוראיות והורסות את הטבע הכל קוים ישרים. מצד שני יש שם הרבה הרמוניה וחשיבה גיאומטרית. יש איזשהו תענוג להסתובב בהם. גינות כאלו היו גם בפאדובה. תפישת היופי הייתה שמה שסימטרי ומסודר הוא יפה. היה גוי בשם דקארט שחי לפני רמח”ל שטען שהחכמה צריכה להיות כמו עיר שתוכננה מראש ולא כמו תוספות בנייה. זו החשיבה המקובלת באותם ימים, צריך חשיבה סדרנית. “כי אמנם ציור חלקים רבים, אשר לא נודע קשרם ומדרגתם האמיתית בבניין הכל המורכב מהם, אצל השכל המשתוקק לדעת, אינו אלא משא כבד בלא חמדה, שייגע בו ויעמול ונלאה ועייף ואין נחת”. יש אנשים שטוענים שהם יודעים אלף ידיעות אך אין להם סדר. כלומר יש להם זיכרון אך לא היגיון. לעומת זאת עדיף לדעת כללים שפירוטיהם מפתחים את הכל. כי הנה כל אחד מהם, שיגיע ציורו אצלו, לא יניח מהעיר בו התשוקה לבוא עד תכליתו, וזה לא יעלה בידו, כיון שנעדר ממנו תשלום עניינו, לפי זה מובן שלפני לימוד הגמרא צריך ללמוד את כל המסכת במשנה. אחרת מתייגעים ומתפלפלים כאשר התשובה נמצאת בהמשך. שהרי חלק גדול מהדבר, הוא יחסיו עם המתייחסים לו ומדרגתו במציאות, מערת היחסים היא חלק אינטגראלי של הבנת הדבר. כדברי הנביא צו לצו קו לקו. הרב צבי יהודה זצ”ל היה מסביר שאנשים יודעים וורטים אבל לא מבינים את המהלך הכולל של התורה. וזה נעלם ממנו, ונמצאת תשוקתו טורדתו מבלי שבעתה וחמדתו מכאיבתו ואין מנוחה. לא כן היודע דבר על אופניו, שבהיות נושאו מתגלה לעיניו בעליל כמות שהוא, הלוך ילך והשכל אל אשר יפנה שם, וביופי מלאכותיו יתענג וישתעשע. יש ענין בשעשוע והעונג שבלימוד. בהקדמת ספר אגלי טל לרבי אברהם סוכוצוב על ל”ט מלאכות שבת. הוא מביא הבנה לא נכונה שכביכול בנפש החיים מובא שצריך לסבול בלימוד התורה והוא מביא כמה מקורות שהעונג בלימוד התורה הוא חלק מהמצווה.