טוב, שלום לכולם.
אנחנו היום נמצאים בשיעור מספר 16,
הכותרת שלו זו כפירה ותחיית המיתים.
אני מזכיר מה שדיברנו בפעמים הקודמות,
בשבועים האחרונים התעסקנו בנקודה
שאחרי שהרב מסביר לנו את כל הרעיון
של ההבנה המחודשת והעמוקה
יותר של מושג האלוהים,
אז הרב הצביע על הנקודה, שוב, היא לא הבלדית,
כי אין דבר כזה נקודה בלדית,
אבל אם אפשר בכל זאת להצביע על איזה נקודה
שבגללה מושגי האמונה הם נותרו בנחשלות שלהם
ומזה התגלגלו גם כל ההשלכות שדיברנו,
הרב הצביע על חוסר לימוד אמונה,
חוסר לימוד אמונה שיטתי של ספרי אמונה,
מה שמשאיר את כל הנושא הזה של המחשבה,
של התפיסת העולם היהודית יחסית בחוסר עיסוק,
כי כל האנרגיות מושקעות בהלכה ובגמרה,
והדבר הזה יוצר סופו של דבר מפולת שלגים
שמביאה לקריסה תודעתית של העולם האמוני
וכל ההשלכות שראינו.
ומכאן אומרה בדבר מרכזי שצריך היום,
את רואים, בתחום הלימודי הטורני להביש,
זה הנושא של לימוד אמונה,
ואז הקדשנו שיעור שלם,
אמנם היה קצת אינטנסיבי ודחוס,
אבל לתת לפחות איזו קריאת כיוון כללית
מבחינת הידע האמוני הנדרש באופן בסיסי,
וגם לפחות הצעה איך אפשר כן להשתלט על זה
במהלך של שנים בצורה מסודרת.
אז אני מקווה שכל אחד לקח משיעורים אלה,
גם אם לא את הדרכה הפרטנית,
אלפחות את הקריאת כיוון,
שהנושא הזה של לימודי
אמונה צריך להיות חלק בסיסי
בתוך ההתקדמות הרוחנית
ולהקבוע לזה זמנים וסדרים.
עכשיו, מה שנעשה היום זה נראה
בהמשך מאמר מסורים ומרכים.
צריך לסגור פה כמה פעינות.
גם, זאת אומרת, עד כה בעצם,
אני הזכרתי לכם את זה כבר,
המאמר הזה שאנחנו משתמשים בו כפלטפורמה
לכל הנושא הזה של לימוד המושג האלוהות,
זה לא המטרה המקורית שלו.
זאת אומרת, המטרה המקורית של המאמר הוא,
כי שמו כן, הוא ייסורים ומרכים.
זאת אומרת, איך הייסורים,
שזה בעצם ייסורי הכפירה, כמו שנראה היום,
הם ממרכים את האמונה.
המאמר לא מדבר באופן ישיר על אלוהים.
הרב קוק מסביר את זה כבדרך אגב,
כדי להסביר מה תפקידה של הכפירה.
זו בעצם המטרה המרכזית
של מאמר ייסורים ומרכים.
מאמר שבו הרב מדבר
באופן ישיר על מושג האלוהות,
זה מאמר אחר שנמצא בספר רכבי עצום,
זה נקרא מאמר דעת אלוהים.
אמרתי לכם את זה כבר, אני חושב, פעם,
שהסיבה שאנחנו לא לומדים את הסוגיה הזאת
דרך מאמר דעת אלוהים,
כי הרב פשוט משתמש שם בעולם מושגים פילוסופי
שהיה מקובל בזמנו, אבל
היום הוא לא כל כך ידוע,
והיינו מזמינים המון זמן רק
להבין את העולם המושגים הזה,
ומה שנקרא, הקטש לא היה מובן.
לכן אנחנו משתשים במאר ייסור מרכים,
אבל כעת, אחרי שדיברנו על כל מושג האלוהות,
עכשיו הרב יסביר, אז מה תפקידה של הכפירה,
של החילון, של המרידה במושגים האמונים
בכל התהליך של בירור האמונה?
אז אני חוזר על כמה שורות
שראינו בפעמים הקודמות.
לרגלי המניעה הכללית של
הלימוד הרוחני בעניינים האלוהים
הולך מושג אלוהות ונחשך מעין
עבודה שכלית וארגשית מתוהרה.
עם זה, הפחד החיצוני והאמונה
הטבעית והשייבות של ההכנעה
נשארים בלבבות רבים בתור השפעת ירושה,
מאותן התקופות שהדעה והארגשה
האלוהית הייתה מהירה בעין באוזה,
עד שהייתה אותה דעה והארגשה מצד גודלה,
לשאבד עליה את כל הנפשות.
כן, ראינו את השורות הללו.
שומר הרב, יש פה בעיה עקרונית,
מניעה כללית של לימוד
רוחני בעניינים האלוהים.
לא לומדים אמונה באופן מסודר, באופן רציני,
וכל הנושא האמוני הוא
נשאר מאופל וילדותי וגס,
אבל מצד שני, הפחד החיצוני
והאמונה הטבעית והשייבות של ההכנעה
נשארים בלבבות מתור השפעת ירושה.
זאת אומרת, באדם יש...
הוא לא כך מבין מי זה האלוהים שעובד לו,
אבל יש לו אמונה טבעית,
כי כמו לכל בן אדם בריא בנפשו,
ובטח האדם שגדל בעם ישראל,
יש לו את השאיפה הטבעית לאמונה באלוהים,
וגם יש לו פחד חיצוני
בהשפעת ירושה מדורות קודמים,
זאת אומרת, יש איזו מסורת של אלפי שנים,
שיש אלוהים שצריך לפחד
ממנו וצריך לעבוד אותו,
ואז נוצר כאן איזשהו קונפליקט.
זאת אומרת, מצד אחד, יש
כאן איזו תקיפה טבעית וחיצונית
להאמין במשהו, להאמין באלוהים.
מצד שני, האמונה לא מבוררת,
ואז האדם אומר לעצמו, אני צריך
להאמין, אבל אני לא יודע בדיוק במה,
וזה יוצר את השבר הגדול.
וכיוון שנקודת התוך של
ההכרה האלוהית המומה היא,
הרי המהות האלוהית כלולה באמון,
וגם ביחידים שהם רואים להיות למהירי דרך להם,
רק בתור כוח תקיף שאין להימלט ממנו,
והכרח הוא להשתאבד אליו.
זאת אומרת, מה נוצר כאן?
יש כאן תהליך שהוא לוקח
דורות, זה לא אדם פרטי,
שיש לו איזו בעיה בחוסר אמונה,
לא נורא עם הזמן הוא ילמד ויתאזן.
יש כאן אלפי שנים של תחושות, רגשות,
אנשים שמתמודדים באינסוף מצבים,
עם ישראל והעולם כולו עוברים אינסוף תהפוכות,
אבל כל הזמן נמצא ברקע
התפיסה המוקשמת הזו של האלוהות,
כאיזה כוח חיצוני שאי אפשר להימלט ממנו.
הנקודת התוך, הנקודה התוכנית,
הפנימית של ההכרה האלוהית,
עמומה, לא ברור.
אין את ההבנה הברורה, הכרתית,
שאנחנו בעצם מנפתחים פה למקור החיים,
לנקודת הקיומיות, האינסופית, שנמצאת במציאות,
והיא חיה בנו, אלא הכל נשאר באופן עמום,
אז המרות האלוהית כלולה בעמון,
העמון הרחב, מהו תופס את
האלוהות, ולא רק העמון הרחב,
מוסיף הרב, גם ביחידים שהם
רואים להיות למהירי דרך להם,
למי הוא מתכוון?
לרבנים.
גם הדמויות הרבניות, אותם
שאמורים להעניג את הציבור,
גם הם, זאת אומרת, גדולי הדורות,
עמידי החכמים, הם הבינו את העומק של הדברים,
אבל מה שנקרא, עמידי החכמים הבינוניים,
אותם שהם אלה שאמורים
להעניג את עם ישראל ברמת השטח,
גם הם לא לגמרי מבינים מה קורה פה,
ולאט-לאט הדברים הללו אנשים תופסים,
שבעצם מדברים פה כולם מילים גבוהות,
כולם מדברים על אלוהים
שצריך לפחד ולהירע ממנו,
אבל אף אחד בעצם לא יודע על מה מתובח.
ואז האלוהות נתפסת בתור
כוח תקיף שאין להימלאת ממנו.
אנחנו שבועים פה במלכוד שאי אפשר לצאת מנו,
יש כאן כוח תקיף,
אנחנו נולדנו לאיזושהי
עבוד של אלוהים חיצוני,
עריץ, שוב, גם מה שמנסים לרקח את זה ולהסביר,
לא, הוא בעצם אוהב אותך
והוא נחמד, ואם תעשה, הוא יואל.
בסדר, אבל אני כל הזמן צריך
להשתאבד למשהו חיצוני לי.
וכשבאים להשתאבד לעבודת
אלוהים על פי המצב הריקן הזה,
של הציור האפל המלא תו ובו,
שמתהווה ברעיון שחושים על
דבר אלוהים ולא השכלה ולא תורה,
אני תכף אסביר את המשפט הזה,
האדם הולך ומעבד את זוהר עולמו,
שמתחילים להשתאבד לאלוהים
על פי המבט התו ובו הזה,
תו ובו זה, שוב, המאופל, הלא ברור הזה,
זה היום הגישה, לצערנו,
הגישה נפשית, כמו שאמרנו כפים,
של רוב האנשים שמחלים תוצאים דתיים.
הם רוצים להם, והם צודקים,
כי יש בנשמה איזו טביעה פנימית
לגודל של החיים יש משמעות ויש ערך,
וכאמור, יש גם מסורת ויש כבוד
למשהו שעבר בעם ישראל
בעולם כולו מישך אלפי שנים,
אבל לא ברור בדיוק במה.
זה יוצר פיצול אישיותי בהכרח.
אדם הוא, כל החיים קרוי להשתאבד
למשהו שהוא לא לגמרי מבין
בשביל מה הוא עושה את זה.
הרב קורא למצב הזה מצב ריקן, מצב ריקני,
של ציור אפל מלא תו ובו, עירת
תתאה, תתאה בערמית מה זה?
נמוכה תחתונה,
הנתוקה ממקורה שהוא עירה עילאה, עירה עליונה.
הנה הרב מכניס פה שני מושגים קבלים,
שזו הזדמנות להבין אותם.
יש המושג עיראה. עיראה בפשטות עירת אלוהים.
מה זה עיראה? פחד מאלוהים.
איך אנשים מבינים בפשטות המושג עיראה?
שמענו, יש שם איזה כוח בשמיים,
איזה מישהו בשמיים שצריך לפחד ממנו,
כי אם לא נעשה את מה שהוא מבקש,
אנחנו הולכים לחטוף, חבל על הזמן.
הוא אומר, הרב, יש בוודאי
הבנה כזו, עירת תתאה,
זאת אומרת, שהאדם באמת מפחד מאלוהים.
אבל, אני אומר, העירה, במשמעות העמוקה שלו,
היא לא עירת תתאה, עירה
תחתונה, אלא עירה עליונה.
מה זה עירה עליונה?
מה זה עירה עמוקה יותר ביחס לקבל ה'?
מה שאנחנו מכנים היום
במילים עירת רוממות, נכון?
שאני ניצב עכשיו מול איזה גודל.
לצורך העניין, אני נכנס עכשיו
לאיזה משרד של, לא יודע,
אחד מתלמידי החכמים הגדולים שבדו.
כשאני נכנס אליו למשרד, אני
לא מפחד שהוא יעשה לי משהו.
כן? זה לא ברמה הזו.
הוא לא יעשה לי כלום.
אני מרגיש תחושה של גודל.
יש כאן מישהו שהוא ממלא באישיות שלו,
ומבטא איזשהו רעיון
שאני רוצה להיות חלק ממנו.
שימו לב, זה עירה. עירה, זאת אומרת,
הכרת פער ביני לבין הגודל,
אבל זה לא עירה שמשתקת אותי,
אלא בדיוק הפוך.
זה עירה שמעצימה אותי.
זה עירה שמנותנת לאדם תחושה של גודל.
ככל שמי שעומד מולי הוא יותר גדול,
אני הופך להיות יותר גדול.
בניגוד לעירה הנמוכה שזה הפוך,
ככל שהוא יותר גדול, אני יותר קטן,
אני אפחד ממה, הוא יעניש אותי.
אומר הרב, כאשר אדם לא לומד אמונה,
כאשר אדם לא מעמיק במושג האלוהות,
הוא מפתח יחס של עירת התאה
שמנותקת מהעירה העליונה.
כל היחס, כמו שאמרנו, זה יחס של פחדנות,
של חשבונאות כזו, מה הוא
יעשה לי, איך אני ארוויח ממנו.
אומר הרב, העירה שצריכה להיפתח
בנפש כאשר אדם לומד אמונה,
זה עירה עליונה.
יש כאן גודל אלוהי שמופיע בחיי.
וככל שאני יותר נפתח אליו,
אני מתמלא ביותר גודל, ביותר נעימות,
ביותר תחושה של סגב, של רוממות.
כאשר, אבל זה לא קורה, האדם
הולך ומעבד את זוהר עולמו
על ידי מה שהוא מקשר את עצמו לקטנות עמוכים.
שימו לב, זה עוד ביטוי קבלי.
קטנות עמוכים, מוח קטן.
יש מושג בקבלה, גדלות מוחים וקטנות מוחים.
קטנות מוחים, לא הכוונה
היא לדברים שהם טעויות.
לא זה הכוונה.
קטנות מוחים זה דברים נכונים,
אבל שנתפסים בצורה קטנונית.
כמו שאמרנו, מושג עירה.
אפשר להבין את המושג עירה
כמשהו קטנוני של פחד ושל חשבונאות,
ואפשר להבין את העירה בגדלות מוחים, בעומק.
האהבה, מה זה אהבת ה' גם?
אפשר להבין את אהבת ה' ברמה הילדותית.
אני אוהב את ה' שוב, יש כאן איזה מישהו למעלה
שיש לי תום ערכת יחסים של כך ותן,
ומכיוון שהוא משרת את
האינטרסים שלי, אז אני אוהב אותו.
ואפשר להבין אהבה, משמעות העמוקה.
האהבה, אני חלק ממנו.
אנחנו, אני מופיע, הוא מופיע בתוכי.
ומילא האהבה, ההזדהות והחיבור,
היא ממלה אותי בקשר לבורא,
לא ברמות, שוב, של אינטרסים חיצוניים,
למשמעות שיש כאן מהות אחת.
כל עולם האמונה צריך לעבור לגדלות המוחים.
אנחנו עשינו קצת כמה דוגמאות מהלך השיעורים,
אם זה מושגים של תשובה, ואם זה...
תשובה נראית בעוד בהמשך.
אם זה מושגים של בריאת
העולם ושל מלאכים ושל ניסים
ושל שכר והעונש.
כל עולם האמונה אמור לעבור פה שידוג.
כל עולם האישיות, כל עולם
עבודת ה' אמור לקבל עומק,
ככל שאדם נחשף יותר לתכנים עליו.
כאשר זה לא קורה, כאשר
כל התהליך הזה לא קורה,
מגיעה הכפירה.
כאן אנחנו מגיעים בעצם
ללב של המאמר, מהרב.
כאשר אדם לא עובד ככה, אין
גאות אלוהים מתגלז בתוך הנפש.
שוב, ביטוי, גאות אלוהים.
גאות אלוהים זה אלוהים שמופיע בצורה גאות,
כמו גאות הים, במשהו עליון, במשהו שעולה.
השם מלאך גאות לבש.
שוב, איך מבינים את הפסוקים האלה?
עכשיו מבינים את הפסוקים הזה בקטנות המוכין.
השם מלאך, השם זה איזו אישות שם למעלה,
הוא מולך על כולנו, הוא
גאות לבש, הוא מלא גאווה,
הוא מלא איזה תחושת עליונות עלינו.
השם מלאך גאות לבש, איך זה הולך?
ממשיך הפסוק?
השם מלאך.
איך? השם מלאך...
השם מלאך גאות לבש.
לבש השם עוזי תזר, אף תיקון תבל בל תנימות.
כן, השם עוזי תזר, השם הוא מלא בכוחות.
אפשר להבין את זה.
השם מלאך גאות לבש, מופיע בעולם מלכות השם,
מופיע בעולם השלמות אין
סוף שמניגה את המציאות,
שנותנת לכל מלך שמסדר כל דבר במקום שלו.
לכל דבר במציאות יש את הנקודה המדויקת שלו.
גאות לבש, זה מלביש את השלמות אין סוף בגאות,
בגאות זה בשלמות, במשהו שהיא
מתמלא בעוצמה, מלא ברוממות.
השם מלאך עוזי תאזר, העוצמה.
כן, הקב' כביכול מתעזר, מתעזר זה מתחמש בעוז.
המציאות תיקון טבל בל
תימות, הטבל היקום הוא יציב,
יש כאן יסוד אינסופי שעומד
בבסיס שלו, זה לא משהו ראוע.
מקולות מים רבים אדירים
משברי ים, אדיר במרום השם.
יש כאן שפח חיים אינסופי,
מקולות מים רבים יותר ממשברי ים,
מגלי ים, אדיר במרום השם.
עדותיך נאמנו מאוד, העדויות
שלך, התורה שלך, היא נאמנת,
היא זו שמאמינה את
המציאות, עדותיך נאמנו מאוד,
לביתך נבע קודש, לבית שלך,
למקום משכנך פה במציאות,
נעה, כן, נבע הקודש, השם לאורך ימים.
האורך המציאות, האיכות של המציאות,
המלאות של הימים, של החיים,
היא מתגלה כאשר הקדוש ברוך הוא מופיע בעולם,
כאשר נותנים לשלמות האלוהית להופיע בעולם.
אבל כאשר אדם לא לומד אמונה, שוב,
אין גאות אלוהים מתגלה אז בתוך הנפש,
אין עוצמה שמגבירה את חיי
האדם, אלא מה יש בדמיון?
שפלות דמיונות פרועים,
המציירים תכונה של איזו מציאות בדויה,
מטושטשת, מדולדלת וקצופה, קצופה זה כעסנית,
שמבלת את כל מאמין בה ומדכאת את רוחו.
מטמטמת את הלב, כלומר, עותמת את הלב
ומונעת את עדינות הנפש של האדם מלהתגבר.
זה משהו שיוצר אצל האדם המאמין בצורתו הנמוכה
ומדכאת רוחו, עותמת הלב ומונעת עדינות הנפש.
אדם הופך להיות גס.
כי שוב, אם אדם מל את
דתו, הוא חי במערך חיים כזה,
שהוא כל הזמן, יש כאן מישהו שרודה בו
וכל הזמן הוא צריך לתת דין
וחשבון במשמעות החיצונית,
יש כאן מישהו שבודק אותי ואני כל הזמן...
בהכרח אדם הופך להיות גס
במשמעות שהוא כל הזמן מתחשבן.
אין את העדינות, עדינות הנפש, הרגישות,
היכולת לגעת בנקודות הדקות של החיים.
אדם שהוא מרגיש כל היום רדוף,
הוא לא יכול למשל לשורר שירים,
הוא לא יכול לראות את היופי שקיים בטבע,
הוא לא יכול לגעת בדקויות של הנפש האנושית,
כי הוא אדם רדוף.
זה יוצר אנשים, שוב, שהם דתיים,
אבל כל העולם הנפשי שלהם הוא מכוספס,
הם למשל מאוד מאוד לא מודעים לעצמם,
דבר שמאוד מאפיין תפיסות דתיות בוסריות.
שאדם מאוד פעם הוא כזה,
בנה על עצמו איזו חומה של...
שהמציאות, איך המציאות מתהלת,
למרות שהוא רואה שהוא
לא שם, זה לא מעניין אותו,
כי הוא באמונה. מה זה אמונה?
כחשת המציאות, נדפוק את
הראש בקיר, לא משנה מה קורה,
והוא לא שם לב בכלל איפה הוא מוביל,
כי הוא מבחינתו בנה על
עצמו איזה עולם דמיוני,
ששם הדברים מתנהלים בלי קשר למציאות כאן.
זה ביכול לבוא לידי ביטוי
באלימות דתית, זה גם קשור לזה.
כן, כנעות דתית לא טובה,
יש כנעות דתית שהיא טובה,
אבל זה אומר על כנעות דתית משמעות
שוב של חוסר קומוניקציה במציאות,
האדם עכשיו שובר, נכנס לכל
מקום, מתבטא בשפת גוף אלימה,
במלחמת, בלוחמנות נפשית,
יש, כל הדברים האלה יש לפעמים מקום.
מדבר אבל כעמדה נפשית, לא עמדה נקודתית.
בעיצוב, אנשים כנעים דתיים,
זו תופעה שהיא כלל עולמית.
זה נובע, שרוש הדברים נובע
מזה שהבן אדם גדל כל
הזמן בתחושה שהוא נמצא פה
באיזו יציקת בטון שיושבת עליו כל הזמן.
וזה יוצר לחצים שמתבטאים
עכשיו בכל מיני צורות.
אם מטמטמת את הלב, מונעת
את הדינון לנפש של האדם מלגבר,
ועוקרת את הזיב האלוהי בנשמתו,
ושימו רעיון למשפט שאומר הרב קוק,
ואף אם יאמר כל היום כולו,
שאמונה זו היא באשם אחד,
היא מילה ריקה, שאין
הנשמה יודעת מבין הכלום.
אדם יכול להציר מפה בתודעה החדשה,
אני מאמין באלוקים, ואני מאמין באשם אחד,
ואלף ואחד הצרות אמונויות,
אבל זה הכול מהשפה ולחוץ.
הרב מתבטא פה בצורה
חריפה כדי לבטא את הרעיון.
אתם מבינים לבד שכאשר אדם
אומר מילות אמונה, זה גם משהו.
זה שאדם מציר על אמונה, גם
אם הוא מבין את זה בצורה קטנה,
זה גם יוצר פה איזו עמדה נפשית של...
נדבר, דיברנו על זה, ונדבר על זה,
עמדה נפשית של הכנעה בפני גודל.
אבל הרב רוצה לציין פה שיש דבר כזה.
זאת אומרת שאדם הוא מאמין,
אבל הוא מאמין בצורה מאוד מאוד חיצונית.
ושוב, נוצר נתק בין ההצרות והתדמית החיצונית
ובין העולם הפנימי שלא
מזדהה, והדבר הזה הולך ומתגבר,
וכאשר זה הופך להיות משהו ציבורי,
זאת אומרת, הוא לא אדם פרטי,
זה התודעה האמונית ששולטת,
הדתית ששולטת בעולם,
כל עדין רוח מוכרחו להשיח את דעתו ממנה.
כל מי שיש לו טיפת עדינות רוח,
המשמעות העמוקה של הביטול,
אנשים רגישים, אנשים שרוצים חופש,
אנשים שמאמינים בבני אדם,
אנשים שרוצים לעזור לאנושות,
אנשים שמרגישים שאפשר
ליצור דברים אמיתיים בעולם הזה,
אנשים מהסוג הזה שהם נתקלים באמונה הנכשלת,
הם בהכרח חייבים לכפור,
אתם יודעים, זה לא באשמתם,
הרב כותב את זה כמה מקומות,
הם לא מסוגלים שלא נכפור.
וזאתי הכפירה שבעקב את הדמשיך,
כשעזלו מים מני ים הדעת
האלוהית בכנס העולם כולו,
שכביכול הגענו למצב שהמים,
המים זה משל לדעת האלוהית,
לרוח הבעין סופי,
שהמים האלה עזלו, שהאמונה
הלכה ונתפסה בצורה מדולדלת,
מגיע דור, שזה כבר קשור לתהליך
שלאט לאט החלק מגאולת העולם,
שהאנשים הופכים להיות יותר
איכותיים ויותר ביקורתיים וכולי,
זה תהליך שקורה לאורך כל ההיסטוריה,
אבל יש איזו תקופה מסוימת שבו מה שנקרא,
הקשש שובר את גב הגמל, מגיעים
לזה נקודת מסה קריטית שנמס,
זה נמס, ואז הכפירה מתפשטת
בכל העולם ובעם ישראל.
אי אפשר לעצור את זה בדרכים הרגילות,
אנשים, נדבר על זה, אנשים מנסים
להילחם ולהסביר למה הם טועים וזה,
אתם לא מבינים, אומר אברהם,
הם רוצים משהו שאתם לא יכולים לתת להם,
כל עוד אתם מדברים על
אלוהים במשמעות הקטנונית שלו.
הם מחפשים חופש, הם מחפשים אמת,
הם מחפשים שמחה, הם מחפשים
לחיות, ואתם רוצים לחסל אותם.
זה תפקיד הכפירה בדור שלנו.
הכפירה היא יוצרת פה התנגדות
לתפיסות הדתיות הרגילות,
וזה מה שיוצר היסורים האדירים האלה,
שהם אורסים בשלב ראשון את כל המוסדות הדתיים
והעולם כולו הופך להיות חילוני,
היסורים האדירים הללו הם ממרקים,
הם מחריכים את המציאות ללכת ולהזדקח,
ללכת ולבנות אמונה גדולה יותר.
זה התפקיד.
עכשיו אני אבל מדגיש נקודה שחשוב להגיד אותה.
מה שהרב אומר פה, כמו הרבה דברים שהרב כותב,
וגם תמדי חמים אחרים כותבים באמונה,
זה לא השלכה מעשית. אנשים מתבלבלים.
אנשים שמגיעים לקטעים האלה כתבי הרב,
שהרב נותן ומסביר למה יש מקום לכפירה,
למה יש מקום לחילון,
לא הכוונה שבאופן מעשי אנחנו מעודדים את זה.
כאילו עכשיו נראה בן אדם
שהוא באמת יש לו ספקות באמונה,
כאילו מצוין, מצוין, אתה צודק, תכפור, תכפור,
אתה חס ושלום.
כל הדברים האלה הם בדיעבד.
לא לחתכים, לא לחתכים.
הרב מסביר פה במבט של
בדיעבד, מה קורה במציאות.
ברמה הישירה, אדם פועל מה שהוא צריך לפעול.
ואם אני נסח את זה בצורה בוטה,
עדיף לנו מבחינה מעשית
עכשיו, אם הבחירה היא עכשיו,
שמישהו, הילד שלנו או לא יודע,
מישהו שאנחנו אחראים
על חינוכו, מה עדיף לנו?
שיהיה דתי, קטן, שר
אופקים, מצומצם, קנאי וטיפש,
או שיהיה חילוני, משכיל,
שעירוח ומלא מוטיבציה לחיים.
מה עדיף?
שאלה שלא אוהבים לישול.
בדרך כלל התשובה הציונית, הדתית, הקלאסיטי,
מה זה השאלה הזו?
גם וגם.
צריך שיהיה גם וגם, למה לבחור בזה?
טוב, אז אחרי ששילמנו את המס הזה ולהגיד,
כן, נכון, מה שחשוב זה גם וגם,
וזה לא משלם וזה לא שלם ואנחנו השלמות וכו',
אחרי כל זה התשובה היא
שהעדיף האפשרות של הדתי המעצבן.
כי הדתי המעצבן והקטן,
גם שהוא, כמו שהתיארנו,
מלא בעולם רוחני מבולבל וכו',
הוא אבל אוכז במשהו שיש לו לאן להתקדם איתו.
דיברנו על זה בשורה הקודמה.
הוא מאמין באמונה מאוד מאוד קטנה,
אבל יש לו מה שנקרא איזה סולם
שאיתו הוא יכול להמשיך וטפס.
ואם הוא לא יתקדם, אז בנו
או בן בנו ילך וימשיך הלאה.
כאשר אדם אבל, הוא מנתק את עצמו מהאמונה,
לא משנה כמה הוא עצמו עכשיו
אדם נחמד ואידיאליסט ושערוך וכו',
הוא נכנס לאיזה מסלול,
שוב, שיעבור לי לביטוי,
אצלו או אצל בנו או אצל צאצאיו,
הוא נכנס למסלול שלאט לאט החיים יעבדו מטעמם,
כי אין אלוהים, אין ערכים,
ודיברנו על השרשרת הזו.
ואחרי זה אני אומר, לכתחילה
אנחנו לא מעודדים כפירה.
לכתחילה אנחנו מנסים לחזק
כל אמונה קטנה ככל שתהיה.
אבל בדיעבד, אומר הרב,
בהבנת המציאות, אומרים חזל,
הכל מסייעים לבניין בית המקדש,
אפילו שדים, אנחנו אומרים חזן.
בית המקדש, בית המקדש ייבנה גם מהשדים,
כלומר, גם מהכוחות השלילים במציאות,
גם הם מסייעים בדיעבד לבניין בית המקדש.
אבל אנחנו לא מעוררים שדים.
אנחנו, לא, אין ענייננו עכשיו,
להעלות לאנשים עכשיו, להציף לאנשים דברים
שגם ככה הם היו מאוררים
בהם, ועכשיו יאללה, בואו את...
לא, דברים צריכים לאמר בצורה שעוד פעם,
כל אחד יכול לקלוט וכולי.
אבל, כמו שאמרנו, זה המציאות.
הכלל הוא, אני אגסם, הכלל הוא פשוט,
כל מה שנהרס, סימן שהיה צריך להרס.
זאת אומרת, יש אמונה בעולם,
היא נהרסת, יש נגדה כפירה,
כנראה שהיא לא הייתה מספיק אמונה עמוקה,
ולכן צריכה להיבנות עכשיו אמונה עמוקה יותר.
כלומר, אנחנו לא נעודד את זה,
אבל כשזה קרה, אנחנו לא עכשיו מתבחינים
ומנסים עכשיו להחזיר את הימים אחורה,
יש כאלה שכל היום עסוקים
בגעגועים לימים שהיה עם ישראל.
אנחנו מתגעגעים לימי השלמות של עם ישראל,
חדש ממנו כקדם, אנחנו לא
מתגעגעים לאמונה הקטנה.
עכשיו הם מתים קדימה,
ומתוך העולם שנחרב בונים עולם גדול יותר.
אגב, זה לא רק ביחס לאמונה באלוהים,
זה גם ביחס לכל דבר בעולם.
למשל, משבר גדול בהתיישבות
בארץ ישראל, גירוש, התנתקות.
שוב, זה לא קורה ככה סתם.
קורים דברים, קורים משברים,
בגלל שמלכתחילה כל האמונה
וההבנה של הדברים האלה
בתודעה של עם ישראל, היו גם ככה מאוררים.
ועכשיו גם בסוף הגיע מה
שנקרא, מי שבפועל הכריב,
אבל כמו בחורבן בית המקדש, נכון?
שנכנס, נבו חד נץ לתוך...
צריכה לנבו חד נץ, נבו...
תיתרו את כל עשרה בדיוק על מי זה נאמר.
כלומר, למחריבי המקדש,
שנכנס לתוך בית קודש הקודשים,
יצא בת קול ואמרה,
כמאך תכון תכנת, בית שרוף
שרפת, אריה ארוג ארקת.
נראה לך שהרסת את בית
המקדש, אתה לא הרסת כלום.
בית המקדש היה כבר תכון
והרוס בליבותיהם של עם ישראל,
אתה רק נתת את המכה האחרונה.
עולם האמונה הוא כבר
נבוב אצל הרבה מאוד אנשים,
ועכשיו גם מגיע בסוף הכופרים,
אותם אלה שמנסחים עכשיו רעיונות וזה,
וגם שוברים את הפסל חרסינה
שגם כך היה חלום מבפנים.
ככה האדם מביט על דברים במציאות.
הוא מנסה ככל יכולתו, כמובן
שהם לא יקרו, אחרי שמשהו קרה,
אוקיי, אז זה אומר שזה לא היה בנוי מספיק,
ועכשיו צריך לבנות משהו עוד יותר כדור.
כן.
הרב, שלום קצת.
אני יוספר סבירה עם העניין
של יצר, הרב, תעבור כבן אדם,
זאת אומרת, תגיד תקופה של קצינה.
למה כי אני רוצה לדעת, אני רוצה להגיד,
אתה יכול לדעת שזה בחר ברע, כי בחר...
בגלל שהרב מדבר עם זה שיש הרבה אמת.
יש דברים שאומרים, האדם בחר ברע,
ואתה אומר, תשמע, בחר ברע ביצר,
אבל פה הרב אומר, יש כן
נקודת אמת במה שהם רוצים.
כמו שתהיה לנו, שבאמת
זה התפיסה הדתית המקובלת,
תפיסה מאוד שטחית.
הכפירה היא מגיעה בצדק.
וכאשר היא מגיעה, זה לא
סתם תפס את העולם כולו,
אתם צריכים להבין,
העולם היום, עוד פעם,
זה נכון שיש הרבה מאמינים ברמה זו או אחרת,
אבל התודעה שולטת של מיליארדי אנשים בעולם,
כולל במשרד הזה תודעה חילונית,
זה לא הגיע ככה סתם.
אם היה פה שקר מוחלט, רק תאווה פשוטה,
זה לא היה מרזיק.
אנחנו רואים שזה תפס את כל
העולם, ועברו כמה מאות שנים,
אמנם כבר יש שינויים והשקר מתחיל להתגלות,
אבל עדיין זה תופס לבבות.
למה? כי הם רוכבים על דברים אמיתיים.
כי באמת, העולם הדתי בצורתו הפשטנית,
הוא משהו שאומר הרב, כל הדין רוח,
הוא באיזה שלב, ומקים מזה.
אז עכשיו, הדרך להילחם בזה,
זה לא לנסות להחזיר את
השדים לבקבוק, זה גם לא יצליח.
זה בכלל, כלל חשוב בחיים.
אי אפשר להחזיר דברים אחורה.
כדאי שאנחנו יכולים
להפנים את זה בהרבה דברים.
אי אפשר לחזור לילדות.
אי אפשר לחזור לימים שהיינו רק...
אני ואתה, זה כבר לא...
אנחנו לא ילדים בני שמונה,
אנחנו עכשיו כבר בני שמונה
עשרה, בני עשרים ושמונה.
עכשיו בונים, גם אם
היו תקלות והיו משברים,
עכשיו מערכת היחסים, היא נהיית בוגרת יותר.
אי אפשר לחזור לימים,
להיות עם אבא ואמא כמו
שהיינו בני בגיל ארבע וחמש.
כי היום אנחנו בני עשרים.
אז אנחנו רוצים לתקן כל מיני דברים
שקרו ב-15 השנה האחרונות
עם אבא ואמא, אנחנו נתקן אותם,
אבל בתור אנשים בוגרים בני עשרים.
אי אפשר, והרצון הזה כזה,
למחוק, לעשות דילית על המציאות,
ולחזור למה שהיה, זה
משהו שהוא לא אמיתי.
אי אפשר לחזור לאמונה
שהייתה לפני 500 שנה.
זה אי אפשר.
כי הוא לא, סבתא שלנו,
הוא לא ברירה דברים באמונה,
אין לו באמונה, אנחנו,
נמשיך ויהיה בסדר, זה לא ילך.
לא רק שזה לא נכון, ולכן זה גם לא ילך.
חייבים להתקדם קדימה.
בסדר? שבועות פה הצביע.
קודם? כן.
אם מסיימים אדם דתי,
שהציור ההדתי שלו מובן ממש,
הוא סתם מהדרך.
מה זה סתם מהדרך?
הוא סתם מהדרך, זאת
אומרת... כל עודו מאמין.
כל עודו אומר את המילים
האלה, אני מאמין באשם אחד,
הוא לא סתם מהדרך.
גם אם שהוא אומר אשם אחד,
יש לו בראש, עכשיו פסל בראש.
אבל המעשים שלו, הוא
אמר, מדוד של משחטות.
בסדר? מדוד משחטות.
אבל כל עודו מקיים
שולחן ארוך וכו', הוא
עדיין בגדר שהוא...
יש לו פה איזו אחיזה.
הוא עצמו לא אומר, בשם
העם יהיה לו את הדין שלו.
אבל מבחינת החשבון הכללי
של עם ישראל, הבן שלו, הבת שלו,
הן כבר היו עם מידות יותר מתוקנות.
אתם מבינים?
זה שהוא עצמו לא יכול להיות יותר רחוק לפעמים
מכלומי שחושבים... יש, יש מצב.
בוודאי שיש דבר כזה.
אבל שוב, זה לא החשבון שלנו.
זה שיכול להיות אדם,
כמו שאמרנו, שהוא דתי,
שהוא יותר גרוע מחייו.
מכירים את כל הדברים האלה.
יש, יש דברים כאלה.
אבל זה לא הנושא שלנו.
אתם מבינים?
ברמה האישית, כל אחד יבוא לשמיים
ויסביר בדיוק מה...
יבוא לשמיים במשמעות שאנחנו מדברים עליו.
יעמוד מול השמימיות האצפית
וייתן שם דין וחשבון בדיוק,
למרות שהוא ניח תפילין בבוקר,
מה הוא עשה אחרי צהריים.
באמת יכול להיות שבמקרה הזה
יבוא אדם שלא ניח תפילין
בבוקר, אבל אחרי צהריים,
גם על חסדים ובהתאם למסגרת שהוא גדל בה
ולערכים שהוא התחנך
עליהם, הוא מיצא את עצמו,
הוא יקבל יותר.
בסדר, זה, איך אומרים, לא מטריד אותנו.
זאת אומרת, יש כאלה, זה מטריד אותנו,
אבל זה לא מטריד את הרב קוק.
רק נדבר עכשיו במבט הרחב.
במבט הרחב, האמונה
בעם ישראל עוברת
גם דרך האמונות הקטנות.
אבל יש פה תהליך
בלתי נמנע, בלתי נמנע,
שכרגע שהאמונה היא
קטנה, שתיווצר כפירה נגדה
ותיוולד אמונה עוד יותר גדולה.
וכך אדם אמור להביט על דברים
בכלל במציאות, ברמת המקו.
כל עוד אפשר, אנחנו מנסים לתקן וכולי וכולי.
קרה משהו,
בוא ניקח ברמה הפרטנית,
יש פה חלילה קרוב משפחה שנוטל למות.
אנחנו מתפללים, שישר ועושים הכול,
אתה יודע, אבל כאשר נגזרה
גזרה, זאת אומרת, האדם מת,
עכשיו לא חיים באשליות של מה היה,
אלא עכשיו יודעים איך הקבש הוא מקדם את העולם
גם דרך המשבר הזה,
גם דרך הכאב הזה.
בסדר?
ההתיישבות הנפשית הגסה, אומר הרב,
על דבר מציאות התוכן האלוהי
בעצם המילים והאותיות בלבדם,
זאתי שמכפירה את האנושיות.
לא להתרגש.
כן?
כאשר אדם מתיישב באופן
גס, שימו לב להגדרה של הרב,
מציאת התוכן האלוהי בעצם
המילים והאותיות בלבדם,
שאדם לא מבין שהמילים האלה,
אלוהים, אל, גדול, גיבור ונורא, זה לא אלו.
אלא האלוהות זאת ההשלמות,
אין סוף שהיא מעבר לכל המילים.
אבל אדם לא מבין את זה
וחושב ששוב הוא תופס את עולים,
ויש לו ברור שזה כוח שהוא מרזיק אותו,
זאתי שמכפירה את האנושיות,
כן, כי היא יוצרת בושה
לאנושיות, חופרת אותה באדמה.
והכפירה באה כאן צעקה מעוצמת מחובים,
לגול את האדם מבאר צרה נוכריה זו,
לעלותו מחשכת האותיות
והפתגמים למאור הרעיון והרגש.
תפקידה של הכפירה זה להפסיק עם הסיסמאות,
תפסיקו עם ההחצנה הזו, עם הטעות הזו,
שאפשר להקשים את אלוהים
ולהתחיל לחיות את אלוהים,
כן, לעלות למחשכת אותיות ופתגמים,
שזה כאילו תיאורים
חיצוניים, למאור הרעיון והרגש,
למשהו פנימי.
להפסיק לדבר על אלוהים,
להתחיל לחיות את אלוהים.
עד, כאשר הכפירה היא כל כך חזקה,
עד שהיא מוצאת מקום לעמוד גם במרכז המוסריות,
ואז הכפירה יש לה מקום מוסרי,
כי היא באה בשם טענה צודקת.
יש לכפירה זכות הקיום העראי, שימו לב.
הכפירה, אין לה קיום נצחי,
היא לא תרזיק ממד, כי
הכפירה היא לא אומרת מה כן,
היא רק מסבירה מה לא.
אבל יש לה קיום זמני,
כי יש לה תפקיד במציאות.
וכל עוד היא קיימת, סימן שהתפקיד לא הושלם.
ולכן אין מה ליחוס, זאת אומרת, ברמה...
לא ברמה האישית, ברמה שלפעמים
ודאי יש כעס, יש מקום שצריך לעצור,
אבל ברמה העמדה הנפשית
הכללית, אדם מאמין באמת,
הוא לא נמצא בעמדת זעם כלפי המציאות,
כי הוא מבין שהחסרונות שקיימים במציאות,
הן הכרחים, יש להם תפקיד.
ומילא הוא מקבל את זה
גם בצורה הנכונה, לכל דבר.
גם ברמה האישית.
אדם יש לו איזה חסרונות בחייו שהוא
לא מצליח לטפל בהן כמה שהוא מנסה,
שוב, איך הוא מקבל את זה?
אדם שהוא חי בתפיסה של
האלוהים השלם שאני תופס פה,
ומה שהוא לא מסתדר לו זה מערר אותו.
אדם שנמצא בעמדה הזו, שיש פה שלמות אין סוף,
שכל הזמן הולך ומקדמת את המציאות.
אז עכשיו גם החסרונות
האלה הן חלק מהתהליך הזה.
וגם להן יש מקום.
יש לכפירה זכות הקיום הרעי
מפני שהיא צריכה לעכל את הזועמה
שמתדבקה באמונה מאפס דעה ועבודה.
התפקידה של הכפירה זה לעכל את הזועמה,
כלומר לשאוב את הזועמה
בתפיסות הדתיות הנכשלות,
זוהי כל תעודתה במציאות.
זה כל מטרתה של הכפירה במציאות.
להסיר את הצורות המיוחדות
והמחשבה, כלומר את ההקשמות,
את התפיסות החיצוניות
מהמחשבה המהותית של כל החיים
ושורש כל המחשבות כולן.
ולכן מי שרוצה להילחם בכפירה,
שידע, המשפט הידוע שאוהבים להגיד,
את החושך אי אפשר לגרש במקלות.
את החושך פשוט צריך
להדליק אור ואז החושך מסתלק.
אדם רוצה שהכפירה תעלה מהעולם?
פשוט מאוד.
תהפוך אותה ללא רלוונטית.
במה?
במה שתגדל אמונה גדולה יותר.
ככה מתמודדים בעיות בחיים בכל תחום.
יש לך חסרונות, יש לך בעיות.
בוודאי שאנחנו ברמה המעשית
גם צריכים להילחם במקלות,
צריכים גם להיאבק מול דברים.
אבל ברמה המהותית, שוב,
פשוט תבנו משהו אמיתי יותר.
וברגע שתבנו משהו אמיתי
יותר, אז השקר ילך ויעלם לו.
אוקיי?
זו הגישה הפנימית של תורת ישראל.
לכן, בכל מצב, לא משנה
איזה, גם במצבים הקשים ביותר,
וגם כשהעולם נראה שהוא הולך להתמוטט,
תמיד, תמיד, אדם מאמין, הוא
לא מאבד את קור הרוח שלו.
לא מאבד, לא מתייאש.
גם כשנראה שיש פה מפלצות
שלופטות אותנו באין סוף כיוונים,
גם מבחינה ריאלית, אדם מסתכל, מה?
מי אנחנו מול כל העולם שנמצא בתפיסה אחרת?
יש אלוהים, יש אלוהים.
והכפירה הזאת תיעלם, כמו
שנעלמו גם כפירות קודמות,
מלפני 2,000 שנה.
והמציאות תלך ותתקדם, תלך ותתקדם.
כשנמשך המצב הזה נשך דורות,
מוכרחת הכפירה לצאת בצורה
תרבותית, לעקור את זכר אלוהים
ואת כל המוסדות של עבודת אלוהים.
מה נו, כאשר, לא נדבר כאן
באדם פרטי, אלא בתהליך היסטורי,
נוצרת תנועת חילון, תנועת
כפירה, שהיא בצורה תרבותית
מנסה לחסל את כל זכר
אלוהים, את כל העולם הדתי.
אבל לאיזו הכירה מכוון את ההשגח העליונה?
למה הקב' הוא מכוון בהכירה הזו?
לא להכירה של אלוהים, אלא
להכירה להקשמות של אלוהים,
לתפיסות המוטעות ביחס לאלוהים.
להכירת הסיגיל
שאין רק חוצצים בין האדם ובין אור אלוהי אמת.
ועל המסועות החרבות,
מסועות זה היסודות, על החורבן,
כשהכפירה מכרבת, תבנה
דעת אלוהים הנשגבה את החלה.
על העולם הזה שיחרב, היא
בנה עולם אמוני גדול יותר.
הזכרנו כבר את המדרש הזה.
הקב' ברוך הוא בורא עולמות ומכריבה.
וזה נכון גם ברמה האישית.
אדם לא צריך להיבאל, הוא
נמצא עכשיו מול משבר אמוני,
משפחתי, כלכלי, נפשי, זוגי.
האדם יעשה את מה שהוא מבין
שהקב' בחור רוצה מנו
שיעשה בצורה הטובה ביותר,
על ידי השכל והתורה שלו.
והמציאות בהכרח תיוולד למשהו טוב יותר.
יכול להיות שזה יהיה כאבים,
יכול להיות שזה יהיה בגלגול הזה,
יכול להיות שזה יהיה בעוד
200 שנה, אבל יש אמון בסיסי
שמה שעומד ביסוד החיים זה הטוב.
מה שעומד ביסוד החיים זה אלוהים.
מה שעומד ביסוד החיים זה האינסוף.
ולכן כל לבוש שנופל
ילך ויקום משהו גדול יותר.
זו האמונה היהודית.
האמונה היהודית.
כדי לתאר את האוויר מזועמת החוצפה
והרישה של המחשבה במהות האלוהות,
שזה הצצה המביאה לידי עבודה זרה,
מה שמזכיר לכם הביטוי הזה הצצה?
נו, איזה מדרש חכמים ידוע?
יציץ ונפגע.
שמעתם פעם על הביטוי הזה?
נכון? מסופר על ארבעה שנכנסו לפרדס,
ארבעה תלמידי חמים שנכנסו
לעומק של המושג האלוהות, פרדס,
כן, זה פשט רמז, דרש וסוד,
אבל גם פרדס בדברי חז'ל,
פרדס זה הגן הפנימי של האלוהות,
ואחד מהם,
אלישי הבן אבויה, הציץ ונפגע.
מה זה הציץ ונפגע?
אז עד היום, לא יודע בדיוק מה עבר
לנו בראש שלמדנו את המדרש הזה,
עכשיו אפשר להבין את זה לעומק.
היה, כאשר אדם לא מוכשר נפשית, נכון?
אז הוא מציץ, כביכול הוא
חושב שהוא תופס את אלוהים,
הוא תופס את תפיסה דתית מוקשמת,
יציץ ונפגע.
הצצה, כן, הוא מתחיל לחשוב במהות האלוהות,
הוא חושב שהוא תפס את
אלוהים, שהוא הגדיר את אלוהים,
מקשים את החיים שלו, וזו
הצצה שמביאה לידי עבודה זרה.
מה זה גורם לבן אדם? לבנות עבודה זרה,
לבנות איזה תפיסת עולם
דמיונית שזה אלוהים ולא יותר מזה.
בשביל לתאר את העולם מהעבודות זרות,
בשביל לתאר את העולם מאותם
הצצות, באה הכפירה המוחלטת,
שגם היא אינה טובה מהראשונה, מהעבודה זרה,
אבל מתנגדת לה תכלית הניהוד.
אתם יודעים מה קורה פה?
כולנו באופן זה או אחר
מקשימים ויוצרים עבודות זרות.
אנחנו כל הזמן במהלך החיים שלנו,
יוצרים תפיסת עולם ביחס
לאלוהים, ביחס למציאות,
ומקשימים אותה ומתקבעים בה.
זה נקרא עבודה זרה.
ואז מגיעה הכפירה.
בכל שלב בחיים מגיעה התנגשות.
השלמות אינסוף, מכריחה אותנו, כן?
על כוחך, אותו מלאך שמכיע את
כוחות קודנו, הוא אומר לנו גדל,
על כוחנו אנחנו גיברנו תפיסת עולם,
מה אנחנו חושבים ביחס, לא יודע מה, למתמטיקה.
מה אנחנו חושבים ביחס להורים שלנו,
מה אנחנו חושבים ביחס לכוחות שלנו.
התקבענו, זה קורה באופן טבעי,
אדם מתקבע, בונה לעצמו
איזה משהו ומרגיש הכל בסדר,
ונשאר שם.
זה עבודה זרה.
ואז באופן טבעי, השלמות אינסוף, האלוהות,
הולכת ומפגישה אותו עם נתונים חדשים,
עם עימותים חדשים, אתגרים
חדשים, זה נקרא כפירה.
זה כופר, זה מנפץ את העולם
הדמיוני שבראנו לעצמנו.
ומתוך ההתנגשות של שני ההפכים האלה,
תעזר האנושות עזר גדול.
להתקרב לדעת השם ידיעה מאירה,
המקרבתה לאושרה הזמני והנצחי.
התהליך הזה של ההתנגשות האינסופית,
של בנייה הרס, בנייה הרס, בנייה הרס,
זה מה שמגדל את האדם.
ולכן, כבר דיברנו על זה,
אדם אמור לפתח בנפש שלו
עמדה מתמדת של התקדמות.
עוד פעם, הרצון להגיע לאיזה מנוחה ונחלה,
לאיזה פסיביות כזאת, לאיזה עבודה זרה,
לאיזה עולם שבניתי לעצמי
ויותר לא צריך להתקדם,
זה לא יקרה וזה רק יבוא עם כאבים עוד יותר,
אם אדם לא מבין את זה.
הבנו משהו, הרגשנו משהו,
בנינו משהו מצוין, נפלא וטוב,
להיפתח לזה שתהיה עוד התקדמות,
ויהיה כפירה שתיצור
עכשיו עולם עוד יותר גדול.
כן?
רב, אם מישהו מבשיל לדעות,
אם הוא לא מבין מי להתמודד ויש לו שניון,
כאילו, בכל ארוחים, יש לנו מה מלכות,
מוצא שחלם, אבל אם יש מישהו שלא הצליח,
אז כאילו, אני רוצה
ללמוד... זה אומר?
שבו, כשאדם אמר, קורא לו מוצא משלימן,
תגיד לי שהוא לא מצליח
לברוא את המקדש האחרון.
אז הוא יברא את זה, רק
בצורה יותר איטית ויותר קשה.
אבל זה טבע המציאות, זאת אומרת,
העולם ככה בנוי בכל תחום, כל תחום.
זאת אומרת, עכשיו, כשאתם נמצאים בשיעור,
אתם מתאמתים עם טקסט,
זאת אומרת, אתם מתאמתים עכשיו עם איזה לימוד
שמקריא לכם ידע חדש, נתונים חדשים,
שעכשיו את חייבת להתנגש
עם זה ולברוא משהו אחר.
אין דרך אחרת להתקדם.
זאת אומרת, אין דרך להתקדם בצורה פסיבית,
זה פשוט, הטבע הקדוש,
הוא לא ברא ככה את העולם.
אז כאשר אדם מתמודד עם איזה שיעור ונכשל בו,
טוב, אז הוא יעשה תשובה ויעמוד,
יהיה בשלב יותר, בצורה
יותר טובה, עם הניסיון הבא.
אבל אין אפשרות להיקשר,
זאת אומרת, גם מי שנכשל,
הוא פשוט דוחה את ההתמודדות,
להחשב, תהיה עוד יותר קשה.
אבל בסוף, אדם חייב להצליח,
הוא לא יוכל לחיות בלי זה.
והוא מצליח, כל אדם, זה
שאדם חי, הוא גדל, הוא נושם,
זה גם סוג של התמודדות בעולם מסוים,
שהוא כל הזמן משמיט תאים
ומחליף תאים ובונה תאים וכו'.
ומתוך ההתנגשות של שני ההפכים האלה,
תעזר האנושות עזר גדול
להתקרב לדעת השם ידיעה מהירה,
המקרבתה לאושר הזמני והנצרי.
לסיום, רק יש עוד מושג שהרב פה מחדש לנו.
אז הסביבנו מה זה כפירה.
כפירה, אמרנו, זה...
שימו לב, כשאומרים כפירה, ממש סומכים,
לפעמים משתמשים בכפירה במשמעות החיובית,
לפעמים במשמעות השלילית.
לפעמים אנחנו אומרים כפירה
במשמעות, כמו פה, החיובית,
שזה מה שגורם למציאות להתקדם.
לפעמים אנחנו משתמשים
במילה כפירה במשמעות השלילית,
שאדם כופר, אדם מעמיד איזו
חסימה, כן, ולא רוצה להתקדם.
פה דיברנו על הכפירה,
כמו שהיום הבינים כפירה.
כפירה באלוהים, גם לה יש תפקיד,
כי היא זו שמקדמת את העולם בדיעבד.
עכשיו הרב מלמד לנו עוד מושג
חשוב, מושג שנקרא תחיית אמיתים.
שימו לב.
במקום המחשבה השוממה של
ההתפרצות אל מהות האלוהות,
עכשיו, אותה תפיסה, אמרנו, חצופה במהות שלה,
שאני מבין מה זה אלוהים, שהעסקתי, שהגעתי,
ואין מה להתקדם יותר,
תבוא בליבו מחשבה בהירה של
המוסר התאור והגבורה העליונה
שהיא מטווה לאדם את דרכי
החיים, מציגתו באור השם.
הרוח החזק יבוא מארבע
רוחות ויקים בסערתו בעל כוחם
את הכבורים בכברי החלחלה
של האלוהיות הדמיונית החולנית,
וידעתם כי אני, השם, בפתחי את כברותיכם,
ואליתי אתכם מכברותיכם עמי,
ואליתי אתכם אל אדמת ישראל.
שימו לב. יש כאן, שוב, כדרכו של הרב,
פשוט כל התורה כולה מקבלת עכשיו עומק חדש.
המושג הזה שנקרא תחיית המתים,
פתיחת הכבר, ואליתי אתכם מכברותיכם,
איך בדרך כלל מפעינים אותו?
פשוט שיגיע איזה יום שהמתים,
שכבורים, יעלו מתוך האדמה.
טוב, היו ויכוחים רבים בין
גדולי ישראל מהלך הדורות,
האם יש פשט להבנה הזו או לא,
האם... מבינים לבד שלהגיד שיש פשט להבנה הזו,
זה יוצר פה כמה בעיות לוגיות.
כאילו, איך... גוף, איך יקום?
מה זאת אומרת? הרי... מי
שמת ילד אז הוא יקום מבוגר,
מי שמת בלי יד אז הוא יקום עם יד.
יש פה אלף ואחד דברים,
אבל כדרכנו אנחנו לא
נכנסים בכלל לוויכוח הזה.
יכול להיות, יש ניסים,
שגם יש מושג שגוף ממש
יקום מהכבר, זה לא חשוב.
המושג העמוק של תחיית
המתים, שבו אנחנו מצווים להאמין,
כשהרמב״ם מדבר, האמון,
האמונה שלמה בתחיית המתים,
מה שחשוב בו זה ההבנה העמוקה והמופשטת.
מה זה תחיית מתים?
האמונה הגדולה שכל דבר מת יקום לתחייה.
ההבנה, האמונה שאין דבר שהוא מת,
אין דבר שהוא נגמר במציאות.
הכול הולך ומתחדש.
אני, למשל, אומר את ההלכה,
שאני לא פוגש חבר שלי 12 חודש,
ואני איראה אותו מחדש, היום
כבר מבחינה הלכתית זה בריר,
כי יש כל הזמן קשרים טלפונים וכולי,
אבל בעבר, שבאמת, אדם לא רואה מישהו 12 חודש,
אז הוא, היה בו נתק.
מה הוא עושה?
הוא מברך, ברוך אתה ה' מחיי המתים.
למה?
כי זה שהחבר שלי, לא ראיתי אותו 12 חודש,
הוא הומט בלב שלי.
12 חודש זה ביטוי לזמן
מעגלי, כן, של שנה, של עידן.
עכשיו, כשאני איראה אותו
מחדש, הקשר בינינו מתחיה מחדש.
זה דחיית המתים.
דחיית המתים זה האמונה
הגדולה ששום דבר לא נגמר.
הכול נמצא במחזוריות אינסופית.
הכול ילך ויתחדש.
הרוח החזק יבוא מארבע רוחות.
אני מדבר פה על פסוקי
הנבואה, שמדברים שלעתיד לבוא.
יבוא רוח מארבע רוחות
ויקים את עם ישראל את חייה.
ארבע רוחות, שוב, זה ביטוי
שבא להגיד מכל הכיוונים.
העולם האמוני ילך ויעיר
את העולם מכל כיוון אפשרי.
ויקים בסערתו בעל כורחם.
את מי? את הכבורים בכברי החלחלה.
חלחלה זה הפחד, הטינות של
האלוהות הדמיונית החילונית.
שימו לב, איך הרב לוקח?
רב לוקח את הפסוקים האלה,
ועכשיו בדיוק מבין את העומק שלהם.
מה הכוונה היא להקים את הכבורים?
מה זה להקים את הכבורים?
לא רק במשמעות הפיזית של אנשים מתים.
מי שהוא אטום מבחינה אמונית,
מי שכבור בכברות האלוהות הדמיונית החולנית,
שהוא חולה באלוהים דמיוני שהוא ברא לעצמו,
הוא יקום מהכבר הזה.
הכבר, המוות זה המוות הרוחני.
זה התחייה.
התחייה תהיה וידעתם כי
אני ה' בפתחית כברותיכם.
איך עד עכשיו הבנו את
הפסוק הזה של העתיד לבוש?
תהיה תחיית מתים.
אנשים יגידו, וואו, יש תחיית
מתים, הסימן שיש אלוהים.
הרב מסביר לעומק.
וידעתם כי אני ה' כאשר תדעו מי זה ה'
כאשר תבררו את התודעה האמונית שלכם,
זה מה שיפתח לכם את הכבר.
פתיחת הכבר זה פתיחת
המחשבה, פתיחת האמונה.
ואם תחיית מתים זה לא משהו שיהיה פעם,
זה משהו שקורה בשנייה הזו,
שאנחנו מבינים עכשיו עומק בדברי הפסוקים.
ההבנה שם שתחיית המתים
הייתה לפני חמש דקות קבורה
בכברי חלחלה, הייתה באיזו הבנה מקובעת כלשהי,
ועכשיו החיינו את ההבנה הזו.
לכן אנחנו מברכים ברכת מחיי המתים,
בתפילת 18, בלשון הווה.
לא ברוך אתה ה' תחיי המתים,
ברוך אתה ה' מחיי המתים.
כל הזמן מתחיים דברים,
כל הזמן מתחדשים הבנות,
כל הזמן העולם הולך וקם לתחייה.
וגם יגיע אולי יום אחד
שכן יקום באופן מעשי בקבר,
לא יקום הזה בקבר, זה לא מעניין אותנו.
לא מעניין.
האמונה הגדולה היא באחייאת
מתים שנמצאת כל הזמן.
והעליתי אתכם מכברותיכם עמי,
והבאתי אתכם על אדמת ישראל.
זאת תהיה הגאולה.
הגאולה תהיה שעם ישראל
יצא מכברות הדמיון שלו.
מהתפיסות המוגשמות שלו.
זה הבאתי אתכם על אדמת ישראל.
כמובן, זה תפשט שעם ישראל
חוזר, עם ישראל שהיה מת בגלות.
מה זה מת? אנשים חיו, אנשים נשמו.
אבל התודעה הלאומית, החיים
הלאומיים של עם ישראל היו מתים בגלות,
ועכשיו הם מתחיים מחדש.
בסדר.
אבל התחייה הפיזית היא
רק ביטוי לתחייה הרוחנית
שתלך ותתגבר ככל שעם ישראל ישוב לארצו.
זה האמונה הגדולה.
וכאשר אדם מברר את לימודי האמונה שלו,
מברר את האישיות שלו,
מתקדם בכל תחום האישיות שלו,
במידות שלו, בחריצות שלו,
בעמל שלו, בתחיית הסיפוקים שלו,
בהכרות השכליות שלו,
הוא כל שנייה מחיה מתים.
הוא כל הזמן לוקח צדדים מתים
ומכניס בהם את האין סוף, מכניס
בהם השתלמות, הולך ומתקדם.
לכן אומרים חזל, אי באו
צדיקי, אם היו רוצים צדיקים,
ברי אלמה, היו בורים את העולם.
או כל מיני סיפורים על חזל שהיו מחיים מתים.
אליה עונבי, אלישה, גם כל
מיני תיאורים שהיו מחיה מתים.
שוב, אני לא אדליק מה קרה בפשט.
יש גם מצב שאולי יחיו ממש מתים פיזית.
יש גם ניסים, יש גם תמיד.
אבל העיקר מהרעיון הזה,
שהתורה, הקשר אל האין
סוף, אל השלמות, אל אלוהים,
הוא מחיים מתים.
הוא לא נותן לשום דבר לשקוע,
לא נותן לשום דבר להתקבע,
אלא הכול הולך ופורח.
הכול הולך ומתקדם לאין סוף.
שאלות?
טוב.
נעצור כאן, נמשיך בזד השם לשיעור הבא.