ערוץ מאיר
כל הנושאים
פרשה קודמת: תולדות
פרשה נוכחית: ויצא
פרשה הבאה: וישלח
 

הארכיון נתמך על ידי
קרן דור ס"ת

דברים שרואים מ"שם" לא רואים מ"כאן"

'כלי יקר' על התורה לרבינו שלמה אפרים מלונטשיץ פרשת בלק

הרב ערן טמיר / ט תמוז ה'תשע"ג / 103 דק'
קוד שיעור: 39382
Loading the player ...
על השיעור:
דברים שרואים מכאן לא רואים משם? וכי המהות משתנה בגלל שהמציאות משתנה?
כשאנחנו מתבוננים בפרשת בלק אנחנו מגלים כי בלעם דיבר ארבע פעמים.
פעם השלישית והרביעית מופיעים שני פסוקים לא ברורים. 'וישת אל המדבר פניו.. ותהי עליו רוח אלוהים'. רק בשני הפעמים האחרונות נכתב כי הייתה בו רוח אלוקים.
'נאום הגבר שתום העין...' חז"ל אומרים כי 1 שתום העין זה פתוח. העין של בלעם פתוחה. לכאורה העין של כל אדם פתוחה. 2 זה שאומרת התורה שתום העין ולא שתום העיניים לומדת הגמרא כי מכאן נלמד כי עין אחת הייתה סגורה, סומא בעין אחת.
מה הנתון הזה מעניין? ואם הנתון הזה מעניין למה הוא לא מופיע בשתי הפעמים הראשונות בהן בלעם 'מתנבא'?
בפעם הרביעית חוזרים דברי בלעם- 'נאום בלעם שתום העין..'
שואל המלבי"ם מה ההבדל בין הדיבור שהתחיל 'כי מראש צורים..' לבין הדיבור האחרון, אחרית הימים. ועונה כי בשתי הפעמים הראשונות דיבורו של בלעם לא היה נבואה. זה דברים מקריים-כישוף, סיתרא אחרא. הוא לא דיבר מכוח הנבואה. אבל בשתי הפעמים האחרונות זהו דיבור נבואי.
מה קו פרשת המים בין שני הדיבורים? בשני הדיבורים הראשונים הוא רוצה לקלל, ואילו בפעמיים האחרונות הוא מברך.
אבל ההפרש בין שתי הפעמים הראשונות לבין שתי הפעמים האחרונות זו הזכרת התורה כי בלעם היה עיוור בעין אחת. אומר הכלי יקר כי כשבלעם בא לברך את ישראל בפעם השלישית הוא נעשה סומא בעין אחת, לפני כן- לא היה עיוור.
בפעם הראשונה בלעם רצה לקלל את השורש. אח"כ ניסה לקלל את עמ"י עצמו- בחטאיו. בשתי הפעמים הראשונות רצה בלעם לפגוע במהות ובהופעתם במציאות.
מה אפשר לבלעם להיות פתאום נביא. אם הפסוק מדייק כי הוא היה סומא רק בפעמים האחרונות זה אומר שכנראה בלעם דיבר דברי נבואה מהפעם השלישית ואילך. נוצר סוג של פרדוקס- דווקא מפני שהוא נעשה סומא בעין אחת, הגיעה לו נבואה.
כל סומא נקרא בלשון חז"ל שגיא נהור. אדם שהוא עיוור הוא רואה הרבה אור. אדם שהוא שגיא נהור הוא רואה הרבה אור, איך יכול להיות שאדם עיוור רואה הרבה אור. יש ראייה חיצונית ויש ראייה פנימית. הראיה החיצונית היא מה שעיניים רואות. הראייה הפנימית זה מה ששכל, הרגש רואים. לא יכול להיות שאם אדם רוצה לגלות ראייה יותר עמוקה יכול לראות 6:6 גם בראייה החיצונית.
כשאדם רואה מבחוץ- הוא לא רואה מבפנים. כדי להסתכל פנימה, צריך לעמעם את הראייה החיצונית. אדם ששבוי בעיניים חיצוניות, שלא יתפלא אם הוא לא רואה בעיניים פנימיות. כי אם הוא ינסה לראות בשתי סוגי העיניים הוא לא יראה כלום.
כשמתפללים 'שמע ישראל' מכסים את העיניים החיצוניות, כדי לאפשר לעיניים הפנימיות לראות- 'לחזק את הכוונה הלבבית'.
אצל בלעם, בפעמיים הראשונות הוא מסתכל בחוץ. אז הוא רואה את חטא העגל, את תרח ולכן הוא שבוי לעיניים החיצוניות. הוא יתרשם רק ממנה. ולכן בפעמים הראשונות הוא לא היה נביא! למה? כי הוא רואה מבחוץ. אבל אחרי שהוא מבין שכדי להיפגש עם עמ"י הוא צריך לראותם מבפנים ולא מבחוץ ולכן הוא צריך להיות קצת עיוור.
דווקא מפני שעין אחת סתומה עין אחת יכולה להיות פקוחה. ועין הסתומה היא העין החיצונית, והעין הפנימית נפתחת ורואה.
צריך לגלות שמיעה עם ראייה. הקב"ה רוצה לפתח אצל ישראל את חוש השמיעה לכן הוא גורם לכהות בחוש הראייה, 'ואנוכי בא בעב וענן', יש ערפול בראייה.
מטרתו של בית המדרש היא לעמעם את הראייה החיצונית, לפתח את העיניים הפנימיות. לראות את המציאות בצורה עמוקה יותר, לא רדודה.
אדם שרואה חדשות והוא רק רואה חדשות.
מפרשת בלק אנחנו מבינים כי כשאנחנו מנסים לראות, אנחנו רואים פעמיים-פעמיים. ראייה חיצונית מול ראייה פנימית.
יש ארבע הכרות באדם. ההכרה הנמוכה ביותר היא הכרת החוש, מפגש עם המציאות דרך חושים. הכרה יותר פנימית היא הכרה שהרב קוק קורה לה הכרת ובינה טבעית- אינטליגנציה רגשית.
יש איזה חוש פנימי כזה שהוא לא ממש רגשי. הכרה שלישית יותר גבוהה- הכרה שכלית ורביעית- הכרה נשמתית.
ולכן כאשר איש ואישה כאשר הם נפגשים הם עוברים את ארבעת ההכרות. מעבר להכרה הרגשית בין הנפשות צריך שתהיה הכרה שכלית. ומעליה- ההכרה הנשמתית שפשוט א"א להסביר אותה.
ארבעת ההכרות האלה חייבות להופיע כולן, בהדרגה ולפי הסדר.
לפי ההנהגה האלוקית, ככל שאדם יכול לעלות למדרגה יותר עליונה, ההכרה התחתונה יותר צריכה להיחלש.
'תורת ה' תמימה משיבת נפש', כל מה שהוא תולדה מבחירה האנושיות הנמוכה חייב להיות בו איזשהו חיסרון. ההתעניינות בתוכן אחד נעלה מסיחה את הדעת מתוכן אחר.
ככל שאדם יותר בפרט אחד הוא מתמקד פחות בפרט אחר ואז ממילא הוא לא מבין את הפרט שהוא מתעסק בו- כי הוא מנותק מהשלם. המפגש שלנו עם המציאות דרך אפילו השכל שהוא יחסית כלי מדויק, לא מגיעים לתורת ה' תמימה. צריך לצמצם מעט את השכל כדי לאפשר מקום לנשמה.
אצל בלעם כל ההכרות הטבעיות של חוש, רגש, שכל הוכהה כדי להגיע למצב של נבואה.
יש דברים שאם אדם רוצה לראות משם הוא צריך לפגוע קצת מה'כאן'!
כל אחד מאיתנו קשור לתכנים מסוימים, ערכים. אם התכנים הם גבוהים אז גם הדרכים לממש את אותם תכנים גבוהים. המטרה מקדשת את האמצעים- אם המטרה יותר קדושה האמצעים להגיע אליה קדושים.
אנשים פשוטים וטבעיים, התוכן שמעסיק את חייהם הוא החומר הפרטי. לחיות פיזית ולחיות טוב- זהו! זה יכול להיות מעמד כלכלי, אגו וכבוד וכו'. אבל האנשים האלה שקועים בעצמם, חומר זה אגו.
מצב שני זה אדם שמוכן לצאת מעצמו והוא מוכן להקים משפחה, אבל המשפחה היא בכל זאת עדיין חלק מהאדם הפרטי, יש פה עדיין 'מגסות החיים'
מדרגה שלישית היא אנשים ששייכים למגמות יותר עליונות, חבר מעלה! יש אנשים ששייכים לערכים, אידיאלים ודרכו ודרך משפחתו עוברים הערכים, הם הצינור. ואצלם הקשר של טבעיות ההמונית פחות מחובר. הכסף לא מעניין אותו, ולא האגו. ככל שאדם בעל מעלה יותר גבוהה המעלות הנמוכות פחות חשובות. ככל שאדם יותר חי את האידיאלים החומריות הפרטי פחות מהותי לו.
אדם שייך לתורה, לערכים. כאשר הוא פורש מהתורה- מת! ככל שאדם פחות שבוי לחיים החומריים, הוא מחובר לעולם רוחני יותר.
כ אנשים עליונים צריכים להכין את המדרגות התחתונות, שיהיה קשר בין המדרגות העליונות לתחתונות
תגיות: פרשת בלק | חיצוניות ופנימיות | ארוסין לעומת נישואין | חיי נישואין | חששות חתונה | פגישות שידוכים | ראיה פנימית ראיה חיצונית סגי נהור כל התגיות
2 הוספת תגיות
תגובות כתוב תגובה
טרם התקבלו תגובות לשיעור זה
צופים כותבים
עוד ב'כלי יקר' על התורה