שלום לכולם.
אנחנו מתחילים היום את השיעור התשיעי
בסדרה הזו, יסודות האמונה.
אני מזכיר מה שראינו עד
כה, כדי שניכנס לעניינים.
המטרה של סדרת השיעורים הללו,
שהיא בנויה בעיקר על מאמר של הרב קוק,
שנקרא מאמר איסורים ממרכים,
זה בעצם לתת הבנה, לא הייתי אומר מחודשת,
אלא הבנה מעמיקה יותר,
במושגי האמונה המסורתיים של היהדות,
שזה אלוהים, אמונה, תורה ומצוות.
מה שאת קוראינו, זה היה
למעשה שורה של הקדמות,
שבהן הסברנו באופן בסיסי,
שאנחנו בעצם מנסים לזקך
בתוך המילים הרגילות והמסורתיות
שכולנו גדלנו עליהם, של אלוהים ואמונה,
איך המושג האלוהי עובר
זיקוך מכוח עליון חיצוני
שרודה באדם ושולט על האדם
ומוחק את האישיות של האדם
לכוח עליון שמופיע בתוך חיי האדם,
לאותה שלמות אינסוף שאנחנו
מזהים אותה בתוך החיים שלנו,
ושהיא הולכת ובעצם מפריחה
את כל כוחות החיים שלנו,
והאדם שדבק באלוהים הוא למעשה
רק הופך להיות יותר מלא עוצמה,
יותר מלא שמחה, יותר מלא תחכום, רגשות,
והמציאות כולה הולכת ופורחת לאין קץ.
אז נחה הרבה מאוד הקדמות.
בפעם שעברה, ואני מזכיר, כמו כל שיעור,
שהשיעורים הללו הם בנויים על רצף,
ובקשה מי שלא או מי שלא הספיק
על להשלים את השיעורים הקודמים,
אז שתשלים אותם לאחר מכן בשיעורים המוקלטים.
מה שראינו בפעם שעברה, בשיעור השמיני,
זה פסקה של לקוחה מספר אורות,
מאורות התחייה, ושם ראינו את התמצית,
את הדבר העקרוני שמאמר
יסורים ממרקים בא לומר,
שהוא בתמצית, אמרנו, מאמר שבא
להספיר את תפקידה של הכפירה בעולם,
של עידן החילון שעבר על האנושות,
ועדיין עובר על האנושות במאות שנים האחרונות,
שהרעיון הכללי הוא שמושגי האמונה,
כל עוד הם מצויים בנחשלות שלהם,
של תפיסה, של כוח אלוהי, חיצוני,
הדבר הזה הוא ניתן עוד, ניתן
לסבול אותו כל עוד עם ישראל בגלות,
כל עוד כוחות החיים בעולם
כולו נמצאים בתרדמתם,
האנושות כולה היא איך שהוא
מנסה לשרוד מכל הבחינות,
ואז מעילה גם הרעיון הזה שאנחנו
צריכים להיות סייתנים כלפי איזשהו כוח,
שבעצם אומר לנו לא לחיות ולדכא את החיים,
זו תפיסה שעוד איך שהוא היא נסבלת,
אבל כאשר עם ישראל חוזר לארצו,
שזה ביטוי אמרנו לכוחות
החיים שמתעוררים בעולם כולו,
כאשר המציאות דורשת עכשיו כוחות
של עשייה, של חשיבה, של יצירה,
אז התפיסות האמוניות הנחשלות הללו הן מעכבות,
הן יוצרות עכשיו תחושה של מחנק,
ונוצר מרד כלל אנושי בעולם
כולו, ובוודאי בעם ישראל,
כלפי העולם הדתי, והיסורים
הללו גורמים לשבר אדיר,
גורמים עכשיו באמת לשבירה
של כל המערכות הדתיות,
של כל המושגים המקובלים,
אבל, אומר הרב, היסורים הללו הם ממרקים.
בזכותם עכשיו אנחנו חושפים תפיסה
אמונית עוד יותר רחבה ועוד יותר עמוקה,
כפי שהרב חוק עושה בכתבים שלו,
כפי שקטרולי ישראל, בעיקר בתורת הנסתר,
גם עושים בכתבים שלהם,
ועל ידי ככל שיותר אנשים ילמדו
את התפיסה האמונית הבוגרת יותר,
ושאלה יותר, ככה גם הכפירה תסיים
בעצם את תפקידה ותיעלה מהעולם,
והעולם ילך וימשיך להתקדם
בתוך הציר האין סופי הזה
של זיקוך מושגי האמונה
והופעת השלמות האין סופי.
זה באופן כללי המתווה של המאמר.
עכשיו, מה שאנחנו עושים?
אנחנו מתחילים לראות את המאמר בפנים.
על שבוע שעבר, בשיעור
שעבר, ראינו כמה משפטים,
נראה אותם שוב ונתקדם קדימה.
זה נמצא בספר אורות, מאמר איסורים ומרכים.
זה אבל נמצא פה גם על המסך,
על מנת שנוכל כולנו לעקוב.
כבר אומר שמי שמסתכל פה בצפייה במחשב בספר,
יהיו כמה משפטים שנמצאים בספר ולא נמצאים פה.
כי פה במצגת הזו אני לא הבאת את כל המשפטים,
אני אקח את המשפטים שהם יותר
משמעותיים למה שאני רוצה ללמד,
כדי שלא נתעכב.
אז אם אתם רואים פה איזה חוסר
אלימה, תבינו מה הסיבה שלה.
מתחיל הרב, מאמר איסורים ומרכים.
כל סיבוכי הדעות שבבני אדם וכל
הסתירות הפנימיות שכל יחיד סובל בדעותיו,
באים רק מפני הערפילים המצויים
במחשבה על דבר המושג האלוהי,
שהוא המושג האלוהי, ים שאין לו סוף.
וכל המחשבות כולן, בין
המעשיות ובין העיוניות,
ממנו הן נובעות ואליו הן שוות.
אנחנו כבר ראינו את השורות
הללו, אבל אני מסביר אותן שוב.
כל סיבוכי הדעות שבבני אדם, אמרנו,
כאשר התפיסה האמונית היא תפיסה מעורפלת,
כאשר המושג האלוהי הופך להיות
משהו שלא מתפתח מאז גן הילדים,
ורק אדם נמצא באיזו תפיסה מאוד מאוד מבולבלת,
לכך שיש שם איזה כוח עליון, איזו אישות,
דבר ראשון זה יותר סיבוכי דעות.
ברגע שאדם מתבגר ומתחיל לחשוב על הדברים,
הוא מתחיל להבין שיש כאן איזושהי סתירה,
כמו שדיברנו עליה בשיעורים הראשונים,
שכל ההגדרה הזו של אלוהות זה כבר משהו שעומד,
שסותר את עצמו, כי אי אפשר להגדיר את אלוהים.
כמובן לא כולם מנסחים
את זה בצורה לוגית, מסודרת,
אבל ישנה איזו תחושה שיש כאן תפיסת
עולם מאוד מאוד מבולבלת ולא סדורה.
אז זה דבר ראשון, נוצרים סיבוכי דעות.
אבל יותר מזה, אומר
הרב, כל הסתירות הפנימיות,
שכל יחיד סובל.
זאת אומרת, יותר מהבעיות
הלוגיות, יש כאן סתירה פנימית,
כפי שרחבנו כבר כמה פעמים.
ברגע שאנחנו תופסים את אלוהים
ככוח חיצוני במשמעות המקובלת היום,
בהכרח אדם גורם לאיזשהו
התנגשות בין החיים שלו לבין אלוהים.
אלוהים והחיים זה שני דברים שונים,
ואני רוצה לבחור באלוהים, אני מאמין באלוהים,
אז אני חייב בהכרח לדכא את החיים שלי,
ודיברנו על זה שזה יוצר
תחושות עסקול, תחושות יאוש,
תחושות כל הזמן של איסורי מצפון.
האדם הדתי, במשמעות
הפשוטה שלו, הוא אדם רדוף.
הוא כל הזמן מרגיש שהוא לא בסדר.
העולם הזה כל הזמן נתפס,
בתפיסה הדתית הפשטנית,
כעולם עוין לקדושה.
העולם הזה זה יצרים, העולם הזה זה פיתויים,
העולם הזה זה אבלים, ביטול תורה.
עכשיו, אדם אומר, טוב,
אז אני מנסה להשתחרר מזה,
אבל זה בלתי אפשרי.
אדם בסופו של דבר חי בעולם הזה.
כמה שהוא ינסה להילחם בכוחות שלו ובנטיות,
הם עדיין קיימים.
אז הוא נידון ל-70, 80, 90,
120 שנה של מלחמה מתמדת
שלעולם הוא לא יכול לנצח בה.
והדבר הכי נשמע, נחמתו באיזה שלב,
שטוב, אני עושה כמטב
יכולתי בדיכוי החיים שלי,
ובעזרת השם, לאחר, 120 שלי, לאחר שאני אמות,
אז אני אקבל שכר על המלחמה בלתי נגמרת הזו
בכוחות הגוף והחיים.
מבינים שזה יוצר בהכרח אנשים
מתוסכלים, וחברה מתוסכלת.
וכפי שאמרנו, באיזה שלב, החברה
האנושית לא מוכנה לחיות ככה,
בעיקר לא שהיא צריכה
להופיע כוחות חיים ונמרצות.
כל הדברים הללו, כל הבעיות הללו,
באים מפני הערפילים המצויים
במחשבה על דבר המושג האלוהי.
כאשר המושג האלוהי,
וגם דיאקנו, אם אתם זוכרים,
פעם שעברה שהרב קוק
משתמש בביטוי המושג האלוהי,
לא אלוהים, כי אפרות לא בשורות הללו,
כי המושג האלוהי זה כבר בא לרמוז
לנו שאלוהים זה לא משהו מוגדר,
אלא זה מושג, יש כאן איזשהו רעיון מופשט
שאנחנו כל הזמן מעמיקים
וחודרים לפנימיות שלו,
כי המושג האלוהי הוא ים שאין לו סוף.
המושג האלוהי, שוב, זה לא כוח עליון מוגדר,
אלא המושג האלוהי זה אותה שלמות אינסופית,
שאנחנו כל הזמן נוגעים בה בעצם בחיים שלנו.
ואז כל המחשבות כולן,
בין המעשיות ובין העיוניות,
במקרה הזה אמרנו המילה מחשבות,
זה לא רק מחשבות אינטלקטואליות,
אלא כל כוחות החיים,
שהם יוצאים מתוך המחשבה של האדם,
בין המעשיות, כל הפעולות, כל הרגשות,
כל ההתנהלות היומיומית בחיים,
והמחשבות העיוניות, וגם כל
המחשבות, כל רוחב האופקים,
כל העולם האינסופי
והמופלא הזה שאנחנו נפגשים,
הכל ממנו הם נובעות, זה
מתחיל מהאלוהים ואליו הם שוות.
הכל שייך לאלוהים.
האדם צריך להבין, וזו
עבודה שכמו שתראו בהמשך,
זה לא רק שאנחנו לומדים
את זה עכשיו באיזה מאמר,
זו עבודה יומיומית,
שבין האדם מפנים מעצו.
איך אלוהים מופיע בתוך החיים.
וכל מה שאני עושה, אנחנו נדבר על זה,
כל דבר שאני עושה, אכל
מסריחה, הסרוחים בבוקר,
המשך בצורה שאני
אוכל, במה אני אוכל,
המשך בתנועה של האצבעות,
המשך במקצוע שבין האדם עובד,
המשך ברגשות שבין האדם מביע בחייו,
המשך בזה שבין האדם רואה נופים,
בזה שבין האדם מגלה את
העולם על כל המשמעויות שלו,
הכל זה אלוהים.
ועבודת השם היא לא לרמוס את
החיים, היא לא לדכא את החיים,
היא לא למחוק את החיים, אלא להפוך,
לחבר את החיים המוגבלים,
היצריים, המצומצמים,
לחבר אותם אל האינסוף, להבין
שהם מביעים שלמות אינסופית
ובמילא צריך לעשות אותם בצורה מסוימת,
ומדויקת, ולהפריח אותם,
ולגדל את המציאות לאינסוף.
ממשיך ערב.
תמיד צריך לזקח את המחשבה
שתהיה ברורה בלא סיגים.
סיגים זה לחלוחים.
בלא סיגים של דמיונות
כוזבים, של פחדי שווא,
של תכונות רעות,
של העדרים וחסרונות.
צריך לזקח את המחשבה.
מה הכוונה לזקח את המחשבה?
יש כאלה שמסבירים לזקח את המחשבה,
הכוונה היא לזקח את מחשבת החיים.
זאת אומרת, אדם צריך לזקח
את החיים שלו, בכל הבחינות,
ניתן להסביר ככה, אפשר גם להסביר את זה,
מחשבה, מה שנקרא thinking,
צריך לזקח את המחשבה, צריך ללמוד
את מה שאנחנו לומדים עכשיו.
מה צריך ללמוד?
שהמחשבה על אלוהים תהיה ברורה
בלא סיגים של דמיונות כוזבים.
להוריד את הדמיונות
שיש לנו ביחס לאלוהים.
אנחנו כל הזמן מלבישים את אלוהים בתמונה.
כל הזמן יש לנו דמיון מה זה אלוהים.
ילד קטן מדמיין את אלוהים
כאילו איזה ישות של סבא עם זקן בשמיים.
אדם מבוגר יותר מדמי איזה אור.
כן, זוכרו תמיד שבסרטים
או בספרים שמנסים לצייר
או להמחיש את אלוהים, זה
איזה אור שמגיע מהשמיים.
יש כאלה שלא יודע, רואים איזה ענן.
תמיד צריך לזקח את המחשבה
שתהיה בלי דמיונות כוזבים,
להבין שכל הדמיונות הללו, שאין לנו ברירה,
אתם מבינים, אנחנו כל הזמן מדמיינים,
אנחנו לא יכולים להיפטר מזה.
גם עכשיו, כשאנחנו אומרים את המושגים האלה
ים שאין לו סוף, כשאני
אומר את המילה ים,
צץ לי בראש איזה דימוי.
כשאני אומר אין, גם צץ דימוי.
דימוי של לא משהו.
סוף, גם.
בהכרח אני חושב... המילים
הללו מציפים לי מחשבות,
מציפות לי דימויים.
אי אפשר להימלא את זה.
אבל אדם כל הזמן צריך להיות מודע
שכל הדמיונות הללו, זה לא אלוהים.
זה רק עלבשות.
הדמיון אצל חזל הרבה
פעמים, הוא מדומה לנעל.
נעל זה... אביזר שבאפשרותו
אני יכול להציב את הקרקע על פני הארץ.
ואת הגוף זקוק
לאלבשה של נעל, לענעלה של נעל,
כדי שהוא יוכל לצעוד במציאות.
זה הדמיון.
הדמיון ממחיש כל דבר.
הדמיון זה כוח ההמחשה.
אבל כשמשה רבנו עומד במעמד
הסנה, אומר לו הקדוש ברוך הוא,
של נעליך מעל רגליך, כי
המקום אשר אתה עומד עליו,
קדוש הוא.
משה רבנו, שהוא ביטוי לדמות
שחותרת באופן מקסימלי
לחיבור עם אלוהים,
הוא משיל את הנעליים,
הוא משיל את הלבושים,
הוא מפשט דברים.
יכולת ההפשטה, בסדר?
זה העיקרון של עבודת ה'
זה לא רק ביחס לאלוהים,
למושג עצמו אלוהים,
לכל דבר, דיברנו על זה.
כשאני יכול להסתכל על השולחן הזה,
אדם, ילד, שהוא מאוד מאוד
ממחיש, מה שמעניין אותו בשולחן,
זה מה הצבע שלו, מה הצורה שלו.
אדם יותר מבוגר שואל את עצמו
לא מה הצבע והצורה של
השולחן, אלא ממה עשוי השולחן.
מעץ, זה כבר משהו עמוק
יותר, לא רק המעטפת החיצונית,
זה כבר ההבנה הפנימית יותר.
אדם עוד יותר מבוגר שואל שאלה
בשביל מה השולחן מיועד,
מה המהות שלו, לאן זה מוביל.
זה נקרא למצוא את הנקודה האלוהית בכל דבר.
בכל מקום להוציא את
הדמיון, להוציא את ההמחשה,
ולהיכנס להמחשה יותר מזוקחת.
תמיד היא המחשה, אבל
זה התקדמות בסולם אינסופי
שאדם לאט לאט מפשט
ומצליח להבין את העקרונות.
הוא פחות מתמכר לחזות
החיצונית, פחות מתמכר לעולם הגס,
ויותר לעולם הרוחני העמוק.
צריך לזקח את המחשבה
שתהיה ברורה בלא סיגים של
דמיונות כוזבים, בלא פחדי שווא.
אחד הדברים גם שמאפיינים אדם
שהתפיסת האלוהות שלו היא מאוד מוקשמת,
שיש שם איזה כוח שהוא גם אדם מלא פחדים,
כי העולם הזה זה עולם שהוא לא אלוהים,
זה עולם שמתנגד לאלוהים.
העולם הזה מלא
פיתויים, מלא סכנות.
ממלא לאט לאט נוצר באדם
תחושה של אני לא רוצה לגעת בעולם הזה.
העולם הזה מפחיד אותי.
ואז הוא נכנס גם, זה בא לידי
ביטוי שוב ברמה התרבותית,
לעולם של מיסטיקה.
זאת אומרת, אני לא מבין איך העולם הזה עובד.
בטפיסה האמונית הבוגרת, זה
שבן אדם חושב שהמדע מתפתח,
שאנדלנדים יכולים לנהל את
העולם, זה חלק מעבודת השם.
כי אלוהים מופיע דרך העולם הזה.
אז ככל שאני יותר מבין את חוקי העולם הזה,
ככל שאני פותר יותר בעיות,
ככל שאני מפתח יותר את העולם,
אני מופיע יותר את אלוהים.
אבל בתפיסה שהעולם הזה הוא מתנגד לאלוהים,
כי יש שם איזה כוח שבעצם דורש מאיתנו כל הזמן
לצאת מהעולם הזה, בהכרח,
יש פה התנגשות, אז הפוך.
העולם הזה, אני לא רוצה להבין אותו.
העולם הזה מפחיד אותי.
העולם הזה, אם אני אתחיל להתעסק בעולם הזה,
ואתחיל להבין את חוקי הטבע
שלו, ואתחיל לפתח דברים,
זה יהיה ביטול תורה.
זה יבטל אותי מההתמסרות למציאות הרוחנית
ולרמיסה של המציאות החומרית.
החומר נתפס, העולם הזה נתפס כמשהו שלילי.
ואז גם אדם, מה, הוא מתחיל לנהל את העולם
בכל מיני רעיונות דמיוניים
שאין להם קשר למציאות.
פחדים.
זה יקרה ככה, תהיה רעידת אדמה.
יהיה אסון.
היה לי פעם מקרה כזה.
עברתי שיעור באיזשהו מקום.
בא אליה בסוף השיעור מישהי,
אומרת לי, הרבי, יש לי בעיה.
אתה יודע מה הבעיה?
היא אומרת, אני רוצה להערוך
מסיבת יום הולדת לבעלי.
אמרתי, עד ככה זה נשמע לא
בעיה, זה דווקא חיובי, אבל...
אני רצה לעזוב את זה ביועלי.
ואומרת, יש לי בעיה, אומרת, למה?
כי הוא אומר, הוא נולד ב...
אני לא אסור, מלא תאריך,
אמר לי, גמל תיבט, משהו כזה.
אמרתי לה, נו, ו?
היא אומרת לי, קיבלתי וואטסאפ.
שאמר איזה רב חשוב,
מה זה רב חשוב?
מישהו עם זקן גדול, שהוא
חלם בעליה משהו כזה,
שבגמל תיבט תהיה מגפת דבר.
אני אומר, זה דבר,
כאילו, מה זה בכלל?
אני לא אומר לשפעת, אבל מה זה דבר?
מגפת דבר.
אז אמרתי לה, נו, ואז מה?
היא אומרת, אני לא יכול
לעשות מסיבת יום הולדת,
כי אמרו אותו.
טוב, הבנתי אם יש לי עסק,
חשבתי קצת, אמרתי לה,
תקשיבי טוב, אני גוזר
שלא תהיה מגפת דבר.
ובאמת לא הייתה.
בסדר, מי שעד עכשיו לא
ידע, רוצה בסוף השירות,
מורת השלום סמלי,
אני מוכן לתת נבואות.
זה עולם כזה, שמאיפה,
פסיכולוגית נסה לנתח את זה,
מאיפה זה הגיע?
זה, ברור, זה מגיע פה
מאיזה סוג של דמיון
ובאות פסיכולוגית אישיות של אנשים,
אבל איך בן אדם נורמטיבי
מקשיב לדבר כזה בכלל?
כי יש פה איזו עמדה אנפשית כללית.
העולם מלא, מלא אסונות.
אז עכשיו מישהו בא,
והוא נתפס כסמכות דתית,
והוא אומר שיהיה אסון, זה
כמובן לא רק בעולם הדתי,
גם בעולם החילוני, מלאים
בכל מיני נבואות ופחדים,
וסוף העולם.
זה עולם שנתפס, שאלוהים לא שם.
מלא, אדם מתמלא בפחדים.
כמו שאומרתי, אדם הוא רדוף.
כל זה מלא בתחושות שהוא לא בסדר.
ומלא, הנה מגיע ההונש.
הנה, זה מגיע לי.
אדם מתחיל להחליט החלטות
על פי סימנים.
הלכתי, נתקלתי, נפלתי.
סימן שאני לא בסדר.
אולי זה סימן שלא הלכת
נכון פשוט, או שמת לב לך,
ואתה נתקל בקירות.
אדם מאבד את כל הנורמליות שלו.
את כל המגע הבסיסי מהעולם הזה.
וזה הופך להיות עולמות שלמים
של כל מיני שדים ורוחות
שמתרוצצים בראש בדמיון,
והחברה נהיית משותקת.
במקום להבין שטוב השם לכל
שדים ורחמם על כל מעשיו.
זה לא סתם פסוק.
זה משפט שבא לבטא מציאות.
המציאות היא טובה.
אלוהים נמצא במציאות.
זה שבן אדם חי בעולם הזה,
נושם, מתפקד, עובד, יוצר,
זה אלוהים.
ואז מילא, אדם הולך ישר,
ואלוהים יעשה הטוב בעיניו.
העמדה הבסיסית שלו, היא
עמדה של ביטחון, של יציבות,
של אור, ולא של חושך.
אבל כאשר זה לא קיים, כמו
שאמרתי, מתחיל להיות פחדי שב.
צריך, אומר הרב, להילחם
נגד הדבר הזה.
אתה צריך להפנים בעצמו
פעם אחרי פעם.
המציאות היא טובה.
זה לא סיסמה, זה אמיתי.
כי החיים הם טובים, החיים
הם מופיעים שלמות, אין סופית.
צריך לזקח את התכונות הרעות
כאשר אדם הוא קמצן,
הוא עצלן, הוא רשלן.
זה נקרא להיות לא מאמין באלוהים.
שוב, לא להאמין באלוהים,
זה לא רק להגיד את המשפט
שאני לא מאמין שיש אלוהים,
ולא ללכת עם כיפה או בלי כיפה.
לא, זה גם, יש לדברים האלה גם משמעויות
למילים ולהתנהגויות
שאדם מפגין כלפי חוץ.
אבל זה שאדם לצורך העניין,
הוא אולי הולך עם כיפה.
אולי הוא גם אומר מילים
מהסגנון הזה, שאני מאמין
באלוהים, אני מאמין בכוח עליון.
אבל הוא אדם עייף,
שלא מסוגל לתפקד.
כל הזמן קשה לו.
הוא מלא שנאת חיים.
הוא לא אוהב את החיים.
כל דבר הוא עושה באופן
רשלני ולא רציני.
כל דבר הוא מזעיף.
עובד ככה ומתאהב,
ומהר מאוד עוזב את זה.
מיואש, בתלנות.
כל הדברים האלה נקרא חוסר אמונה באלוהים.
זה מה שנקרא, אמרנו, כפירה.
כופר.
אדם מעמיד כפור, מעמיד
מחיצה, מעמיד כפורץ.
כופר, כמו זפת.
שזה גם המילה כופר
בפרשת נוח.
אדם לא נותן לחיים להופיע דרכו.
לא נותן לשלמות האלוהית
להופיע דרכו.
זה יוצר אצלו תכונות רעות.
אדם קמצן לצורך העניין,
הוא לא נותן לשלמות.
בזווית שהיא הספציפית הזו,
של כסף, של ניהול חיים
נורמליים, לא הופיעה.
הוא כל הזמן נמצא, ושוב,
באיזו עמדה כזו סגפנית מרירה.
ואנשים בטעות חושבים
שזה נקרא קדוש.
קדוש מעונה.
תראו אותו.
הוא כזה מסכן.
הוא כפוף.
הוא סובל כל היום.
הוא רע לו.
תשימו לב שאנשים כך היום נמשכים.
יש פה מישהו הזוי.
יש כאן מישהו שהוא לא נורמלי.
אז כנראה אלוהים קשו אליו.
זה בא לידי ביטוי שאנשים,
למשל, מחפשים הרבה פעמים
את האמונה אצל ילדים.
זה נתפס כזה.
שילד הוא כאילו
לא התלכלך בעולם של המבוגרים.
הוא עוד נשמה טהורה.
הוא כזה זורק דברים בלי שכל
באיזה... יש כאלה אנשים
שככה מחליטים החלטות בחיים.
מחפשים איזה ילד
שמתנהג קצת מוזר
או שמתנהג בצורה כזאת.
ומה? הנה מה שהוא אומר.
אתה רואה? זה איזה סוג של נבואה.
כאילו... או חיופים מחפשים אנשים
שאין להם התנהגות נורמטיבית.
כמו הניצול הידוע
שיש נכון לגבי אוטיסטים.
יש כאלה אנשים שככה... אני
לא אדבר על החוסר המוסר שבזה,
אבל גם הרעיון הוא כאילו
אם הוא לא מתקשר בצורה נורמלית,
אז כנראה אלוהים מדבר איתו.
אנשים מיסטיקנים,
מטיבם נמשכים אל המוזר.
אם אדם הוא בריא, נורמלי,
מדבר בסכל, מתפקד בעולם הזה,
זה לא אלוהים.
זה אנושיות, זה חילולות.
אם אדם הוא כזה
מסתובב באפלה, באזורים הדמיונים
וזורק כל מיני משפטים לא מובנים
וסהרורי כזה וזה,
הקדושה מופיעה שם.
הפוך. הפוך.
צריך ככל שהאדם רוצה
להידבק באלוהים, הוא
מופיע יותר תכונות טובות.
כמובן, יש אופי מצבים
שלא עלינו, כמו שאמרנו,
אוטיסטים או אנשים שנולדו
עם גמים מסוימים.
השם נמצא איתם
איפה שהם נמצאים.
אבל הרעיון הזה שככל
שאדם מנותק יותר מהעולם
הזה, אלוהים נמצא איתו יותר,
מי שנבד, מי שנמצא במדברות,
מי שמסתובב לו בכל מיני
כאלה הזויים שמסתובבים
בכותל ומקומות כאלה,
הנה, שם, שם, זה הקדושה.
זה לא קשור בכלל.
זה הכל נובע, שוב, מאותה
תפיסה, שיש שם איזה כוח עליון.
אז, והעולם הזה, הוא
מתנגד לו. אז ככל שאתה
מנותק יותר מהעולם הזה,
אתה כנראה יותר קשור
לכוח העליון הזה.
לא. זה מופיע יחד.
הכוח העליון הזה מופיע בתוך החיים.
אין הנבואה שורה, אלא
על חכם, גיבור ועשיר.
ככל שאדם חכם יותר,
גיבור יותר, עשיר יותר.
כן, כמובן, לא רק כמובן עכשיו ברמה הפרטית.
יש כמובן שיקולים.
נדבר על זה, שגם תופעה שאדם צריך
דוחס סיפוקים, והוא יותר משקיע
בעולם הרוחני, על חשבון העולם החומרי.
יש לו עוד הרבה נתונים.
אבל ברמה העקרונית, משה
רבנו, למה שאומרים חזל,
שהוא היה עשיר גדול.
כן, שהוא פיסל את הלוחות.
אז זה היה, הלוחות היו עשויות
מיעלומים, סנפירין.
ומשה רבנו פיסל אותם,
וכל המכרה של הלוחות, אומרים חזל, עבר אליו.
כמובן, זה מדרש.
אבל הרעיון הכליל להגיד שמשה רבנו
היה אדם מלא עוצמה.
אם חזל שיהיה בגובה 400, שתי מטר,
זו, לא יודע מה הכוונה בפשט,
מה היה, אבל הרעיון הוא
שמשה רבנו, שהוא בחיר הנביאים,
הוא מופיע שלמות
גופנית, ועולמית, כספית.
אברהם, יצחק ויעקב,
מלאים, בבקר, בכסף, בזהב,
דוד המלך, מלכות שלמה,
זה נקרא הופעת אלוהים.
אדם צריך לזקח את עצמו
מתכונות רעות מעדירים וחסרונות.
ככל שאדם מזקח יותר,
משפר את עצמו בכל התחומים.
כמו שאמרתי, יש סדרת
דפיות, שעוד נדבר עליה.
ברור שאדם היום יותר צריך
להשקיע בתחום הרוחני, מאשר
עכשיו להשקיע את כל זמנו בכסף.
בסדר, כי היום אנחנו,
הכסף קצת מוריד אותנו וצריך עכשיו יותר,
בסדר, רוחני, אבל ברמה
העקרונית, בהכל צריך להשתלם.
כאשר זה קורה, אז, כאשר
מזקחים את המחשבה,
את התכונות, את הפחדים,
אז מאירה הנשמה מאור העליון
על ידי אי דווקא, באהבה
ודעה שלמה, בחיי החיים.
זה אלוהים, חיי החיים.
נשמת הדקול נשמתין.
עיקר ושור שהדקול על מי?
אם אדם מתחבר אל המעיין האינסופי
שנמצא בתוך החיים שלו.
ואז כל ההרגשות,
הדעות והמעשים מתאדים.
שימו לב, נשארים רגשות,
נשארים דעות, נשארים מעשים.
לא שאדם יוצא מהעולם
הזה, רק הכל הופך להיות עדין.
מה זה עדין?
משהו בלי הגסות החומרית.
אדם חי בעולם הזה,
הוא משתמש בכסף.
להפך, הוא מלא בעוצמה
והמדינה מלאה בהצלחה כלכלית.
אבל הכל נעשה מתוך
עדינות, מתוך כוונה רוחנית,
מתוך משמעות, מתוך עולם ערכי.
זה האידיאל של עם ישראל.
זה האידיאל של ממלכת כהנים וגוי קדוש.
כפי גודל הזיקוך
של יסוד היסודות הזה
בתוכיות הנפש, אומר
הרב, כן תגדל ביותר הפעולה
שתפעל גם הדבקות האלוהית
שברגש ושבהתפעלות הלב
לנהל את כל מלאך החיים
באורח ישר.
אומר הרב, ככל שאדם יזקך יותר
את היסוד הזה בתוכיות הנפש,
ככל שאדם ילמד על זה יותר,
ככל שאדם ידבר על זה
יותר, ככל שאדם ילך וימנו,
יזקך את כל החיים שלו,
יזקך את כל הבחינות,
ילחם בפחדים שלו, ילחם
בקיבונות שלו, ילחם בדמיונות שלו.
זה חלק מעבודת השם.
אסור לאדם למשל להפחיד את עצמו.
הגמרה מספרת
שרבה הלך ברחוב
וראה את אחד מהתלמידים שלו.
ואומרת הגמרה, חזה דההווי מרתת.
ראה שאותו תלמיד מפחד.
אמר לו רבה, חטאת, אתה חוטא.
שנאמר, פחדו בציון חטאים.
זה שאתה נמצא בעמדה נפשית כזו
של שבריות וחוסר יציבות,
זה משהו שצריך לעבוד עליו.
זה לא משהו שגזרה מהשמיים.
לא, אדם צריך ללמוד בכל
תחום, להתמקצע, להתקדם.
יש לבן אדם בעיה בתחום
של כעס, צריך לעבוד על זה.
יש לבן אדם בעיה בתחום של רשלנות,
הוא לא עושה דברים עד הסוף.
צריך לעבוד על זה.
איך עובדים על זה?
זה מדע שלם שהאנושות ועם ישראל
עובדים עליו אלפי שנים בכל תחום?
אין פה קיצורי דרך, אין ניסים.
אדם צריך לדאוג שהעולם יהיה מתוחכם יותר,
יהיה רפואה יותר טובה בעולם,
יהיה תחכום יותר טוב בעולם.
זה הכל דברים שמגיעים
בתהליכים ארוכי טווח
של אלפי שנים של ניסוי ותהייה.
ולאט לאט המציאות מתקדמת.
ואז, מה ענייני, ככל
שאדם מזכך יותר את זה,
כך תפעל גם הדבקות האלוהית
ברגש ובהתפעלות הלב.
זאת אומרת, כפי שאדם לומד
על זה, זה הולך ומחלחל גם ברגש
ובהתפעלות הלב שלו.
זאת אומרת, הוא מתחיל גם להזדהות
עם התכנים הללו.
הוא מתחיל לאהוב את העולם הזה
מהצד הטהור שלו.
ואז כל החיים מתנהלים
באורח ישר.
אדם הולך ישר.
זאת אומרת, הולך ופועל בעולם הזה
לא מפחד, לא נמצא כל
הזמן בתסכולים, בספקות.
הוא מנסה להבין כמיטב יכולתו
מה האלוהים רוצים ממנו,
איך החיים יופיעו בצורה
הנכונה ביותר, הישרה ביותר.
הוא לומד מהטעויות שלו.
גם אם הוא נחשב, לא קרה
שום דבר, שבע יפול צדיק וקם.
זה חלק מהעבודה, גם הנפילות,
גם המציאות כולה, האנושות,
קמה ונופלת, נופלת,
וכמה יש כישלונות,
יש מלחמות, הכל קיים.
אבל יש איזה מהלך שלם
שלאט לאט אדם רואה
איך המציאות שלו ברמה האישית
ושל העולם כולו
היא הולכת ומתקדמת.
הטוב, אלוהים, זה מה ששולט בעולם.
לא הרע, לא הספקות,
לא החסרונות, לא ההדרים,
אלא השלמות האינסוף שהולכת ומופיעה כל הזמן.
השורש של כל הדברים האלה
זה בלימוד אמונה.
וזה הולך, כמו
שאמרנו, בכל המעגלים.
יש לי דברים.
עוד דבר עניין של תחכום.
אנחנו נשוכחים ומופיעים בעולם,
אז אני כאילו חושב שעולם מתחכם.
מתקדם יותר גם בטכנולוגיה.
הרב אולי הסכים שברגע שבכל
התחכום הגיע מנהלה המקרית
שאין לו שום קשר בכלל ליהדות,
זה מה שמשפיע על העינות
כאילו כל הלווים שאולי זה לא
תחכום?
זה נכון שאם התחכום הזה
מגיע לידי אנשים שברמת
התודעה שלהם הם כופרים
באלוהים וכו', יש לזה
את החסרונות של זה.
הרבה פעמים למשל, הטכנולוגיה הזאת
תשמש לדברים רעים.
הרבה פעמים גם אם הטכנולוגיה הזאת
היא טובה, עצם זה שהיא לא מחוברת
באופן הכרתי לשם שמיים, אז
היא תמצא את עצמה באיזה שלב
והייעוש ימשיך.
נדבר על ההשלכות של מה שנקרא
של עולם חילוני בלי אלוהים.
שאומנם יש פה איזה תחכום אבל חסר פה
הנשמה ואז יש לזה משמעות.
אבל עדיין, למרות הכול,
העולם מתקדם גם דרך זה.
אנחנו בחדר הזה מוקפים
באינסוף טכנולוגיות
ותחכומים שנוצרו
לאו דווקא לידי אנשים שבאופן מודע
שייכים לאמונה ותורה.
ואם כל זה, אנחנו משתמשים
בזה כי זה גם מקדם את
העולם, רק מקדם, גם חושך ואור
משמשים ברבובייה.
אז זה טעות.
תראה, כל אגדות חזל
ובכלל אינסוף מדרשים
ופסוקים וכו', שמשדרים
את השדר הזה שהאדם צריך להסתגף
והעולם הזה הוא רע, צריך
להבין אותם בהקשר הנכון.
אני לא ארחז עכשיו גלות, לא גלות.
יש פה עיקרון. חזל, הם מדגישים
נקודה שאסור לשכוח אותה.
בעולם הזה, אם אתה מנתק
אותו, שוב, מההבנה שזה הופעה
של שלמות וכולי ומתייחס
לעולם הזה מצד עצמו,
יש סכן המאוד גדול.
זה מה שאנחנו קוראים יצררה.
האדם שוקע ביצרים,
שוקע בתאוות ובאמת,
במקום להופיע את השלמות
האלוהית, הוא רק הולך ומתבוסס לו
במקום ומתכבר.
ונגד זה, הוא נראה חזל.
בוודאי, אומר הרמחל, מלחמה
לאדם, ככה כותב הרמחל
במסילת הישרים, יש
למלחמה פה בעולם הזה
מפנים ומאחור.
אדם צריך כל הזמן לדעת
שיש באמת יצרים שמושרים אותו ותאוות.
כמו שאנחנו כולנו יודעים על עצמנו.
אנחנו לא צריכים את הרמחל בשביל זה.
אנחנו יודעים כולנו,
שאם אנחנו לשנייה אחת
מרפים מההתקדמות וכולי,
אנחנו מוצאים שהעולם הזה
לא מוביל אותנו
אל השלמות אינסוף, אלהפוך,
הוא מוביל אותנו אל השקיעה.
אבל, אבל, אם אדם עכשיו
מתייחס לעולם הזה
לא בצדדים הנמוכים שלו,
לא בצדדים הגסים שלו,
אלא ההבנה שאת העולם הזה
אפשר לרתום ולתעל אל
הטוב, אז, זו המדגה הכי עליונה.
הרמחל בסוף ספר מסילת
הישרים, הוא שואף לשער הקדושה.
בתחילת הספר הוא באמת מדבר על זה,
שאדם צריך לפרוש מהעולם הזה וכולי וכולי,
כי הוא מדבר על הצדדים הנמוכים
של העולם הזה, אבל אחרי שהאדם פרש
מהצדדים הנמוכים
וחיבר את עצמו
אל הצדדים החיובים, בשער
הקדושה, בסוף ספר מסילת הישרים,
הוא מדבר שם על המדרגה העליונה
שאדם אוכל ושוטה ומעלה מצוצות,
כאילו הוא מקדש את המציאות החומרית,
וכל המדרגות העליונות.
טוב, תגידו, אנחנו עוד לא שם,
נכון, אנחנו מדבר על זה גם בהמשך,
ודאי שהיום אנחנו לא עכשיו
נתחיל פה לאכול ולשתות ולשתולל,
כי אנחנו מופיעים את
השלמות, ודאי שאנחנו כל הזמן
נמצאים בתחיית סיפוקים, אבל
חשוב גם עכשיו בתחילת הדרך
להבין למה שואפים.
היהדות, התורה, התורה
לא שואפת להפוך אנשים
לפרושים מהעולם הזה.
הדעות שואפת להפוך אנשים
שיופיעו את השלמות בתוך העולם הזה.
כחלק מהתהליך, יש
גם שלבים מסוימים,
שלפעמים יכולים למשך גם כל החיים שלנו,
שאנחנו נמצאים באיזה סוג
של מלחמה ותחיית סיפוקים.
אבל ברמה העקרונית, זה לא שם.
גם אם אשר הקציינת, זה נכון
שבזמן הגלות, היה יותר דגש
על המדרשים והרעיונות הללו,
כי באמת שם המלחמה כנגד היהופה
הייתה בהרבה יותר חריפה
מאשר היום.
גם היום היא קיימת,
רק שאומר הרב קוק
שככל שעם ישראל חוזרת לארץ ישראל
והתהליכים מתקנים בעולם
כולו, אז כבר אפשר יותר
לדבר על הרעיונות האלה.
לא שהמלחמה כבר נגמרה.
בסדר?
כן? שאלות?
אהלן.
ואז אומר הרב פה במאמר
מהמשפטים שכבר קראנו אותם
בהקדמה, אבל נקרא אותם גם פה.
אומר הרב, אז במה אנחנו כן מאמינים?
הנה פה הרב אומר בשורות הללו
את ההגדרה שכבר צריכים לדעת אותה בעל פה.
אומר הרב, במה זה אלוהים?
עיקר האמונה היא בגדולת שלמות אינסוף.
שכל מה שנכנס, מה זו
הכוונה שלמות אינסוף?
שכל מה שנכנס בתוך הלב,
הרי זה ניצוץ בטל לגמרי
לגבי מה שראוי להיות משוער.
כל מה שאנחנו סופגים בעולם הזה
זה עוד כלום ניצוץ בטל
למה שעוד אפשר לדמיין.
לא למה שיש, למה
שעוד אפשר לדמיין.
זה עוד כלום.
ומה שראוי להיות משוער,
וגם מה שאנחנו מדמיינים,
אינו עולה כלל בסוג של ביטוי
לגבי מה שהוא באמת.
גם מה שאנחנו מדמיינים
זה עוד כלום לעומת גבי מה שזה.
אז גם השמשה הרב כותב את זה בכרנה פה
בשלושה חלקים.
קדוש, קדוש, קדוש.
בשלושה רבדים להרחיק.
בעצם הוא אומר פה
אינסוף של האינסוף של האינסוף.
זה בעצם בתמצית המשפטים האלה.
שכמובן אפשר להמשיך עוד
אינסוף, אינסוף, אינסוף, לאינסוף.
להגיד את המילים הללו,
אבל שומרים שלוש פעמים
זה בא לתת כבר את הקריאת כיוון.
זה החזקה.
קדוש, קדוש, קדוש.
יש להבין ש... האינסוף
שאנחנו מדברים עליו
זה הפתיחות המוחלטת.
פתיחות מוחלטת.
לא כמו שהרבה אנשים
טועים ומתבלבלים.
דיברנו על זה בשיעורים הראשונים.
שאנשים אומרים, אה, בסדר, הבנו.
אז אין כוח ליון, יש
רק את היקום האינסופי.
לא, לא, לא.
אלוהים זה גם יותר
מהיקום האינסופי.
אלוהים זה לא איזו אנרגיה קוסמית
של היקום.
אלוהים זה לא הנשמה, כן,
כמו שאנשים אומרים היום
נשמה של העולם
שמתכוונים כאילו שהכדור הארץ
יש לו איזה לב פועם של הטבע.
לא, אלוהים זה אלוהים.
כלומר, מה שהבנו בתור ילדים
יש כאן איזה כוח, איזה
ישות, איך שלא תקראו לזה
שהוא מחוץ לחיים
והוא מעל החיים, הוא
מעל הכל, הכל, הכל.
הכל נשאר, היחס הזה
למשהו שהוא מעלינו
והוא לא אנחנו, זה נשאר.
רע כל הזמן להבין
שזה מופיע דרך החיים שלנו,
אבל גם היקום זה עוד אינסוף
לעומת מה שיש
וגם היקום האינסופי זה אינסוף.
זה משהו שהוא לא אפשר להבין אותו
מבחינה כמותית.
זה משהו שאפשר להבין אותו
מבחינה איכותית.
אדם צריך לפתח בנפש
פתיחות מוחלטת.
ועכשיו זה אפילו דברים
שאנחנו עוד לא יכולים
להיפתח עליהם
כי אנחנו אפילו לא נמצאים שם
ואנחנו כבר יודעים
שאנחנו ניפתח עליהם.
לדוגמה, המילים האלה
שאומר פה הרב קורק,
שלכאורה, מה אפשר להגיד עוד
אחרי משפט כזה?
עכשיו, מה זה אלוהים?
כי המנעולים זה לא סבא זקן בשמיים.
אלוהים זה לא כוח עליון.
אלוהים זה עיקר האמונה
בגדולה של אמות אינסוף.
מה עכשיו?
זהו.
אין יותר הגדרה יותר טובה
לאלוהים?
היום אולי אין.
אני לא מכיר לפחות משפטים
יותר מדויקים מהמשפטים
שכתב הרב קורק.
אבל עוד 200 שנה.
מי אמר שלא יהיה?
מן הסתם?
בטוח שיהיה.
יהיה איזה... אומרים
חזל, כל תורתנו
היא הבל לעומת תורתו של משיח.
זאת אומרת, אם הזמן
תגיע תורה עוד יותר
מופשטת, עוד יותר עמוקה,
גם ממשנת הרב קורק,
גם מהתורת הפריטניסטר
כפי שאנחנו מבינים אותה
היום, והיא תבין עכשיו,
עומקים עוד יותר גדולים
בתורת משה.
ההבנות עוד יותר עמוקות.
ואחרי זה יהיה עוד ועוד ועוד ועוד ועוד.
זה מסלול אינסופי.
וצריך להיות מודעים לו.
ואם ניקח את זה
במהלכה המעשית
שלנו, אדם צריך לפתח
פתיחות וגמישות מחשבתית.
יש עכשיו תופעה חדשה
בעולם, לא ישר לקפוץ ולהתנגד.
כן, תופעה חדשה.
בואו נראה מה, לאן זה מוביל.
כי הכל יכול להיות,
צריך להיכנס לראש הזה,
הכל יכול להיות.
היום ככל שהעולם הולך ומתקדם,
אנחנו גם לאט לאט מפנימים את זה.
לפני 500 שנה, הייתי אומר לבן אדם
שהכל יכול להיות, הוא היה
כאילו לא... אולי תאורטית,
הוא היה מסכים לזה, אבל
רגשית, הוא לא היה מצליח
להזדהות עם המשפט
הזה, כי העולם הוא מוגבל.
היום, עם הטכנולוגיה
שיש לנו היום, אנחנו רואים דברים
שלפני 200-300 שנה
היו נחשבים כמדע בדיוני
לכל דבר.
היום הם מעשים של יום יום.
מי יודע מה יהיה עוד אלף שנה?
מי יודע מה עוד יהיה
מיליארד שנה?
עוד פעם, נראה, משל
חזל אומרים, עולם הבא,
אין לו לא אכילה ולא שתייה.
זאת אומרת, עולם
בלי חילוף חומרים.
היום זה לא המציאות
שרלוונטית אלינו, אבל
יש, יכול להיות גם דבר כזה.
אבן מקיר תזעק, אומר הנביא.
אפשר להבין את זה כמשל,
כן, שקיר כביכול יצעק.
אפשר גם, מקובלים אומרים
שיש לזה גם פשט.
הדומים ידבר.
המציאות כולה, היא
יכולה להיות לשתנות
לא רק ברמות הטכנולוגיה,
ברמות הכי מהותיות שלה.
והיה אור הלבנה כאור החמה.
ואור החמה יהיה שבעתיים
כאור שבעת הימים.
לא יודע בדיוק מה זה אומר.
אבל הרעיון הכללי הוא
של שינוי גם של הקוסמוס.
העולם הזה, היקום כמו שאנחנו
מכירים אותו, יחליף צורה,
ישנה צורה, יופיע.
יש רק דבר אחד בטוח
שישאר תמיד.
שלמות אין סוף.
שזה גם מילה שאנחנו משתמשים בה
לפי ההבנה שלנו עכשיו.
אין סוף, אלוהים, שלמות אין
סופית, שכל הזמן תלך ותופיע.
תופיע.
לכן אדם, אדם מאמין
חלק מהאמונה שלו.
זה פתיחות אמיתית.
לא מה שהיום קוראים פתוח.
היום אומרים פתוח,
הכוונה היא לכל בן אדם
שאין לו שום עקרונות
ועושה מה שבראש לו
וכל... עכשיו משהו שצץ,
הוא אומר יאללה, גם זה בסדר.
לא, לא.
פתיחות אמיתית
זה ההבנה שהמציאות יכולה
להתקדם בכל מיני דרכים.
ואני מנסה כל פעם להבין ולפעמים
אני גם צריך להילחם בדרכים מסוימות
כי הן נראות לנו מתנגשות
עם המציאות שהיא מתקדמת.
אבל יש זו הסובלנות האמיתית.
היכולת להבין שהכל יכול להשתנות.
וזה לא סותר עכשיו את העקרונות
והקווים שאיתם אנחנו עובדים היום.
בסדר?
זה הרעיון של עיקר האמונה.
ממשיך הרב.
אם אומרים על דבר הטוב
שימו לב איך אומר, וככה
מותח את זה עד הסוף.
אם אומרים על דבר הטוב, דבר
החסד, משפט, גבורה, תפארת
וכל מה שהוא חיים הוא פער החיים
או אפילו על דבר האמונה והאלוהות
הכל הוא מה שהנשמה כוספת במקוריותה
למעלה מן הכל.
לא רק ביחס לאלוהים.
כל מילה שאנחנו אומרים בחיים
חסד, משפט, גבורה, תפארת,
אני מוסיף הלאה, שולחן, בן אדם, כיסא
הכל זה מה שהנשמה כוספת במקוריותה
למעלה מן הכל.
אנחנו משתמשים במילים.
אנחנו משתמשים במושגים.
אנחנו מתייחסים לדברים
אבל תמיד אנחנו צריכים להבין
שהכל זה רק ביטויים מושאלים
למשהו שהוא למעלה מזה.
וכמו שאמרתי, ומה זה אומר?
זה אומר שעכשיו כל דבר צריך לחתור יותר ויותר
לעומק שלו, לתחכום שלו, לפיתוח שלו.
אפילו על דבר האמונה והאלוהות
כמו שאמרתי, אפילו המילים האלה
אמונה והאלוהים
הכל זה רק מילים חברות
כדי לבטא משהו שהנשמה כוספת
מתגעגעת למעלה מן הכל.
גם כל השמות והכינויים
שימו לב, כל השמות והכינויים
שאנחנו מכנים את אלוהים
יהודקי ווקי, השם, שדאי
כל השמות והכינויים
בין העברים ובין הלועזים
אינם נותנים כי אם ניצוץ קטן וחאה
חאה זה חלש
מאור הצפון שהנשמה שוקקת לו
ואומרת לו אלוהים.
שימו לב, אנחנו לא הוגים
את שם השם ואותיותיו.
שם השם כמו שהוא מופיע
בתורה, יהודקי ווקי
אנחנו לא אומרים אותו
אומרים עדו שם. אפילו את המילה
עדו שם אני לא אומר את זה
במילה המלאה אלא רק תוך כדי
פסוק, עדו שם. וכשאני כותב
אני כותב לא יהודקי ווקי
אלא הי ומקף למעלה
ויש כאלה שמאדרים ועושים
דלת ומקף למעלה. הכל
להרחיק כדי שלא נגיד את השם
מה הכוונה לו להגיד את השם?
לא שוב שהכוח הזה, כאילו
אם אתה אומר את השם שלו אז אתה
מעליב אותו. אלא ברגע
שאדם אומר את שם השם הוא
כביכול מבטא שהוא
תפס את אלוהים. הוא הגיע
לשלמות. לא. אתה לעולם
לא מגיע לשלמות. אתה אומר
כינויים, עכשיו תגידו מה, אני גם
כשאני אומר יהודקי ווקי אני יודע
שזה לא השלמות. נכון. אבל ביחס
למצב הרוחני והנפשי שלנו
כשאנחנו אומרים יהודקי ווקי
זה איזושהי אמירה שכביכול
אדם אומר נגעתי במשהו. לעומת
זאת בזה שאנחנו אומרים
אדושם, השם, ד' וכולי
בסיעת הדשמה אנחנו עוד יותר
מרחיקים את עצמנו. אנחנו
מפנימים על ידי דיבור, על ידי
ההנהגה שאנחנו עוד לא
בשלמות. אנחנו רק בשאיפת
השתלמות. וגם שם השם המפורש
של ה-72 אותיות שהיה אומר הכהן
הגדול בקודש הקודשים. שוב זה רק
ביטוי למקסימום שאנחנו כבני
האדם יכולים להשיג באלוהים. אבל
גם השם המפורש זה כמובן לא
שמו של השם. מה כן שמו של השם?
שמושה רבנו שואל את הקדוש
ברוך הוא שאם ישאלו אותו עם
ישראל מה שמי אשר אומר אליהם
אומר לו השם מה שמי? יהיה
אשר יהיה שלך נהיה לכם. אין
לי שם. אני יהיה אשר יהיה. אני
העתיד האין סופי. בסדר? זה שמו
של אלוהים. הנצח. הנצח האין
סופי. לכן מזה הגיעה מילה
מצחון. מהמילה נצח. משהו
שמתגבר על הכל. גם השם ישראל
לא יעקב ודיכרש שמך כי היא
ישראל כי שרית עם אלוהים
ואנשים ותוכל. יש לך שריה. שריה
זה התמודדות עם אלוהים עם
כוחות על טבעיים ואנשים עם
כוחות טבעיים ותוכל. עם ישראל
זה אותו עם שמתחבר להיה
אשר היה. הוא יוצא תמיד מה
מצרים. יוצא תמיד מהמגבלות. יוצא
תמיד ממצרים בכל דור ודור. חייב
אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא
ממצרים. בכל שנייה ושנייה אדם
מתגבר על החולשות. מתגבר על
המיצרים. מתגבר על הצמצומים.
נמצא כל הזמן בתהליך
אינסופי של אהיה. רק שזה מאוד
מפחיד. דעת טביעה כזו. ולכן
כאשר בני ישראל נחשפים לטביעה
הזו. מה הם מיד עושים? עגל מסכה.
אנשים כזה דבר גומר אותם. לכן
הם מהר מאוד מנסים לעשות עיגול.
הצורה הגיאומטרית שמבטא את
אלוהים, כך אומרו המקובלים, זה
קו ישר. משהו אינסופי. עיגול
מבטא את העולם הזה. משהו סגור.
מעגליות. עגל זה בעל חיים. זה לא
סתם היה אלוהים של המצרים. זה
בעל חיים שמבטא תמימות טבעית. עגל
זה כבש. עדר כבשים. משהו שהוא
מאוד מאוד שייך אל העולם הזה
בלי פיתוח. בלי תחכום. משהו שהולך לו
ותואה ללא הכוונה. עגל זהב.
יש איזה נטייה בנפש האנושית. לא
לרצות להתקדם. כי אמרנו, לרצות
להתקדם זה דורש מהבן אדם
של אמץ, בן אדם שיפור, ביקורת עצמית וכולי.
כל
אחד מאיתנו בונה לו לעתים עגל
מסכה. בונה לו איזה אלוהים קטן
כמו שאמרנו. הוא יוצר לעצמו איזה
תפיסת עולם. איזה קונצפציה. איזה
הבנה. שזה רק שלעצמו טוב. אבל הוא
לא מוכן להתקדם הלאה. אלה אלוהיך
הישראל אשר הילוך המיוץ מצרים. זה
מה יש. אין יותר מזה. כי האיש
משה לא ידענו מי היה לו. הוא רוצה
מאיתנו משה משהו שהוא לא איראני
אדם וחי. אין לנו איפה לתפוס. זה
גורם לאדם תחושת חוסר יציבות. ואז
הוא מחפש כל מיני אלילים. אלוהים
קטנים שהוא יוכל לאחוז אותם. זה
נקרא עבודה זרה. זה נקרא הגדרה.
זה נקרא אלילות. כי כל השמות
והכילויים בין העברים ובין הלועזים
אינם נותנים כי אם ניצוץ קטן וכאה
מאור הצפון. מאור הפנימי שהנשמה
שוקקת לו ואומרת לו אלוהים. אדם
חייב כל פעם לנפץ אלילים. זה
הגדרה של יהודי. כל הכופר, אומרת
הגמרא, כל הכופר בעבודה זרה
נקרא יהודי. רק מי שכל כמו
אברהם העברי שמנפץ את האלילים
רק מי שמסוגל כל הזמן להילחם
בחולשות שלו ולהתקדם זה ביטוי
לישראל. כל הגדרה
באלוהות מביאה לידי כפירה.
ההגדרה היא אלילות רוחנית. שימו לב
יש כאן הגדרה. מה זו הגדרה?
הגדרה זה אלילות רוחנית. כשהתורה
נלחמת בעבודה זרה ויעשה את הדיבות
לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה. זה
לא ציווי שהיה פעם. פעם היו
אלילים, היום אין לנו אלילים. לא. כל
הזמן אדם צריך להילחם בפסל
והתמונה שהוא בנה לעצמו. בכל
התחומים. יכול להיות אמרנו בתחום
המקצועי שבן אדם בנה עצמו איזה
תיאוריה ואומר זהו, לא רוצה
להשתפר יותר. זה יכול להיות בתחום
הרגשי. בניתי לעצמי איזה יחס
מסוים כלפי ההורים שלי, כלפי
המשפחה שלי ואני לא רוצה
להתפתח הלאה. זה יכול להיות ביחס
הלאומי. יש לי כבר תפיסה איך העולם
צריך להתנהל. יכול להיות, זה יכול
להיות ביחס להיסטוריה. זה יכול להיות
ביחס למחשבות. מה יהיה בעתיד?
זה יכול להיות גם ביחס לאלוהים.
שזה הכי גרוע. שבין הדבר הזה, כמו
שאמרנו, הרבה אנשים יוצרים
איזה אליל בגן הילדים ומשם
הם נשארים איתו כל השבעים, שמונים,
תשעים שנה של החיים שלהם. כל
הגדרה באלוהות מביאה לידי כפירה.
ברגע שמגדירים את אלוהים, נוצרת
כפירה. או שהאדם עושה את זה
בעצמו, ואז זה טוב. זה ניפוט
סלילים. או שמישהו אחר יכפור
לך בזה. אתם מנסים, אתה, אתה
מנסים לנהל את העולם על פי
הקיבעון שלכם. רק עניין של זמן
עד שמישהו ישפור את זה. ושאז
שזה קורה, זה יוגריע מה שנקרא,
מה שלא הולך דרך הראש הולך
דרך הרגליים. אז זה הולך דרך
כאב. אז נשברים דברים, ויש פה
מערכות שכבר חשבתם שהן
שלמות, ופתאום הכל נופל, וצריך
להתחיל מחדש. בסדר? אומרים
חזל, הכל מסיים לבניין בית
המקדש, ואפילו שדים. גם שדים, גם
הכוחות השלילים במציאות, גם הם
מסיים לבניין בית המקדש. גם
חורבן בית המקדש מסייע לבניין
בית המקדש. אפילו כל הגדרה
באלוהות מביאה לידי כפירה, כי
ההגדרה היא אלילות רוחנית. אפילו
הגדרת השכל והרצון, ואפילו
האלוהות עצמה ושם אלוהים
הגדרי, ומבלעדיה הידיעה העליונה
שכל אלה אינם כי עם אזרחות
ניצוציות ממה שלמעלה מההגדרה,
היו גם הם מביאים לידי כפירה. אם
אדם לא מבין שכל ההגדרות שלו
זה רק אזרחות ניצוציות, זה רק
משהו שהוא מעבר, זה מביא לידי
כפירה. כמו שאמרנו, זה מביא לידי
שבר. כל מהלך האנושות, זה מה
שבעצם הרב רוצה להגיד פה במאמר הזה, כל
מהלך האנושות זה מהלך של
הגדרה, יצירת אליל, ניפוץ, יצירת
אליל יותר מופשט, ניפוץ, יצירת
אליל יותר מופשט, וכן לאין קץ.
כן?
אם כאילו, זאת איזושהי המחשה שגיעה
לנו מה זה ילד, למה בסופו
כל כך הרבה פעמים מתגלם, שאומר לנו
מה הגדרה? מה זה אדם מביא לצירה?
אני אומר, ההגדרה זה שאין
הגדרה. אין דבר כזה. אבל אם
זה משהו שכאילו... את צודקת, ולכן
אנחנו כל פעם מלבישים את זה
באופן אחר. אבל אדם צריך לדעת
שאם אדם כל הזמן צריך לבוא בשני
צירים מקבילים. מצד אחד, הוא כל
הזמן מלביש דברים.
כמו שאנחנו בני אדם, אנחנו חייפים
לתפוס משהו. אבל כל פעם שאת
תופסת משהו, את צריכה לדעת
שיש משהו עמוק יותר.
זאת אומרת, זה עמדה
מקבילה. התקדמות והבנה תמיד
שיש עוד.
למה אין התגלות של אדם שבכלל אין?
זה לא שייך. זאת אומרת, כשאת
אומרת למה אין התגלות של
אלוהים אלינו, את באמת אומרת, למה
אי אפשר למצוא מה זה אלוהים באמת?
זה הרעיון. אלוהים זה לא
משהו שאפשר לתפוס אותו.
אלוהים זה אותה שלמות אינסופית
שנמצאת בכל אחד
מאיתנו, שהיא לעולם
לא נגמרת. ברגע שתתפסי
מה זה אלוהים, זה כבר לא אלוהים.
ברגע שאת מגדירה
הגדרה סופית, זה כבר לא
אלוהים. כי זה סוף.
מבינה את הרעיון?
יש כאן משהו שהוא... אנחנו אומרים
מילים של שכל כדי לתאר
משהו שהוא מעבר לשכל.
בסכל אנחנו רגילים כל
דבר להגדיר. ככה אנחנו
עובדים. אנחנו בעצם רק
מדברים מדברים מדברים מילים
שרוצים להגיד לנו להיפתח
למשהו שהוא מעבר להגדרה.
מעבר לשכל. שאנחנו יודעים
שהוא קיים מהחיים שלנו.
אבל אין דבר כזה
שאלוהים יתגלה ויגיד לנו מה הוא.
כי אז זה כבר לא... זה לא אלוהים.
אנחנו מסוגלים להגיד זה משהו שאין לנו הגדרה?
כן. אנחנו חיים.
אנחנו מסוגלים לחיות
את האמצעות. זאת אומרת, האדם לא צריך
לחפש מה זה אלוהים.
האדם לא צריך לדבר על אלוהים.
האדם צריך לחיות את אלוהים.
המטרה היא לא
עכשיו להתפלסף על איזה ישות
שקיימת או לא קיימת ולחפש
כל מיני הגדרות שלה.
המטרה היא להופיע יותר ויותר את החיים
בצורתם האינסופית.
זה נקרא להאמין באלוהים.
מבינה את הרעיון?
ברגע שבאדם מחפש
כאילו איזה קו סיום,
זה הבעיה. אין קו סיום.
לאולם.
וזה האושר הכי גדול.
כי זה לא איזה משהו שאדם כל החיים
אולי נגיע אליו יום אחד.
לא. עכשיו מגיעים
שהאית בת שנה
הגעת לאלוהים ושתי בת מעט
מגיעה לאלוהים. כל הזמן
נתים אלוהים. רק כל פעם
עוד ועוד ועוד ועוד.
ועוד מיליארד שנה תגיא באלוהים
באופן אחר.
לא יודע בתור מה. לא יודע.
זה כוכב בשמיים.
לא יודעו כמו. אבל זה יהיה.
זה הנקודה. אלוהים כל הזמן
נמצא. אין דבר. זה לא ש...
עד עכשיו לא נגענו באלוהים.
עכשיו שהבנו משהו, עכשיו
אנחנו מאמינים באלוהים.
לא. אנחנו
חיים את אלוהים כל הזמן.
כל המציאות כולה חיה את אלוהים.
ורק מופיעה ומלבישה עור כל הזמן
בעוד ועוד ועוד. הלבשות והגדרות
שלא נגמות. וככה מתקדמים.
זה שלבים בסולם
אינסופי. וכל פעם אנחנו
עולים לשלב אחד, זה מצוין. זה נפלא.
זה כל עבודת השם. עלינו בשלב.
הבנו יותר. בנינו יותר.
יצרנו יותר. מצוין.
עושים שנייה. יופי.
ועכשיו מתקדמים לשלב הבא.
זה העושר של הבן אדם.
זה הנגיעה שלו באלוהים.
כן.
לדעתי, שוב, א. אני לא כל כך חשוב
איך מסבירים את זה לאנשים
שלא מאמינים, אבל אם את מתכוונת
איך אדם שמגיע בלי הנחות
מוצא, כאילו מדברים
איתו על הדבר הזה, אני, כמו שדיברנו
עכשיו קודם, פשוט להסביר מחדש
מאיזה אלוהים. הבעיה המרכזית היא שוב
שאנשים כל כך שבועים בתפיסה
הזו שאלוהים זה כוח עליון, אז
לוקח שנים עד שבכלל מצליחים להוציא
להם את זה, שלא לזה אנחנו מתכוונים.
הבנה? צריך להסביר, לא לזה אלוהים.
אנחנו מצביעים על משהו שקיים
אצל כולם, גם למי שמגדיר את עצמו
או לא מאמין וכו'. אתה קיים.
אתה רואה שבקיימות שלך,
כמו שאמרנו, יש איזה משהו אינסופי
כל הזמן החיים שלך הולכים ומופיעים
ויש איזו נקודה שלעולם אי אפשר לתפוס
אותה, אבל היא המהות של כל החיים וכו'.
זה אלוהים.
אנשים מסוימים, הם לא מבינים מה
כאילו, זה להגיד להם פתאום
שחור זה לבן, אז אלוהים, אז זה לא זה.
אז בעצם, ואז נשאר, אתה אומר,
אתה יודע מה, אם זה אלוהים,
סבבה, אני מאמין באלוהים.
מי אמר אבל שצריך עכשיו לקיים את האומץ?
זה המצוות. זה השאלה המשאלת.
אז צריך לדבר על זה.
מי אמר שהשלמות האלוהית מופיעה
דרך האור החיים הזה שנקרא תורה ומצוות.
אבל קודם כל צריך לשבור את האליל הזה
שיש פה איזה ישות שמנסים להוכיח שהיא קיימת.
בסדר?
אז זה לא נכון להגיד להם בעצם
שאלוהים רוצה שנעשה תורה,
שהם קיימים את התורות.
כן, המשפט לא נכון.
מה זה המשפט לא נכון?
זה משפט... יש לו רצונות.
יש לו רצונות, אבל לא
במשמעות של ישות של הרצון,
אלא השלמות אינסוף מופיעה באופן מסוים,
וזה מה שאנחנו קוראים רצון.
רצון של אלוהים.
למשל, זה שאדם קופץ מהגב ומתרסק על הקרקע,
אז זה אומר שאלוהים רוצה
שנפילה מהקרקע תגרום לריסוק.
בסדר?
השלמות האינסופית מופיעה בעולם
כיום באופן כזה שיש כוח משיכה וכו'.
אנחנו משתמשים במיטוי אבל אלוהים
רוצה ולא המציאות יש לה כוח משיכה,
כי שומרים מציאות כוח משיכה שוב
הופכים את אלוהים לאיזה מנגנון טכני.
לא, אלוהים רוצה.
יש פה ישות עם רצון, אבל לישות עם רצון
הזו היא מופיעה דרך המנגנון של העולם הזה,
דרך המערכת הטבעית של העולם הזה.
והנה את הרעיון.
אבל למה כן אני צריך לא
להתעסק כך מדי בשאלה הזו,
איך להסביר את זה, כי זה לא...
כמו הרבה דברים בחיים, ברגע
שהמושגים הם לא אותם מושגים,
אז מסתפחים המון, וזה המון אנרגיה בלי...
אז נקרא, בלי להגיע לשום דבר.
כי ברגע היום כשמדברים
עם אדם מוצב ולא אלוהים,
דבר שיש לו בראש משהו אחר
לחלוטין מה שאנחנו אומרים פה.
ואז יש פה דו-סיח של חרשים.
הוא אומר, לא, אבל אני לא מאמין
באלוהים, כן, אבל זה לא אלוהים.
אז מה זה? זה לא, זה כן.
אם ושכן, צריכים לשבור את המעגל הקסמים הזה,
אז זה מה שאנחנו אומרים, תור אלוהים?
מניסיוני. הוא אומר, סבבה, נו, אז יופי.
אז אני גם מאמין באלוהים, מה הבעיה?
עד פה זה נורא נחמד.
מה, אלוהים כזה זה לא כיף להאמין בו?
יש תמיד לאן להתקדם, תמיד
לאן לשוף, לחיות, וזה וזה.
אבל כולם מסכימים. השאלה היא, מי
אמר שהדרך להופיע את השלמות הזו
היא דרך זה, למשל, שצריך לברך לפני האוכל,
זה כבר עוד נתון שצריך לברך.
אבל פה אנחנו בשאלה וזה.
כן?
אפשר להגיד שיש מושג של אדם
שמאמין באלוהים ולא תקצר אלוהים?
כן, בוודאי.
אפשר להגיד, אפילו שכולנו
ברמה הזו אחרת נמצאים,
שאנחנו מאמינים באלוהים,
אבל לא מספיק עושים את רצונות,
ולא מספיק מופיעים את זה בחיים שלנו.
הרמב״ם, בהלכות עבודה זרה א', א',
כשהוא מדבר, מה זה עבודה זרה,
אז הוא מסביר, מה זה עבודה זרה.
עבודה זרה, הוא אומר, זה לא
כמו שהיום אנשים חושבים, שוב,
שהיו כאן כמה טמבלים שראו
איזה פסל ואמרו, אלוהים זה שם.
ורעבודה זרה, זה שוב הרצון להגדיר,
היה בעולם האלילי אנשים פרימיטיביים,
הם ראו מולם כוחות מאוד
חזקים בטבע, שמש, ירח, מים, אש,
ומבחינתם זה הפך להיות הכוח
המקסימלי שיש בעולם הזה.
השמש, זה הכוח הכי גדול שיש.
ואז, אצל האנשים הפשוטים,
גם זה בא לידי ביטוי,
שלקחו עכשיו פסל של שמש והשתחבו לו.
אבל בעומק הדברים, זה היה
פה רצון מופשט יותר של הגדרה.
אצל, עוד פעם, שזה יורד למטה
לאנשים שאין להם יכולת הפשטה,
אז זה כבר הופך להיות משהו מאוד מאוד חומרי.
אבל היצר הזה של עבודה זרה, כמו שאומרו,
היצר הזה של ההגדרה, היצר הזה לתפוס ולהתקבע,
בין אם זה התקבוט בשמש, בין אם זה התקבוט,
אמרנו, בכל מיני משפטים, שהאדם בורא לעצמו,
שמה שיש בחיים זה רק העושר שלי,
מה שיש בחיים זה רק להיות עם בריא,
מה שיש בחיים זה רק דמוקרטיה,
מה שיש בחיים זה להיות דתי.
כל אחד עם המילים שלו, כל הדברים הללו,
זה מה שאומר הרב, זה ניצוצות
של הגדרה ושל אלילות רוחנית.
וזה מביא לידי כפירה.
והרעיון הוא, וזה אנחנו
נראה בזרשם הפעם הבאה,
שאפשר לנצח את זה.
זאת אומרת, כאשר אדם,
הוא מבין את השלמות אינסוף,
הוא מצליח לבנות בחיים שלו,
הגדרה שהיא כל הזמן הולכת
ומזדקכת, ובונה עוד ועוד דברים,
ואז המילה זה, זה לא אלילות, זה עבודת השם.
זה בנייה והתקדמות.
בנייה והתקדמות.
נעצוקן.