ערוץ מאיר
כל הנושאים
פרשה קודמת: ויצא
פרשה נוכחית: וישלח
פרשה הבאה: וישב
 

הארכיון נתמך על ידי
קרן דור ס"ת

לחלוץ "נעל אחת" או "שתי נעליים" ?

'כלי יקר' על התורה לרבינו שלמה אפרים מלונטשיץ פרשת שמות

הרב ערן טמיר / י"ח טבת ה'תשע"ג / 119 דק'
קוד שיעור: 37988
Loading the player ...
על השיעור:
כשאנחנו פותחים את ספר "שמות" הנקרא עפ"י הרמב"ן "ספר הגאולה" אנו פוגשים הרבה התחלות, התחלה של עם, התחלה של גאולה, התחלה של השראת שכינה וכו'. היום נעסוק בהתחלה ההנהגה, בעיקר ע"י הקבלה בין מנהיגותו של משה, גואלנו הראשון, למנהיגותו של יהושע המנהיג שהכניסנו לארץ. הפעם הראשונה בה אנו פוגשים את ההתגלות האלוקית למשה רבנו היא כמובן במעמד הסנה. שם הקב"ה קורא למשה ואומר לו "משה משה ויאמר הנני" - לא בכל מקום אנו פוגשים שהקב"ה קורא לאדם בשם כפול. ניתן לראות דוגמא לכך בסופה של פרשת העקידה, שם הקב"ה מתגלה אל אברהם ונאמר "ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני". בכל אופן לאחר מכן הקב"ה אומר למשה "אל תקרב הלום, של נעלך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא" - כאן הקב"ה אומר למשה שישיל את נעליו בלשון רבים, את שני הנעליים. לעומת זאת, אצל יהושע ביריחו המלאך אומר לו "של נעלך" בלשון יחיד, כלומר המלאך מצווה את יהושע להוריד נעל אחת בלבד. בנוסף, אצל יהושע לא נאמר "אל תקרב הלום" כמו אצל משה, אלא מיד נאמר "של נעלך..". הבדל נוסף הוא שאצל משה מוסבר שיש לחלוץ את הנעליים "כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא" ואילו אצל יהושע נאמר "כי המקום אשר אתה עומד עליו קודש הוא" - ללא המילה "אדמת". א"כ אנו צריכים לברר היום מדוע משה רבנו היה צריך לחלוץ שני נעליים ולעומת זאת יהושע היה צריך לחלוץ נעל אחת בלבד, והוא המנהיג שהכניסנו לארץ ישראל ולא משה. בנוסף, אצל משה נאמר "אל תקרב הלום" ומוזכר שהמקום הוא "אדמת קודש" ואילו אצל יהושע האמירה היא שונה. שאלה נוספת שיש לברר היא לגבי ההבדל שעומד עליו ר' חיים מוואלוז'ין שהקריאה הכפולה אל משה "משה משה" נאמרה ברצף ללא הפסקה בטעמים, ואילו אצל אברהם הקריאה הכפולה "אברהם אברהם" נאמרה עם הפסקה של הטעמים ביניהם.
רבנו בחיי מסביר שפרושה של המילה "של" הוא מלשון שלילה, כלומר כשהקב"ה אומר למשה "של נעליך" הוא אומר לו לשלול את הנעליים, את שתיהן. הנעליים מסמלות את החומריות, בגלל שהחומר דבק בגוף כמו שהנעל דבקה ברגל, וכמו שלאדם יש אפשרות לשלול את נעלו מעל רגלו, כך יש לו אפשרות לשלול מעליו את החומריות כדי שיהיה ראוי לקבל נבואה. הנעליים מסמלות את הלבוש של האדם, לבוש זה מצד אחד מגן על האדם במפגש בין הרגל לבין הקרקע, אך מצד שני הוא גם חוצץ בין הרגל לקרקע, הנעל גם מגינה וגם חוצצת. כלומר, הקב"ה אומר למשה שבהגיעו להנהיג את עמ"י הוא צריך להסיר שתי נעליים, שתי מדרגות כדי שיהיה ראוי להנהיג את עמ"י, ולכן יש להסיר את החומריות, את הלבושים החיצוניים שהנעליים הן משל להם, לגמרי. יש להיות רוחני לחלוטין ללא שום מציאות חומרית, כמו שאכן ראינו שמשה רבנו היה ארבעים ימים בהר סיני בלי לאכול ובלי לשתות. כדי להיות מוכן למדרגה רוחנית צריך להיות מוכן להוריד את הנעליים, להוריד את החומריות. אצל יהושע נאמר "של נעלך" בלשון יחיד כי יהושע חלץ חלק מחומריותו ולא את כולה כמשה ששללה לגמרי. ר' חיים מוולוז'ין מסביר בפרושו למסכת "אבות" ששמו של האדם כידוע הוא מהותו, כך שאם הקב"ה קורא לאדם פעם אחת זה מורה על עצם הנפש, על שורשו העליון של האדם. בקריאה זו הקב"ה קורא אל הנשמה, לכן כאשר הקב"ה קרא פעם אחת "אברהם" ופעם אחת "משה" הוא פנה אל המהות הנשמתית שלהם, הוא הסיר את הלבושים החיצוניים ופנה אל הנשמה. אז א"כ מה זו הקריאה השניה? מסביר ר' חיים שנשמתו של האדם לבושה בעולמנו בגוף, האינסוף האלוקי מתלבש בכלים סופיים. הנשמה מצד האמת מורכבת מחמישה חלקים: נפש, רוח, נשמה חיה ויחידה, שלושת החלקים הראשונים משתלשלים בגוף, ושני החלקים האחרונים, חיה ויחידה, הם שורש הנשמה ונשארים בממד עליון. מקצת מהנשמה ירדה לעולמנו, ועל הנשמה האלוקית הזו ישנה מעטפת, הגוף. אז א"כ כשהקב"ה קורא פעמיים "אברהם אברהם" בקריאה הראשונה הוא קורא אל המהות הנשמתית היותר טהורה, אל החיה והיחידה שזו המהות האלוקית של האדם שהיא אפילו לא באדם. הקריאה השניה קוראת אל חלקי הנשמה שמשתלשלים בגוף. הגוף הוא הנעל, הוא מצד אחד מאפשר לנשמה להיקלט בכלים בעולם הזה, ממש כמו הנעל שמגנה על הרגל שלא תיפצע, אך מצד שני אותה נעל מהווה חציצה המונעת מהרגל לפגוש את הקרקע, וכך הגוף חוצץ על הופעת הנשמה. עפ"י המקובלים הלבוש שאנו קוראים לו גוף קרוי נעל, לכן כל פעם שנראה בתנ"ך שמדובר על נעל, ובפרט על הסרת נעליים, הכוונה היא להוריד את הלבוש החומרי שהוא המעטפת שמצד אחד מאפשר את קבלת האור, אך מצד שני זה כלי שמגביל את האור. כמו למשל משקפי שמש שמצד אחד חוצצים בינינו לבין השמש, מגבילים את האור, אך דווקא ההבדלה, החציצה הזו, מאפשרות לנו לקבל את האור, שהרי בלעדיהם לא ניתן להסתכל על השמש. כשצריך להוריד את הנעליים זה מסמל שיש להוריד קצת את החומריות, וע"כ להלכה כהן שעובד במקדש חייב לעבוד יחף, וכהן שעבד עם נעליים חייב מיתה. הכהן צריך לחבר בין העולמות העליונים לתחתונים, ולכן אין להפריד ביניהם, הרגליים צריכות לפגוש את הקרקע, חייב להוריד את הנעליים, את המחיצות. לפ"ז ניתן אולי להסביר את הנטייה של בני האדם להוריד את הנעליים מיד כשמגיעים לבית, בבית מסירים את המחיצות, מרגישים בבית. א"כ משה רבנו צווה להשיל מעליו את המימד החומרי. א"כ למה הטעמים מפסיקים בין הקריאה הכפולה "אברהם אברהם" ואילו בין הקריאה הכפולה "משה משה" אין הפסקה? מסביר ר' חיים שאצל אברהם אבינו עם כל מעלתו הגדולה הגוף היה מפסיק, חומרו לא הזדכך כ"כ עד כדי כך שלא יהיה הבדל בכלל בין המהות הנשמתית העליונה לבין המהות המתגלה בגוף, החומר עדיין היה מציאות אצל אברהם אבינו, הייתה הפסקה בין שני חלקי הנשמה אצלו. וכן מסביר ה"חתם סופר" בהקדמתו לשו"ת "פיתוחי חותם" על "יורה דעה" שההבדל בין אברהם אבינו לחנוך הוא שחנוך התבטל מהחומר לגמרי, התבודד וזיכך את עצמו עד שנהיה מלאך בשמיים. לעומתו, אברהם ברמתו הפרטית לא הגיע לרמת זיכוך כזאת, אך הוא היה חברתי ותיקן את העולם שמסביבו ולכן הוא נבחר להיות מנהיג האומה הישראלית, בעוד חנוך בדרכו לא מנע את היחרבות העולם במבול שלושה דורות אחריו. אצל משה לעומת אברהם לא הייתה הפסקה, גופו הזדכך כ"כ עד כדי כך שהוא היה חסר משמעות אצלו, משה הגיע למצב שהסיר מעליו את החומר לגמרי, זהו אותו משה בעולם העליון כמו בעולם התחתון, אין כלל הפסק ביניהם, ולכל זה הגיע מרוב ענוותנותו שכלל לא החשיב את גופו ואמר "ונחנו מה". משה רבנו היה במדרגה שהוריד את שני הנעליים, לעומת יהושע שהוריד רק נעל אחת והיה פחות משולל מהחומריות ממשה.
על גבי זה מסביר "הכלי יקר" את ההבדל בין משה ליהושע על סמך הגמרא האומרת ש"פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה" - מסביר ה"כלי יקר" שלשמש כידוע יש אור עצמי משלה ולכן מכל צדדיה היא מאירה, ואילו הירח מקבל את אורו מהשמש ולכן הוא מאיר רק מצד אחד, רק מהצד שנוטה כלפי השמש. כך ההבדל שבין יהושע למשה, משה היה כפני חמה, הוא האיר משני צדדיו, ואילו יהושע היה מאיר רק מצד אחד. שני הצדדים הם מימד השכל, הרעיונות, המחשבות וכו' והממד השני הוא התחתון יותר שזהו הצג הגופני, הצד השייך לרגשות ולחושים. אומר ה"כלי יקר", יהושע זיכך את שכלו, אך עדיין נשאר חומרו. החושים והרגשות, העולם התחתון עוד תפסו מקום אצל יהושע, יהושע היה כמו אברהם. אך משה לעומתו היה כמו החמה המאירה מכל צד, הוא זיכך גם את הצד החומרי שבו עד שזכה שיקרן אור פניו, עד שהוא הצטרך לשים על פניו מסווה, מכסה שיאפשר לעם לקבל את אורו, ממש כמו הנעליים. לכן למשה נאמר "של נעליך" - אתה חייב להוריד את הנעליים, אתה בתור גואל ישראל חייב להיות צינור חלול, בלי שום חומריות, אתה צריך להיות כמלאך, בלי תחושות אנושיות, בלי חומריות אנושיות, בלי רגשות אנושיים, עליך להישלל משני חלקי החומריות. לכן ממילא בפסוק נאמר למשה "אל תקרב הלום" - למשה הייתה אפשרות להתקרב הלום, להתקרב אל ה', ולכן יש צורך שהקב"ה יאמר לו "אל תקרב הלום", ובנוסף "כי המקום אשר אתה עומד עליו" אין הכוונה למקום הגיאוגרפי, אלא למדרגה הרוחנית שלך, המדרגה הזאת היא "אדמת קודש הוא" - אין בך בכלל חומריות, גם האדמה, הצד החומרי ביותר, הצד התחתון ביותר הוא קודש אצלך. לכן חז"ל אומרים שכשנולד משה כל הבית התמלא אורה, כסמל לכך שביתו האנושי, גופו יהיה מאיר מכל הצדדים. יהושע לעומת זאת, זיכך את צדו השכלי לגמרי שיהיה כולו רוחני, אך את הממד הגופני שלו, הצד החומרי, החושי, הוא לא זיכך לגמרי. זה לא שהוא לא הצליח לזכך, אלא אולי הוא בכלל לא היה צריך לזכך, הוא לא היה אמור להיות ככה, התפקיד שלו הוא תפקיד אחר לגמרי. לכן ממילא מובן שמשה רבנו לא נענש בכך שאינו נכנס לא"י, משה רבנו לא היה מתאים לכניסה לא"י, הוא היה מנהיג מסוג אחר, מנהיג של קודש טהור. יהושע לא היה כזה ולכן ממילא אצל יהושע לא נאמר "אל תקרב הלום" וגם לא נאמר "אדמת קודש" כי אצלו הכוונה היא למקום הגיאוגרפי ולא למדרגה הרוחנית. ולפ"ז גם מסביר ה"כלי יקר" בצורה שונה למה נאמר פעמיים "משה משה" כי ה' קרא לשני חלקיו של משה, לצד השכלי ולצד הגופני, כי אצלו שניהם היו קדושים.
במגילת "איכה" נאמר הפסוק "ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה" - הגמרא במסכת "שבת" דנה בפסוק זה ומסבירה מהי אותה טובה שחסרה בגלות. דעה ראשונה היא שמדובר על הדלקת נר בשבת, דעה שניה היא שמה שחסר הוא בית המרחץ. דעה שלישית היא שהייתה חסרה האפשרות לרחוץ ידיים ורגליים בחמין, דעה רביעית היא שהטובה שהייתה חסרה בגלות היא מיטה נאה וכלים נאים שעליה, ודעה אחרונה היא של רבי אבא שאומר שמה שהיה חסר זה "מיטה מוצעת ואשה מקושטת לתלמידי חכמים" - לכאורה לא ברור מה החסרונות הללו, וכי בגלות לא הייתה מיטה, בית מרחץ וכו'? אלא שיש כאן עניינים הרבה יותר עמוקים. אנו נתמקד בדבריו של רבי אבא. רבי אבא מדבר בתור אבא, האבא שבבן, הוא בניין אב, הוא מלמדנו עקרונות של תורה, תשתיות של תורה, הוא האומר "אין לך קץ מגולה מזה", זהו ר' אבא. וכאן הוא אומר שמה שהיה חסר בגלות "זו מטה מוצעת ואשה מקושטת לת"ח" - מסביר הרב בעין אי'ה שהתכונה, האופי של חיים שלמים, שקטים ויציבים הוא שכוחות החיים יהיו מסודרים יחד בצורה מתאימה והרמונית. הבעיה שלנו היא שכשאנו מתחילים להיפגש עם ערכים אלוקיים יש בנו נטייה טבעית, גלותית, לחוש חוסר התאמה בין הדרישות הרוחניות לחומריות, אנו שואפים להפוך לאדם כזה שלא אכפת לו מכל צדדי החומר, מאכילה, שתיה וכו'. האדם מרגיש שיש סתירה בלתי ניתנת לגישור בין שני העולמות הללו, ובגלל שהוא חייב את הצדדים החומריים, הוא חייב לאכול ולשתות, הוא ניגש לכל העניינים הללו בגישה של בדיעבד. מסביר הרב שגישה זו היא טעות עקרונית, האידיאל הוא לא כזה, אלא דווקא ליצור התאמה בין הכמיהה לקודש המוחלט יחד עם הנטיות הטבעיות, עד שאפילו אנשי קודש אמיתיים שחיים חיי קדושה יחד עם כל קדושתם ויראתם יצליחו להכניס לחייהם גם את נטיותיהם הטבעיות וגם את העונג הראוי לאדם ולא רק את ההכרח, בלי שדברים אלו יעיקו על השלמתו הרוחנית. נפש שלמה יכולה לתת לכל אחד מהכוחות את מקומו הנכון והמדויק. לא יכול להיות שהצדדים הרוחניים יבטלו את הצדדים הטבעיים, החומריים שבאדם. נכון שת"ח אמיתי לא אוהב לישון יותר מידי, ונכון שכדי לשקוד על התורה צריך שתנדוד שנתו, אך בכל אופן במצב המנוחה המסודרת צריך שהמיטה תהיה מוצעת ומסודרת, צריך לישון מעט ואת השינה הזו יש לישון במיטה מוצעת ומסודרת, ואין לראות בכך ביטול תורה או התעסקות בעניינים טפלים. נכון שמשה רבנו לא התעסק בכך, מיטתו לא רק שלא הייתה מוצעת, אלא הוא כלל לא ישן, הוא הוריד שני נעליים, אך אנחנו לא ככה, אנחנו לא בגלות, לא במדבר, אנו בא"י, יהושע מוריד רק נעל אחת ולא שניים, יהושע בא מכוחו של משה. לכן במלחמה הראשונה בכיבוש הארץ, מלחמת יריחו, כל המלחמה הייתה ניסית, הייתה בהנהגה של דור המדבר, אך מלחמת העי, מיד אח"כ, זה כבר מלחמה טבעית לחלוטין, זה המעבר מהנהגת המדבר להנהגת א"י. ת"ח צריך מיטה מסודרת ואישה מקושטת. היינו חושבים שדווקא לת"ח זה לא יזיז, אך אדרבא דווקא תלמיד חכם יודע להיפגש נכון עם מדרגת החיים הזו. אנו נשתעבד לכך, אנו נלבש את שתי הנעליים וניתקע בחומר, אך ת"ח יודע להיפגש עם זה נכון, יודע ש"אישה נאה, דירה נאה וכלים נאים מרחיבים דעתו של אדם" זה לא עיקר הדעת, אך זה מרחיב את הדעת, זה בא על גבי מרכז הכובד. משה רבנו לא היה בסקאלה הזו, הוא פרש לגמרי מהאישה, הוא הוריד את שתי הנעליים. זה ההבדל בין הגלות לא"י, בגלות היינו חייבים להתנתק מהחול כי שם זו הייתה סכנה, אך בארץ זו לא הגישה הנכונה, כאן אנו חייבים להכיל את החול. משה רבנו לא סתם היה כבד פה וכבד לשון, הדיבור זה הגשמה של רעיונותיו הרוחניים של האדם. למשה הייתה בעיה לתרגם את העולם המופשט אליו הוא היה שייך לעולמות מעשיים, זה לא סתם שהוא היה מגמגם. משה רבנו הוא המנהיג הראשון כדי שנלמד שזה המקור לכל, מכך הכל התחיל, ואח"כ מצרפים אליו את אהרון, אח"כ מגיע יהושע וממשיכו מכוחו. בגלות חייבים לנטות לקצוות, אך לא בארץ. בגלות מצבנו היה "ותזנח משלום נפשי" - לא היה שלום בנפש, נפשנו לא הייתה שלמה. בגלות אנו בבחינת שמש, הממד הרוחני של השכל לא יכול להאיר את הצד החשוך של החומר, אך בא"י אנו בבחינת ירח, עמ"י נמשל ללבנה, דוד מלך ישראל נמשל ללבנה, בארץ יש בכוחנו להאיר גם את הצד החשוך. וכן אנו רואים במסכת שבת שרב אמר ש"כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו..מלמד שגעש עליהן ההר להרגן" - בהלוויתו של יהושע בן נון התעצלו בהספדו ולכן הקב"ה רצה שהר הגעש יגעש עליהם. מסביר הרב בעין אי'ה שכשמתעצלים הכוונה היא שכן התעסקו בהספדו, זה לא שהתבטלו מכך, אלא שעשו זאת בצורה עצלה, לא התעסקו בכל מעלותיו כמו שהיה צריך. כשאנו מעריכים אדם ניתן להעריכו בהערכה חיצונית וגלויה, זו ההסתכלות החיצונית, מה אנו מפסידים מכך שאותו חכם כבר לא איתנו, למשל שמעכשיו אין מי שיעביר שיעור, אין מי שיפסוק הלכה וכדומה. אך לכל חכם יש גם מימד פנימי, מימד סמוי, זהו שורש נשמתו, זו הקריאה הראשונה שבזה אין לנו בכלל השגה. בהספד ראוי לתת מקום לצד הפנימי של החכם, ואם אני לא מזהה את הצד הפנימי של האדם אז ממילא גם הצד החיצוני חסר מן הספר כי גם הוא יונק מאותו מקור. המתעצל בהספדו של חכם זה אדם קטנוני ושטחי שנוגע רק בתועלת החיצונית שכולם מרגישים בחסרונה. ע"כ מידה כנגד מידה ראוי אותו עצלן לקוברו בחייו, אותו אדם רואה רק את הערך הגלוי ולא את הערך הפנימי, ע"כ ראוי הוא שיסתירו את צידו הגלוי כך שלא יראה כלל. ולמה זה קשור דווקא ליהושע? מכיוון שיש לנו נטייה לזהות את הצד הפנימי רק באדם כזה שמוריד שני נעליים, כי הוא אדם רוחני, אדם עליון. אך כשאנו פוגשים ת"ח טבעיים, ת"ח ארץ ישראליים שהורידו רק נעל אחת, שמגלים את הקודש בחול, אנו מתעצלים בכך, אנו לא מבינים את עומק הקדושה. אנו רואים את יהושע כרמטכ"ל, ככובש המדינה, כמסדר הספסלים בביהמ"ד, רואים רק את הצד החשוך של הלבנה, לא מבינים את האור הגדול שנמצא כאן. אנו מחפשים את הורדת הנעליים ומפספסים את הצד הפנימי העמוק שנמצא כאן, מפספסים את הירח. מתוך פרסום הצדדים החיצוניים של יהושע, העם לא זיהה את צידו הפנימי העליון, את "נער לא ימיש מתוך האוהל". לכן נאמר שנקבר "מצפון להר געש" כי הצד הצפוּן שביהושע לא היה גלוי להם, הם זיהו רק את הצד הגועש של יהושע, רק את הצד החיצוני, אך לא זיהו את הצד הצפון שבו, ולכן נענשו דווקא ע"י הר געש. הר געש מסמל מציאות חיצונית מרשימה ביותר, אך מי שמבין באמת יודע שכל ההתגעשות החיצונית הזו נובעת מהתגעשות פנימית במעמקי האדמה. מכך אנו לומדים כלל לכל המתעצל בהכרת תורה בערכה האמיתי, שיש לחלוץ נעל אחת. במקור יש לחלוץ שתיים, אך בגילוי רק אחת, זהו האידיאל הארץ ישראלי, דרך "משה משה" ללא פסק מגיעים ל"אברהם אברהם" עם פסק.
תגיות: משה רבנו | הסנה הבוער | פרישות | פרשת שמות | חומר ורוח | תלמידי חכמים | הספד תלמיד חכם | הספדו של יהושוע | יהושע בן נון | חומריות | נעליים | הסנה משל כוס התה כל התגיות
2 הוספת תגיות
תגובות כתוב תגובה
טרם התקבלו תגובות לשיעור זה
צופים כותבים
עוד ב'כלי יקר' על התורה