ערוץ מאיר
כל הנושאים
פרשה קודמת: תולדות
פרשה נוכחית: ויצא
פרשה הבאה: וישלח
 

הארכיון נתמך על ידי
קרן דור ס"ת

אז מה הבעיה ?

'הכתב והקבלה' לרבי צבי יעקב מקלנבורג לפרשת תזריע

הרב ערן טמיר / כ"ב אדר ב ה'תשע"ד / 68 דק'
קוד שיעור: 39411
Loading the player ...
על השיעור:
הנושא המרכזי בפרשיות "תזריע - מצורע" הוא נושא הנגעים. אנו יודעים שהנגעים הללו לא היו בעיה חיצונית בלבד, אלא נבעו מבעיה רוחנית, כמו שחז"ל אמרו שהצרעת נובעת מהוצאת שם רע. עקב כך התורה מדריכה שהכהן הוא זה שצריך לטפל במחלה, ולא הרופא. כלומר, לא מספיק לטפל בהסתעפות החיצונית של המחלה, אלא יש לטפל בשורש שגרם לכך. כך הרב מסביר בעין איה שטומאה וטהרה זה לא רק חיסרון וריפוי במובן הפיזי, אלא כל מקום בו אנו מוצאים טומאה נפגוש חיסרון, וטהרה היא תיקון של אותו החיסרון. עלינו להתרגל לכך שאנו חיים בעולם שיש לדון אותו בשני אופנים: מצד אחד עלינו לזהות את הסיבות החיצוניות שגרמו לדבר, אך מעבר לכך יש לזהות את השורש הרוחני של הדבר. פעמים רבות הבעיה היא שאנו לא מבינים מה הבעיה באמת, מה המקור בו יש לטפל.
הנגעים המופיעים בפרשתנו מכונים בשלושה כינויים: "שאת", "ספחת" ו"בהרת". "הכתב והקבלה" מסביר ששורש המילה ספחת הוא ס.פ.ח, ושורש זה מסמל שיש לנו שני מימדים שמצד אחד מחוברים אחד לשני, אך מצד שני הם לא זהים, אלא אחד מהם הוא עיקרי והשני טפל. החלק הטפל יקרא ביחס לעיקרי ספיח, נספח. ישנם חיבורים בהם כל אחד מהמחברים הוא חשוב, אך יש מצבים שהאחד עיקרי והשני נספח, הוא טפל. אנו לא מזלזלים בטפל, אך מבינים שהוא לא העיקר. א"כ, אם ישנו נגע שנקרא "ספחת" ממילא אנו לומדים שיש צד טפל בספחת, יש צד חיצוני, ביטוי פיזי שהוא אמנם לא נעים, אך זהו סך הכל הצד הטפל כאן, בעוד הוצאת שם רע, החטא הרוחני, הוא שורש הבעיה. לפי פרשתנו אנו רואים שכדי שנגע יחשב טמא צריך שמראה הנגע יהיה "עמוק מעור בשרו", צריך שהמראה שהכהן יראה יהיה מראה של עומק. נכון שכלפי חוץ רואים כאן נגע על עור הבשר, אך לא זו הבעיה, הבעיה היא משהו הרבה יותר עמוק. בעולמנו אין הפרש בין פנימי לחיצוני, כל מה שאנו עוברים נובע מתוך פנימיות עמוקה יותר. אדם אמוני לא יכול לחיות בצורה כזו שהוא מתייחס רק למאורעות החיצוניים ומתעלם מהשורש הפנימי.
הרב מסביר בעין אי'ה שהקב"ה ברא בעולם את מציאות החולי, הצרות והייסורים שבחיינו, מכיוון שעצם זה שהאדם יודע שישנה אפשרות לצרות וייסורים כבר זה מועיל לו. עקב כך האדם נכנע לפני ה', והידיעה הזו פועלת בצורה טובה על המין האנושי ומעדנת אותו. אחת הנטיות הבסיסיות ביותר באדם היא הגאווה, המחשבה שאנו מחליטים על הכל. פעמים רבות קשה לנו לראות שיש מישהו שמנהל אותנו. עצם מציאות הייסורים בעולם יוצרת פרופורציה נכונה בין האדם לבורא, האדם מבין שהוא מוגבל, שהוא לא כל יכול. התחלואים הם שליחים של הקב"ה כדי לכוון את האדם לייעודו הנכון, ליצור יחס עמוק ונכון יותר בין האדם לאלוקיו. במצב מחלה יש להתקדם מבחינה רוחנית, ובעיקר להתפלל. התפילה יוצרת יחס נכון בין הבורא לנברא, הבורא פונה לאלוקיו ומבטא את זה שהוא מרפא אותנו, הוא חונן דעת, הוא סולח. בתפילה האדם מבין מהו מקומו, הוא מבין שלא הכל תלוי בו, ומשיג את מטרת המחלה. המחלה הפיזית היא רק תוצאה, לכן ממילא כאשר יש שיפור רוחני של החולה או קרוביו, פעמים רבות נראה שהמחלה נעלמת. אם אנו תמיד נתעסק רק בצדדים החיצוניים, ממילא נפספס את העיקר.
מעבר לכך ניתן לשאול שאלה עמוקה עוד יותר. כאשר ישנו אדם חולה בעולם, ממילא זהו רצון ה', הקב"ה רוצה שאותו אדם יהיה חולה, ע"כ ממילא באיזה זכות אנו מתפללים שהוא יבריא? האם אנו צריכים להתפלל שהוא יבריא או שמא רק להתפלל שיתקיים רצון ה'? מסביר הרב שישנו הבדל בין אנשים רגילים לחסידים. כל אדם רגיל נוטה בטבעו להתפלל להבראת החולה, וכך הוא צריך לנהוג, אך החסידים צריכים להתפלל שיתקיים רצון ה'. מוסיף הרב ואומר שבשבת כולנו עולים לדרגת חסידים, כולנו שייכים אז לטוב האלוקי, ולכן מבקשים שיעשה את הטוב בעיניו.
במסכת "שבת" ישנה סוגיה הנקראת סוגיית "דרכי האמורי". אחת ההנהגות המוזכרות בסוגיה זו היא "האומר שחטו תרנגול זה שקרא ערבית ותרנגולת שקראה שחרית, הרי זה דרכי האמורי". רש"י מסביר שהכוונה היא לתרנגול שבמקום לקרוא בשחרית החל לקרוא בערבית, או בתרנגול שבמקום לקרוא בקול של תרנגול הוא קורא בקול של עורב. אדם שעומד מבחוץ ורואה זאת אומר שיש לשחוט את התרנגול הזה. לכאורה כלפי חוץ נראה שזהו רעיון הגיוני, מי שהשעון מעורר שלו התקלקל, הגיוני שהוא יזרוק אותו לפח, אז א"כ מדוע זה דרכי האמורי? מה כל כך חמור בדבר הזה? מסביר הרב בעין איה שהתרנגול בחז"ל נחשב לבעל חיים רחמן, לעומת העורב שהוא אכזר לבניו. כמו כן, שחרית מסמלת את האור, את החסד, בעוד הערב, החושך, מסמל את הדין. ישנם מצבים בהם הרחמים, החסד, הופך לדין. במקום השגחה אלוקית חיובית נעשים דינים בעולם, התרנגול הופך לעורב, הבוקר לערב, התרנגולת לתרנגול. במצב כזה, עלינו לדעת לנהוג נכון ולטפל בשורש הבעיה ולא רק בצידה החיצוני. התפיסה האמורית לא מאמינה בהנהגת הבורא בבריאה. הם לא רואים בכל מציאות בעולם שורש הנהגת ה' שמקדם את העולם בצורה טובה. לכן ממילא כאשר הם נפגשים במציאות קשה הם מזדעזעים, הם לא מבינים מה קורה. איש אמונה המאמין שהכל בהשגחה מדויקת מיד מטפל בסיבות לשינוי, אך אצל האמוריים זה מפחיד, זה מאיים, לכן הם מנסים כמה שיותר מהר להשתיק את הבעיה. אצל עמ"י לעומת זאת כאשר יש קושי, לא מחפשים להשתיק זאת, אלא לגלות את עומק העניין. כאשר יש צרעת אנו לא רצים לרופא, אלא מבינים שיש פה הוצאת שם רע שגרמה לכך. כאשר אדם רואה שבאים עליו ייסורים עליו לפשפש במעשיו, להבין את עומק העניין. עקב כך מי שאומר לשחוט את התרנגול, זה דרכי האמורי, משום שהתרנגול הוא לא הבעיה, הוא רק התוצאה. במידה והאדם לא מתעורר מכך, לא מבין את סיבת הדבר, ממילא יש צורך בשעון מעורר חזק יותר וחזק יותר, עד שלבסוף האדם יתעורר ויבין את סיבת הדבר.
הבעיה היא שאנו לא מזהים באמת את הבעיה. שנזכה בעז"ה לזהות את הבעיות ולפתור אותן בצורה כפולה, אמן!
תגיות: פרשת תזריע כל התגיות
2 הוספת תגיות
תגובות כתוב תגובה
טרם התקבלו תגובות לשיעור זה
צופים כותבים
עוד ב'הכתב והקבלה' לרבי