ערוץ מאיר
כל הנושאים
פרשה קודמת: חיי שרה
פרשה נוכחית: תולדות
פרשה הבאה: ויצא
 

הארכיון נתמך על ידי
קרן דור ס"ת

יצר הרע ?

'כלי יקר' על התורה לרבינו שלמה אפרים מלונטשיץ פרשת אמור

הרב ערן טמיר / י"ב אייר ה'תשע"ג / 70 דק'
קוד שיעור: 37997
Loading the player ...
על השיעור:
כשאנו מתבוננים בפרשות האחרונות "אחרי מות", "קדושים" ו"אמור" אנו פוגשים את שלושת סוגי הקדושה שהקב"ה מתגלה דרכם בעולם. מצד אחד קדושת האדם שבאה לידי ביטוי ביחס לכוהנים, מצד שני קדושת המקום, א"י, שבאה לידי ביטוי בפרשות הקודמות, והקדושה השלישית בה נתעסק היום היא קדושת הזמן שבאה לידי ביטוי בעיקר בפרשתנו בפרשת המועדות.
התורה כידוע אומרת בפרשתנו "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה..והקרבתם מנחה חדשה לה'" - בחג השבועות, בסוף הספירה, אנו אמורים להקריב מנחה חדשה. מהי אותה מנחה? ממשיכה התורה ואומרת "ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים סלת תהיינה חמץ תאפינה בכורים לה'" - כלומר, מדובר על קורבן שתי הלחם שצריך להיעשות מחמץ ובנוסף יש להקריב את הביכורים. א"כ היום הזה אליו אנו שואפים, חג השבועות, בא לידי ביטוי במנחה החדשה שבאה מחמץ ובמצוות הביכורים. לכאורה פסוקים אלו נראים תמימים, אך כשאנו מעיינים בפרק ב' בספרנו אנו מגלים שהתורה אומרת "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ" - כלומר, כל המנחות אותן אנו מקריבים במקדש לא יעשו חמץ, מלבד מנחת שתי הלחם שהיא מנחה חדשה, יש בה חידוש שהיא כן נעשית חמץ. בנוסף אומרת התורה "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'" - תחת הכותרת חמץ נמצאים שני ביטויים, ביטוי אחד הוא שאור וביטוי שני הוא דבש. ואז התורה מסייגת קצת את דבריה ואומרת "קרבן ראשית תקריבו אותם לה'" - יש קורבן אחד הקרוי ראשית ובו אנו מחויבים להביא חמץ, להביא שאור ודבש. רש"י מסביר שאותו קרבן ראשית הוא שתי הלחם הבא מהחמץ והביכורים הבאים מדבש כמו למשל ביכורי תאנים ותמרים. א"כ באופן כללי אסור להקריב שאור ודבש, אך בחג השבועות אנו מצווים להקריב את שניהם. בנוסף, מוסיפה התורה ומחייבת "וכל קרבנך במלח תמלח ולא תשבית מלח ברית אלוקיך מעל מנחתך, על כל קרבנך תקריב מלח" - המלח הוא מנוגד לגמרי לשאור והדבש, בעוד השאור והדבש נאסרו להקרבה באופן כללי, המלח חייב להיות מוקרב עם כל מנחה. אז יש להבין מדוע השאור והדבש נאסרו באופן כללי, אך הותרו בחג השבועות, ואיך כל זה קשור למלח.
ה"כלי יקר" מסביר שמנחת שתי הלחם באה מהחמץ אשר חז"ל המשילוהו ליצר הרע, כדבריהם במסכת "ברכות" ש"שאור שבעיסה מעכב", האדם נמשל לאיזושהי עיסה שיש בה שאור, יש בה חמץ. במקום בו התורה מצויה אין יצר הרע יכול להזיק, לכן דווקא בחג השבועות, חג מתן תורה, ביום הזה אנו לא חוששים מהחמץ. במשך כל השנה אסור להקריב חמץ כי יש בו סכנה גדולה, אך ישנו יום אחד בשנה בו התורה מתבלת את יצר הרע, כדברי חז"ל "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין", ולכן ביום זה אנו מקריבים את השאור. כלומר, יוצא שיצר הרע הוא סוג של בעיה והתורה היא הפתרון, אך לפ"ז לא ברורים המשך דברי ה"כלי יקר" שאומר "ואלמלא היצר הרע לא היה הקב"ה מוריד התורה מן העליונים אל התחתונים כי בטענה זו נצח משה רבינו את המלאכים" - כלומר, לא בגלל יצר הרע קיבלנו את התורה, אלא בזכותו. היצר הרע מצד אחד נראה סוג של בעיה, אך מצד שני הוא הסיבה שקיבלנו את התורה. א"כ אדם החושב שהאידיאל הוא לסלק את היצר הרע מהעולם, הוא לא שייך לתורה. מי שצריך תורה הוא מי שיש לו יצר הרע. מי שחושב לשחוט את יצר הרע באותו רגע שוחט גם את התורה, מכיוון שבלי יצר הרע הוא לא יצטרך תורה כמו שלמלאכים אין תורה. אז א"כ רק בחג השבועות ניתן להקריבם כדברי התורה "קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח" - מסביר ה"כלי יקר" שכשהקב"ה ברא את העוה"ז הוא בראו באופי ותכונה מסוימת, ע"כ ממילא כשאנו באים להשתייך לעוה"ז יש לעשות זאת עפ"י תכונתו ועניינו. הקב"ה ברא את העוה"ז עם צדדים רבים, לכן ממילא לכל אדם יש תאווה לחמדות העוה"ז. החמדה, השייכות הזו, ההשתוקקות לזה היא כדבש מתוק. אדם נורמאלי אוהב דבש, הדבש הוא ערב לחך. אך עם זאת יש לזכור שבמידה הראויה הדבש טעים ואפילו בריא, אך במידה גדולה הוא מזיק ופוגע. כך בענייני חמדות העוה"ז יש שני צדדים, ההכרח והמותר, ולכן יש להשתמש במוכרח ואת המותר להחרים. השאור והדבש הכרחיים למציאות האדם, לא ניתן לנהל חיים בעוה"ז בלעדיהם. אלמלא היצר הרע האדם לא היה נושא אישה ולא בונה בית, ובכך היה העולם נחרב. הכוחות הללו טומנים בחובם סכנות איומות, אך הם עצמם הכרחיים לקיום העולם. הביכורים ושתי הלחם הבאים מהחמץ קרואים "ראשית" לא רק בגלל שזו מנחה חדשה, לא רק בגלל שזו הפעם הראשונה שמקריבים שאור ודבש על המזבח, אלא מכיוון ששניהם קודמים אל עסק התורה, כנאמר "אם אין קמח אין תורה", וכן ניתן לדייק דברי חז"ל "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין" שיצר הרע הוא העיקר בעוד התורה היא תבלין. ברור שבמעלה התורה קודמת ליצר הרע, אך מצד סדר ההופעה, מצד הזמן יצר הרע הוא הראשית. מצד המעלה הפנימית "אם אין תורה אין קמח" כי התורה היא כל המגמה, אך מצד סדר ההופעה במציאות "אם אין קמח אין תורה". כאשר הקב"ה ברא את העוה"ז הוא רצה שנכין את התשתית הנקראת יצר הרע כדי שאח"כ התורה תוכל לחול על גביו. בספירת העומר אנו לא בורחים מפסח לשבועות, מהחירות הלאומית לתורה, אלא אנו מחברים ביניהם, אנו יוצרים את התשתית של פסח שעל גביה באה התורה ומתבלת אותה, מכוונת בצורה נכונה. כמו שהתינוק בתחילת חייו הוא אגואיסט מוחלט, ועם הזמן הולך ומתחיל לחשוב על אחרים, כך היצר הרע קודם לתורה בזמן, אך מצד המעלה והמחשבה, מצד התוכן והאידיאל, התורה מעל יצר הרע. לכן קורבן זה קרב דווקא בחג השבועות, מכיוון שההבנה המוטעית סוברת שמטרת התורה היא לסלק את יצר הרע, לבטל אותו, אך האמת היא שמטרת התורה היא לא לבטלו, אלא לכוונו ולרוממו. רק יצר הרע לבד, רק עוה"ז, אין לו משמעות, לכן השאור והדבש כשלעצמם לא יעלו לריח ניחוח, אך בתור קורבן ראשית, כאשר הם מתובלים ע"י התורה, אז ניתן לעלותם קורבן לה' ולהגיע לשלמות. לא ניתן להגיע לשלמות בעוה"ז ללא יצר הרע, יש ליצור תשתית של שאור ודבש ועל גבם תבוא התורה.
ב"קהלת" אומר שלמה המלך "שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורתיך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך, ודע כי על כל אלה יביאך האלוקים במשפט" - רב הונא במסכת "שבת" מסביר שהחלק הראשון של הפסוק הוא דברי יצר הרע, והחלק השני של הפסוק הוא דברי יצר הטוב. כלומר, על פי פשט הדברים נראה ששלמה המלך אומר לנו שהעולם הזה מורכב, לכן מי שרוצה יכול להתפרק ולהשתולל ככל העולה על רוחו, אך שיזכור שבסוף הוא יבוא במשפט על כל זה. פרוש זה קשה, מכיוון ששלמה המלך אומר "שמח בחור בילדותך" - הוא מצווה אותנו על כך, וכן ממשיך "והלך בדרכי לבך", כלומר אנו חייבים לשמוח בכך, חייבים ללכת כך, אז לא ניתן לפרש את דברי רב הונא כפשוטם, כאילו החלק הראשון של הפסוק הוא שלילי. אלא פרוש הפסוק הוא כדברנו, יש לשמוח ביצר הרע, יש לבנות את התשתית הזו, אך לקשר בינו לבין היצר הטוב, להביאו על גביו. וכך מסביר הרב בעין אי'ה שכל הביטויים הטבעיים של כוחות החיים, כל מה שנקרא יצר הרע, מוכרח להימצא באדם כדי שיהיה טבעו ואופיו שלם. הרב אומר באיגרות עה"פ "אדם כי ימות באוהל" שאדם שלפני שהגיע לביהמ"ד היה אדם מת, כבוי, חסר כוחות חיים לא יכול להמית עצמו באוהל, הוא לא יכול להמית עצמו על התורה, שהרי עוד לפני זה הוא היה מת. אין פה שום חידוש, שום התפתחות רוחנית. יש כאן סה"כ תירוץ לאדם חסר חיות שכביכול הוא ממלא בכך את הרצון האלוקי. רק על אדם שלפני שהגיע לאוהל התורה היה חי, היה מלא עוצמות, מלא בכוחות חיים, וכעת כשהגיע לביהמ"ד הוא לוקח את כל הכוחות הללו ומכוונם עפ"י התורה, עליו ניתן לומר "אדם כי ימות באוהל". בספירת העומר אנו יוצרים חיבור בין כוחות החיים הטבעיים לביהמ"ד, לתורה. זו עבודת ה' באמת, ע"כ ניתן לומר "אדם כי ימות באוהל". לכן נאמר "שמח בחור בילדותך" - יש לשמוח בכך, טענות יצר הרע הן נכונות, יש להופיע את כל כוחות החיים, אך בתנאי אחד "ודע כי על כל אלה יביאך האלוקים במשפט" רק צריך שזה יבוא במשפט, בגבול, במידה, למטרות הנכונות ולאידיאלים הנכונים. רק ע"י האחדות של שני הכוחות הללו יחד תופיע השלמות. אם אחד מהם ישחט את השני אנו מפסידים, יצר הטוב צריך להופיע מכוחו של יצר הרע. זוהי כוונת חז"ל בדבריהם עה"פ "בכל לבבך" - בשני יצריך, ביצר הטוב וביצר הרע, זוהי העבודה ביצר הרע, לכוונו ולתבלו עפ"י התורה ולא לחשוב שיש לסלקו.
כמו שאמרנו שאור ודבש לא מקריבים על המזבח מלבד בקורבן ראשית, דווקא בחג השבועות ניתן להקריבם. לעומתם ישנו המלח אותו אנו מחויבים להקריב בכל קורבן. מהי משמעות המלח שבעקבותיה הוא כ"כ חשוב? מסביר ה"כלי יקר" שטבעו של המלח הוא שהוא מכיל דבר והיפוכו. מקור המלח הוא במים, אך כשהמים הללו הופכים לגביש יש בהם כוח שורף, כוח האש. המלח מעיד על אחדות ההפכים, ע"כ למרות שכלפי חוץ נראה שיש כאן סתירה, מהבחינה הפנימית יש כאן אחדות בין ההפכים, יש כאן מקור אחד שממנו שניהם נובעים. "על כל קרבנך תקריב מלח" - אם אנו רוצים להתקרב לה' באמת חייבים להיות שייכים לאחדות בין ההפכים. יצר הטוב ויצר הרע נראים כלפי חוץ כהפכים היותר הפוכים, אך השאור והדבש יכולים להופיע בקורבן ראשית. המציאות החומרית הזו יכולה לבוא דווקא בחג השבועות כי אז התורה תכוונם נכון, זהו בדיוק יסוד המלח. מצד אחד אנו בונים תשתית של כוחות חיים מלאים, אך מצד שני התורה מכוונת את כל זה ולא מצמקת אותם. הביטוי היותר בולט של המלח זה חג השבועות, זה השילוב בין החמץ לתורה, היכולת לנפוח תורה במלח. לכן המלח נקרא "ברית אלוקיך" כי הקרבה זו מסמלת כריתת ברית עם הקב"ה, בכך אנו ממליכים אותו על ההפכים ומגלים שהוא מקורם. שנזכה בעז"ה לתבל את יצר הרע ע"י התורה ולגלות את אחדות ההפכים, אמן!

תגיות: פרשת אמור | יצר הרע כל התגיות
2 הוספת תגיות
תגובות כתוב תגובה
טרם התקבלו תגובות לשיעור זה
צופים כותבים
עוד ב'כלי יקר' על התורה