שלום לכולם ולכולן.
אנחנו ממשיכים בסדרה
שלנו, יסודות האמונה היהודית.
הגענו לשיעור מספר 20.
למעשה, אנחנו לקראת סיום מאמר עשרו ממרכים,
שזה המאמר שעליו בנינו, זו
הפלטפורמה שעליה בנינו את החלק הראשון
בסוגיה הזו.
דיברנו על כך בתחילת השיעורים, שהסדרה הזו,
עניינה לדבר על שלושת
השלבים, אפשר לקרוא לזה,
של האמונה היהודית.
הראשון זה מה שהתעסקנו עד עכשיו,
זה המושג אלוהים על כל
המשמעויות שלו, מה זה אלוהים,
מה ההשתלשלות בהבנה של המושג אלוהים,
ואיך הדברים האלה מאוד מאוד משמעותיים
למה שאנחנו מכנים עבודת השם.
הנושא השני, שגם נגענו בו, שזה אמונה.
זאת אומרת, מה היישום של האמונה באלוהים,
על פי ההבנה העמוקה של הרב במאמרים שלו.
והחלק השלישי,
אני חושב שאני אגיד, אולי
הוא אפילו החלק המרכזי יותר,
זה, בזרת ה' אנחנו נתחיל בשיעורים הבאים,
יש עדיין איזה עוד שיעור
שאנחנו צריכים לסגור כמה פינות,
אבל שזה השלב של תורה ומצוות.
כלומר, חבר'ה, יש לך ביני
מה זה אלוהים, מה זה אמונה,
אז עכשיו מאיפה אנחנו, נתגענו
לנושא הזה של תורה ומצוות,
אבל זה כאמור, אנחנו ניגע בשיעורים הבאים.
היום אני רוצה להשלים עוד נקודה ששייכת,
באמת, לסוף המאמר הזה ייסרוי מרכים,
להזכירכם, אנחנו דיברנו
לקראת סוף מאמר ייסרוי ממרכים
על כל התפיסה של מה שהרב
מקד בדמות הזו של ברוך שפינוזה,
אבל באופן כללי ההתמודדות האמונית
עם מה שהרב מכנה קליפת ההקשמה האחרונה.
אז אני מזכיר שוב, אני אקרא פה את השורות,
ואז ניכנס לעניינים.
בימים האחרונים, לשיבת הרוח האנושי אל ספרת,
כן, ספרת, אמרנו, זו
מדרגת, קומת, האמונה הברה,
האמונה הברה זה האמונה המצוחצחת,
האמונה הטהורה, האמונה הנקייה,
נופלת קליפת ההקשמה האחרונה הדקה,
שהיא, מה היא אותה קליפת הקשמה האחרונה?
יחס המציאות בכללות אל האלוהות,
שבאמת, אומר הרב, כל מה שאנו
מגדירים במציאות הוא מופלג,
כלומר, הוא רחוק מהאלוהות בערך בלתי נערך.
אני חוזר על הדברים.
אומר הרב, כחלק מהבירור של
מושגי האמונה ומושגי האלוהות,
אנחנו מגיעים אל קליפת ההקשמה האחרונה.
דיברנו על זה כמה פעמים, שאומרים
קליפת ההקשמה האחרונה זה רק ביטוי מושל,
בוודאי שלנצח נצחים תמיד יהיו הקשמות,
זאת אומרת, כל הרעיון של עבודת אלוהים
זה שכל פעם בני אדם מקשימים,
מטעם, היותינו בני אדם, היותינו ברואים,
אנחנו מקשימים את אלוהים ומזכחים את האמונה,
אבל הרב אומר, ביחס לכל הדורות הקודמים,
אנחנו מגיעים אל שלב חדש בהקשמה,
והשלב הזה זה התפיסה של יחס
המציאות בכללות אל האלוהות.
אמרנו, זו התפיסה שמי
שניסח אותה באופן מאוד מסודר
וגרם לתפוצה שלה כמשנה שיטתית
ומסודרת בעולם, זה ברור שפינוזה,
זו התפיסה הפנתאיסטית.
פנתאיסטית, פנתאיסטי, הכל אלוהים.
זאת אומרת, הבנה שהיא הבנה
יותר בוגרת מהתפיסה המונוטואיסטית,
זאת אומרת, תפיסה אמונית יותר מזוקחת
מאשר לראות את האלוהות כאיזה
כוח עליון חיצוני שרודה בבני האדם,
ואיזושהי הבנה שהמציאות היא אלוהים.
זאת אומרת, במילים אחרות, אין אלוהים.
התפיסה האשפינוזיסטית,
היא מדברת אמנם בשם אלוהים,
אבל היא בעצם עוקרת את אלוהים מהעולם
ויוצרת זהות בין מה שאנחנו
קוראים הטבע לבין אלוהים.
ואז ממילא, אין משהו שצריך לשאוף אליו,
אין משהו שהוא מעבר לעולם הזה.
המציאות בכללות אלוהות,
ודיברנו בשבועים הקודמים
על ההשלכות ההרסניות שיש
לתפיסה הזאת בכל המובנים,
זה בעצם מוציא את הנשמה מהעולם,
מוציא את החמלה מהעולם,
מוציא את הרצון להתקדם מהעולם,
ויצר את מה שאנחנו מכנים
היום, העולם החילוני המודרני,
עולם שהוא מאוד מאוד טכנולוגי,
מאוד מאוד יורד אל הפרטים,
אבל העיקר חסר מן הספר.
האמונה, הנשמה, אלוהים, לא נמצא בעולם,
ובאמת, אומר הרב, כל מה שאנו מגדירים במציאות
הוא מופלג מהאלוהות בערך בלתי נערך.
זאת אומרת, בערך בלתי מוגבל.
התפיסה היהודית היא לא תפיסה פנתאיסטית,
שהכול אלוהים, שאלוהים והטבע זה אותו דבר,
שבלעים אחרות אין אלוהים,
אלא פנ-אנתאיסטי, הכול באלוהים.
זאת אומרת, אלוהים הוא אמנם מתגלה במציאות,
שוב, בניגוד לתפיסה המונוטואיסטית
שמדברת על אלוהים מנותק מהמציאות
ושהעולם הזה הוא אפקר,
אבל, לא אפקר, העולם הזה צריך
להיות מדוכא בשביל האלוהים.
התפיסה היהודית מדברת
על אלוהים שמתגלה במציאות,
אבל אלוהים הוא לאין סוף יותר גדול במציאות.
זאת אומרת, לא להתבלבל,
זו הנקודה שהרב כל כך חשוב לו להדגיש,
כי זו הנקודה שאדם יכול ליפול בה.
זאת אומרת, אדם יכול,
והרבה פעמים אנשים שלומדים
את המאמרים הללו, בזה הם טועים.
הואים, אה, הבנו, אז בעצם
אלוהים זה לא משהו מחוץ לחיים.
אה, אם זה ככה, אז החיים זה אלוהים.
ואם זה ככה, אז עכשיו אני אלוהים
ואני יכול לעשות מה שאני רוצה
ואני לא צריך להגביל את
עצמי בשום דבר וכולי וכולי.
חלילה.
אלוהים הוא מעל המציאות.
אלוהים, אם תרצו, הוא גם חיצונים למציאות.
הוא יותר מהמציאות.
רק, כמו שאמרנו, הוא מתגלה בתוך המציאות,
אבל תמיד יש נקודה שהיא מעל העולם שלנו.
אלוהים הוא תמיד לאין ארוך מופלג, אין סופי,
מעבר למציאות כפי שהיא.
ואז, אומר הרב, צלליה של
שמילה זו דומים הם לכפירה.
מה שבאמת היא המעלה היותר עליונה שבאמונה,
שהיא מתבררת יפה.
ומתרגל הרוח להקשיב את קשב האמונה
על פי המעשים ועל פי ההשפעות,
הופעות ההוויה והופעות התורה והמוסר.
מה? מה האדם מצליח מתוך כל ההקשבה הזו להבין?
הדת, כלומר, התפיסה הבוגרת
שהאלוהות משפעת את המציאות
וממילא היא למעלה מהמציאות.
ואז חוזרת הכפירה הדמיונית המתארת בתומתה
למרומי האמונה היותר תאורה,
ואומנם צריכה היא שלילת המציאות הזאת
החוזרת למקור כל ההוויות,
והיתניות, היתנות זה החוזק היותר
תמציתית של הדר כל המציאות,
השלילה הזו זקוקה לבינה מהודרת
שבכל יום צריך להעלות אותה לבקור תארתה.
אומר הרב, התפקיד של התפיסה
של הכפירה הזו שהשתלטה לעולם,
שזה בעצם העולם החילוני ששולט
בתרבות במאות השנים האחרונות,
צלליה של שלילה הזו דומים לכפירה.
זו תפיסה שעכשיו כביכול
מעקרת את אלוהים המציאות,
אין אלוהים, יש רק טבע, יש רק את העולם הזה,
יש רק אנושיות, ודיברנו על כל ההשלכות של זה,
אבל זה באמת המעלה היותר
עליונה שבאמונה כשהיא מתבררת יפה.
עכשיו, בגלל מאות שנים שהאנושות
נטשה את התפיסה הילדותית
של אלוהים חיצוני שרודה בעולם,
והלכו לכיוון השני שאין
בכלל אלוהים ויש רק עולם,
זה עכשיו מכין את הבשלות הנפשית לקומה הבאה,
שזה הקומה האמונית שתורת ישראל מדברת עליה,
שאמרנו, של אלוהים שהוא מעל המציאות,
שהוא יותר מהמציאות, שהוא חיצוני למציאות,
אבל אלוהים שמתגלה בתוך העולם הזה.
האנושות עכשיו, בשאלה
האנושות אוהבת את החיים,
בניגוד שוב לימי הביניים, שאנשים
היו מנוכרים ושונאים את החיים
ורק חיפשו איזה מישהו שיגיד להם מה לעשות,
אנחנו מדברים פה עכשיו על אנשים,
אנושות שבוגרת, מלאת
עצמאות, ביקורתיות מחשבתית,
יכולות טכנולוגיות, יכולות
רגשיות, עולם עשיר שמפותח,
ועליו עכשיו יכולה להופיע
האמונה היותר גדולה.
ואז מתרגל הרוח להקשיב את קשב האמונה.
כשאדם מקשיב את קשב האמונה
על פי התורה, על פי המוסר,
אז אדם מבין שהאלוהות משפעת את המציאות,
וממילא היא למעלה מהמציאות.
ואז חוזרת הכפירה הדמיונית, המתארת מתומתה,
למרומי המונה ותרתורה, זאת
אומרת, אותה כפירה, אותה שלילה,
והיא עכשיו יוצרת את האמונה היותר גדולה,
ומסביר לנו, מסיים לנו הרב,
צריכה היא שלילת המציאות הזו,
החוזרת למקור כל ההוויות,
כדי שחוזרת לאלוהים,
היא צריכה בינה ממודרת שבכל
יום צריך להיות על המקור תרתורה.
זאת אומרת, מה שאנחנו לומדים
פה עכשיו זה לא רק תובנה שכלית.
אוקיי, למדנו שבאמת לא צריך להתקבע,
והאלוהים הוא יותר מהמציאות. זה לא רק מילים.
זה משהו שצריך להפנים מבחימה רגשית.
כלומר, זה שהאדם לא
מתקבע בשום דבר בעולם הזה.
לכל אחד מאיתנו יש כל יום מאבק
בין התפיסה הכפרנית הזו, שמקשימה את אלוהים,
שלא רוצה להתקדם, שלא רואה שיש משהו מעליי,
שאדם מתמקד רק במה שיש
לו, היכולת הזו לדחות סיפוקים.
זה גם, למה האדם לא דוחה סיפוקים?
האדם לא דוחה סיפוקים בשורש העניין,
כי הוא מרגיש שמה שיש בי זה בסדר.
זה לא רק בעיה יצרית לדחות
סיפוקים, זה גם בעיה נפשית.
שאדם יש איזו תחושה כזו, שמה
שהיום אוהבים להגיד, זה אני,
זה הטבע שלי, ככה נולדתי.
זה הכל משפטים שפינוזיסטים, שהרעיון שלהם זה,
המציאות כפי שהיא, אין משהו יותר מזה.
ולכן, מה שאני עכשיו מזהה בנפש שלי,
אני זורם עם זה כמו שזה.
לא.
זה שאדם מבין שהוא צריך לדחות
לפעמים את התחושות הטבעיות שלו.
זה שאדם צריך להתגבר על עצמם.
זה חלק מהמאבק האינסופי
הזו בשלילה, בהקשמה האחרונה.
וזה היום ההתמודדות.
כמו שמענו, היום אנחנו כבר
לא מתמודדים מול אלילים
במשמעות הפשוטה, ואנחנו
אפילו גם לא מתמודדים
מול התפיסות הדתיות של ימי הביניים.
אנשים כולם היום, המילים האלה,
שאני רוצה לחיות ושאני רוצה עולם עם חירות
ואני רוצה חופש, זה היום המילים השולטות.
לא צריך לשכנע אף אחד היום
שהוא לא צריך להיות מדוכא מהדת וכולי,
אף אחד גם לא מתכנן להיות מישהו אבד לאף אחד.
היום צריך לבנות את הקומה הבאה,
להבין שעם כל החופש
וכל הטכנולוגיה וכל הפיתוח,
יש משהו מעבר לזה.
יש אלוהים, יש שמיים מעליי,
יש שמיים בתוכי, יש משהו שמופיע בתוכי,
אבל יש כאן גם משהו שהוא מעל ומעבר.
זה הקומה האחרונה, הזיקוך
האחרון של התפיסה האמונית.
ועכשיו, אני רוצה לשנות פה עוד נקודה אחת,
שבשביל זה אנחנו מקדישים את השיעור הזה,
וכל זה בסך הכול זה חזרה על
מה שדיברנו פעמים הקודמות.
דיברנו בשיעורים הקודמים
על השפעה של התפיסה הזו,
של שפינוזה, של כל תפיסת
העולם הזו, ההשפעה על המציאות.
איך בעצם זה יצר את כל מה שאנחנו מכנים,
העולם המודרני, העולם
החילוני, על כל המשמעויות שלו.
אני רוצה שאני אדבר בשיעור הזה
על ההשפעה של התפיסה השפינוזיסטית על היהדות.
איך הדברים הללו חלחלו גם לתוך עולם התורה,
ואיך גם היום אנחנו נמצאים במתמודדות רוחנית
ממהגישה הזו,
שבעצם מדברת על זה
שהאלוהים והעולם זה אותו דבר.
ישנה פסקה בפנקס י' ג' כ' י' ז',
זה אחד מהפנקסים שיצאו
לאור של כתבים שהרב קוק כתב,
ששם כותב הרב קוק את המשפט הבא, שימו לב.
השיטה השפינוזיסטית עם שיגי היחד
היא הפוכה לגמרי מאורן של ישראל.
אמנם, מתוך שהיה שפינוזה,
אם כל זה מזרע ישראל,
על כן יש בפנימיות שלו עיקר יסודי
שאחר צירוף מרובה הוא נכנס אל המחנה.
התחיל לצרפו היה הרמבמן.
מה זה רמבמן? מה זה רשי תיבות?
יש לי יודע?
רבי משה בן מנחם מנדלסון, תכף נדבר עליו.
אבל הבעל, שם טוב, צירפו
בלא ידיעה את מי הוא מצרף,
מפני שלא היה לו צורך למקורו,
כי הוא שעב את הידיעה ממקורה הפנימי לצרפה.
ועדיין לא נגמר העיבוד.
והולכו ונגמר, וכשיגמר העניין לגמרי,
יהיה יוצא שפינוזה מכלל
ערור ויבוא לכלל ברוך.
מה זה ברוך?
ברו שפינוזה, זה היה השם שלו, זה רב פרוסה,
זה משחק איוני במשחק מילים.
אבל בואו נסביר את הפסקה הלא מובנת הזאת.
כמו שמעתכם, השיטה השפינוזיסטית עם סגיה,
זה בעצם מה שאנחנו מכנים, התפיסה החילונית.
אני מנסה לחשוב.
מה בעצם אומרת התפיסה הזו
שהשתלטה על התודעה האנושית
במאות שנים האחרונות?
אחרי אלפי שנים שהאנושות
ברה לעצמה איזה אלוהים חיצוני,
שדיקה אותה,
עוד לפני זה, מדבר על אלפי
שנים שהיה לנו עולם מלילי,
פולוטואיסטי, שאנשים דיברו
על הרבה כוחות ששולטים עלינו.
עם הזמן הדתות הפכו את זה למונוטואיזם,
יש רק כוח אחד ששולט עלינו, אבל עדיין,
עולם שלם שהיה מדוקה במשך אלפי שנים,
האנושות, ששפינוזה שימש לה כפה,
היא עכשיו עוברת לעידן חדש.
תחושה שמכננת היום אצל
כל בן אדם שחי בעולם שלנו,
שהחיים אסור שהם יהיו מדוקאים.
העולם הזה, הטבע, המציאות,
זה משהו שצריך לתת לו מקום בלי הגבלה.
אמרנו, ששפינוזה ניסח, זה פשוט אין אלוהים.
יש, זאת אומרת, האלוהים זה הטבע,
המציאות, הטוטליות של המציאות,
זה ההשלמות המוחלטת ואין משהו מעבר לזה.
אז בעולם הלא יהודי, הדבר
הזה יצר את כל תרבות החילום.
כשאמרנו, אין יותר אף
אחד מעליי, אין משהו מעליי,
הטבע זה מה שיש, ואני ממקסם את הכוחות שלי,
ובזה ממקסם את כוחות
הטבע, ובזה הגעתי לשלמות.
אבל גם בתוך היהדות הרעיונות האלה חילחלו.
כאן הרב לא מזכיר את זה,
אבל חלק מהחילחול של הרעיונות של שפינוזה
בא לידי ביטוי בתנועות
השפטאיות והפרנקיסטיות.
זה היו תנועות שצצו בעם
ישראל, שאפשר לנתח אותן הרבה,
אבל הרעיון הכללי שקשור לענייננו,
שהן נתנו אידאליזציה ליצרים של האדם.
זאת אומרת, התפיסה שהן דיברו עליה,
זה זה שבן אדם חוטא בזה
הוא דווקא מגיע אל הקדושה,
בצורת חשיבה מאוד עקומה.
הפרנקיסטים היו עושים,
מתעטרים בתלית ותפילין,
ועושים כל מיני חטאים, שהם
דווקא עטורים בתלית ותפילין,
כי הם קראו לזה עלאת ניצוצות.
מאיפה הגיע הרעיון המעוות הזה,
שאדם עושה חטאים והוא חושב שזה קדושה?
אתם מבינים? זה בדיוק השורש
הנפשי של התפיסה האשפינוזיסטית.
מה שאני מרגיש זה בסדר.
רק כשהאדם חילוני אומר,
מה שאני מרגיש זה הטבע,
ואני חי עם זה, מכיוון שהם
דתיים, הם מכניסים פה את אלוהים.
מה שאני מרגיש זה אלוהים.
אני חש עכשיו איזה צורך לאכול מאכל תאווה,
אני אוכל ואני בעצם עכשיו מעלה את הניצוצות.
אני מופיע פה את הקדושה.
אתם מבינים שזה דבר שיכול
לגרום להרס של כל העולם הרוחני?
אין יותר שום התגברות,
שום תחייה, הכל זורם...
אבל זה לא מה שאתם אמרו, זה
כל דבר אלוהים שאנחנו עושים.
מה? זה מה שאמרנו, את צודקת.
זה בדיוק נקודת האמת
שקיימת ולכן זה כל כך מבלבל.
זה ברינו נקודת האמת.
הנקודת האמת של התפיסה הזו
שבאמת בכל דבר אלוהים נמצא,
אבל מה הכוונת כל דבר אלוהים נמצא?
בכל דבר יש אלוהים מתגלה, אבל
זה לא שעכשיו מה שאנחנו עושים
זה אלוהים באופן מוחלט.
זה ניצוץ אלוהי, ובשביל להופיע
בזה יותר את הניצוץ האלוהי
צריך לדחות פה דברים,
צריך לנתגבר על סיפוקים.
כמו שאנחנו רואים, כמו
שדיברנו במהלך השיעורים,
כמו שאנחנו רואים גם בעולם הטבע.
גם לקפוץ מהגג זה ניצוץ אלוהי.
אני קופץ מהגג והקרקע והרצפת
בטון זה גם חלק מהאלוהות,
אבל יש סדר מסוים שהחיים
האלוהים מופיעים בעולם.
ואם אדם עכשיו לוקח את הרעיון
הזה, אין משהו שמכווין את הדברים,
אין משהו שצריך לדחות את הסיפוקים שלו,
אלא פשוט לעשות מה שבא לי.
זה התאבדות קולקטיבית.
כן, מה זה שם?
יש דברים, קצת אידידות של...
צריך מאוד מאוד לזהר מהמשפט הזה.
אתה צודק, אבל תבין שזה משפט.
יש לי איך אני מזהה, מה
התחושות נכונות ומה לא.
זה נדבר בהמשך השיעורים. מה זה תורת ישראל?
אנחנו למדנו עכשיו בשיעורים
שהכול מופיע את אלוהים.
אבל שוב, אם לא מבינים את המשמעות הזאת,
הכול מופיע את אלוהים, כן,
אבל אלוהים הוא מעל ההופעות.
זאת אומרת, יש איזה משהו
שהוא מעל התחושות האלה,
מעל המציאות הטבעית,
ואתה צריך לחפוף את עצמך בשביל האלוהים הזה.
אז אתה מבין, משפטים מהסוג
הזה זה פוטנציאל לפיצוץ.
יש תחושות טבעיות שהן נכונות.
יבוא אדם יגיד לך, התחושה
הטבעית הנכונה שלי עכשיו
זה לרצוח ילד קטן.
אני שואל, איזה דבר זה?
טוב, אז כבר נסחוק לך כיוון שזה...
יש דרך לזהות איפה החיים
מופיעים בצורה יותר נכונה.
זה על ידי שכל, על ידי ניסוי ותהייה.
יש לנו כלים.
איך אני יודע מה ההחלטה יותר...
איפה אלוהים מופיע יותר מאשר במקום אחר?
אבל קודם כול צריך להבין שיש דבר כזה,
שיש אלוהים שמופיע במקום
אחד יותר ובמקום אחד פחות.
אבל כמו שאמרתי, ברגע שזה האווירה,
שכולם מדברים על זה, תשמע,
תהיה טבעי, תהיה זורם, תהיה זה וזה,
אז מגיעים גם אנשים דתיים
ומלבישים את זה על היהדות.
רק אמרתי, הם גם מכניסים פה
עכשיו גם מילים שהם לקחו מהקבלה,
זה גם הסכנה הגדולה
בלימוד סטרי תורה בלי הכנה,
שאנשים לוקחים רעיונות כאלה,
כן, עלת ניצוצות, קידוש החומר,
ועושים כל מה שליבם הזונה רוצה,
ומלבישים על זה עכשיו את ה...
ושוב, זה דברים שלא היו בעבר,
זאת אומרת, זה דברים שהם גם היום.
אני נפגשתי בכמה וכמה מקרים כאלה של אנשים
שעושים דברים איומים ונוראים
ומסבירים את זה בשם ה...
עוד פעם, הם, לא יודע אם
הם יסבירו את זה ברמה הזו,
או שזה מגיע משם, אבל זה שורש הדברים.
זו תחושה כזו, מה שאני מרגיש זה האמת.
זה הרעיון, כי אין אלוהים,
אין משהו שמעבר למציאות,
יש רק את המציאות, יש רק את הטבע.
אבל הרב פה מדבר על השפעה שהיא יותר רגישה,
שצריך קצת להסביר אותה,
אבל חשוב שנבין גם אותה,
כי כמו שאני אראה לכם תקף
דוגמאות, יש לזה השפעות גם היום.
אומר הרב, אמנם, מתוך שהיה
שפינוזה, אם כל זה מזרע ישראל,
מכיוון ששפינוזה הוא גם חלק מהעולם היהודי,
יש בו נקודת אמץ.
ולכן יש בפנימיות שלו, בתפיסה של שפינוזה,
שהכל מופיע את אלוהים, יש פה נקודה אמיתית.
יש בפנימיות שלו עיקר
יסודי שאחר צירוף מרובה,
זאת אומרת, אחרי ניקיון
מרובה, אחרי זיקוך מרובה,
הוא גם נכנס אל המחנה, כמו
שדיברנו בפסקה הקודמת שראינו.
זאת אומרת, התפיסה של שפינוזה,
שעכשיו מחנכת את העולם שיש בטבע
ויש במציאות את אלוהים,
זה בוודאי משהו שמקדם ומביא את המדרגה הקומה,
את הקומה הבאה של האמונה.
בדרך, אבל זה יוצר נזקים.
מי אלה שהתעסקו עם שפינוזה
והתחילו לצרף אותו וגם קצת נחבו בדרך,
התחיל לצרפו היה הרמבמן.
הרמבמן הוא רבי משה בן מנחם מנדלסון,
זה בעצם תלמיד חכם, שימו
לב שהרב קוק מחנה אותו רמבמן,
הוא קורא לו רב, זה לא פשוט.
יש הרבה מתלמידי חכמים שלא קוראים לו רב,
אלא קוראים לו משה מנדלסון, שם רשעי מרכב,
אבל הרב קוק לא ראה את זה ככה,
ואם הרב קוק לא ראה את
זה ככה, סימן שהרב קוק צודק.
שרבי משה מנדלסון הוא למעשה
אבי תנועת ההשכלה היהודית.
לא ניכנס לזה פה, אבל הוא למעשה זה
שהכניס את כל ההשכלה לעולם היהודי
ובאיזשהו מקום הוא חתום על
החילום של עם ישראל במערב גרמניה,
ומתוך כך זה התפשט לכל אירופה
ויצר את העולם הרגום שאנחנו חיים בו היום.
אבל הוא התכוון לטוף.
רבי משה מנדלסון הוא היה תמיד חכם גדול,
שקלט, קלט את הרעיון הזה של שפינוזה.
שוב, הוא הבין שהמדרגה הבאה באמונה
זה לא תפיסה של אלוהים חיצוני שקופא וכו',
אלא צריך משהו שכבר זה חלק
מהעולם התרבותי שהוא חי בו,
עולם של רחבות הופקים, עולם של השכלה וכו',
והוא התחיל באמת לדבר הזה על
אלוהים שמתגלה בתוך העולם הזה.
אני לא יודע שבסדר טוב
להיאפשר את העדכשם וההתפות,
דעי המטע שלו?
אני לא יודע מה להגיד לך.
אני יכול להגיד לך מה שקרה במשפחה שלו,
שהבן שלו כבר התנצר.
זאת אומרת, ברור שהוא טעה בשיקול הדעת שלו.
גם אם הרעיונות הבסיסיים
שהוא אמר הם היו רעיונות נכונן,
הטיימינג שהוא אמר אותן, עם
ישראל לא היה בשל הרעיונות האלה.
ושהוא עכשיו נתן את הרעיונות
האלה ליהודים שנמצאים בגלות
וכל היום מה שמרזיק אותם
זה האלוהים הזה מלמעלה,
ופתאום בא מישהו ואומר להם,
לא, תקשיבו, תחיהו את החיים,
תלמדו השכלה, זה יצר...
חלק מהדעת שלו...
אני כבר לא מתעסק.
העובדה שהיו תלמידי חכמים גדולים בזמנו,
שיצאו נגדו בשצף קצח, כי
הם הבינו שזה לא הזמן הנכון.
אני יודע, זה כבר שכבר.
הרב קוק מתאר פה עכשיו במבט לאחור,
שהרמבמן, שאומרת משה מנדלסון,
הוא התחיל לטפל בדברים האלה,
התחיל לדבר על יהדות שמופיעה בתוך החיים,
אבל, כמו שאמרנו, זה לא נקלה טוב.
אגב, תכף נדבר שגם הרב קוק,
זה לא פשוט הרעיונות שלו, גם היום,
אבל, ופה הרב מדבר על
משהו שהוא קצת יותר ידוע לנו,
השני, אומר הרב, שניסה
להתעסק עם התפיסה השפינוזה,
זה גם בלי שהוא היה מודע לה.
זאת אומרת, הרמבמן למד את שפינוזה,
הוא גדל בעולם תרבותי שכן שפינוזה,
אבל הבעל שם טוב מייסד החסידות
צרפו את ברו שפינוזה בלא
ידיעה את מי הוא מצרף.
חסידות.
תראו, אנחנו כולנו היום, ובצדק,
שאומרים את המושג הזה של חסידות,
אנחנו מתייחסים לזה כחלק אינטגרלי
ממה שאנחנו קוראים עולם היהדות.
וזה נכון.
אבל זה לא היה מובן מאליו בהתחלה.
בתנועת החסידות בתחילתה,
בעל שם טוב, בעלתנו וכולי,
הם ספגו התנגדות אדירה
מתלמידי חכמים על הרעיונות שלהם.
לנו קשה להבין את זה.
זה גם קשור לזה שכולנו, אנחנו כולנו תוצרי
הספרות העממית היהודית
של ה-200 שנה האחרונות.
זאת אומרת, רוב הסיפורים שכולנו גדלנו עליהם,
זה סיפורים שנכתבו על ידי
סופרים יוצאי משפחות חסידויות.
זאת אומרת, מי בדרך כלל סופר?
סופר זה אנשים רגישים, אנשים
שיש להם כישרון פיוט וכתיבה.
באופן טבעי, מי שיש לו
יותר נטייה לנפש חסידית,
אז הוא גם מוצא כישרון יותר ספרותי.
ואז רוב הסיפורים שאנחנו מכירים,
שמתארים את התחילת החסידות,
זה סיפורים שמציגים את החסידים
כצודקים ואת המתנגדים כרעים.
נכון?
יש תמיד את הסיפור הזה שמגיע הדמור לעיירה,
ואז יש שם מתנגד, שזה איזה
מישהו כזה יהודי קשה שמתעצבן
ומלשין עליו לבריץ,
ובסוף מסתבר שהדמור הוא בא
לבקש סליחה מה... זה הסיפור.
זה נחמד כסיפורים.
המציאות הייתה שונה בתכלית.
גדול המתנגדים לחסידות,
ואף אחד לא התאשתש את זה,
זה היה תלמיד החכם הגדול ביותר
בתולדות ההיסטוריה של עם ישראל,
הגאון מבינה.
הגאון מבינה, שבזמנו הופיע תנועת החסידות,
יצא בשצף קצף נגד החסידות.
הוא הוציא אותם מכלל ישראל.
זאת אומרת, הוא דיבר עליהם
כעל אנשים שהם מחוץ ליהדות.
למה?
מה רצה הגאון מבינה ותלמידיו מהחסידות?
מה? הבעל שם טוב לא היה צדיק?
הבעל הטניה לא היה צדיק?
הגאון מבינה חשש, בדיוק
מהנקודה שאנחנו מדברים פה עכשיו.
כלום, גדולי ישראל, כשהם
נאבקים במשהו, יש לזה סיבה.
מה בעצם באה החסידות לומר?
החסידות היא בה אחרי תקופה ארוכה
שבעם ישראל מה ששולט
זה התפיסה המונוטואיסטית.
זאת אומרת,
בגלות במשך אלפי שנים יהודים
קולטים, יש שם אלוהים למעלה,
אלוהים שככה נתפס כאלוהים אריץ
שדורש מבני האדם ללמוד,
לעבוד קשה, לדחות סיפוקים.
המודל שמוצב בעם ישראל כהדמות של האיש הקדוש
זה האדם שפורש מהעולם הזה,
שמסתגף, שנמצא כל הזמן בעולמות רוחניים
ולא מתעסק בעולם הזה.
באה החסידות מתוך השפעה עקיפה, חלילה,
לא שהם לקחו את זה משפינות זה באופן ישיר,
אבל מתוך העולם התרבותי
הרוחני שהיה אז בעולם,
ופתאום הרעיונות שעד אז
לא נשמעו בעולם היהודי,
פתאום הם מתחילים להשנה.
רעיונות, שומעיתי חסידות, לא, לא, לא.
אלוהים הוא לא בשמיים.
אלוהים הוא בכל מקום.
כולכם מכירים את המשפטים האלה,
שאמר רבי יצחקלין
ברדיצ'יב, איפה אלוהים נמצא?
נו, מכירים?
בכל מקום שנותנים לו להיכנס, מכירים את זה?
אלוהים כאן, יש את זה ביידיש,
אלוהים דו, אלוהים דא, אלוהים נמצא בכל מקום.
הרעיון הוא כמובן רעיון
שמה שערב קוק מדבר עליו,
זה הרעיון הפנימי של תורת ישראל.
אלוהים זה לא משהו חיצוני.
אלוהים זה משהו שמופיע, או
אלוהים זה לא רק משהו כזה,
אלוהים זה משהו שמופיע בתוך החיים.
וגם החומר מופיע את אלוהים.
אבל בשלב הראשון, הדברים
מתפסים בצורה מאוד שטחית,
הם מתפסים ש... תקשיבו,
מעכשיו לא צריך לעבוד,
לא צריך לדחות סיפוקים,
לא צריך ללמוד תורה,
פשוט תשמח, תהיה יהודי
תמים, שזו מילה נרדפת להגיד,
תהיה מה שאתה, איך
אתה מתקרב לאלוהים?
תשתה, תשמח, תרקוד, וזה הקדושה.
אל תעבוד, איך אתה תתחבר לאלוהים?
תיצור תלות באיזה דמות קריזמטית, צדיק,
והוא ימשוך אותך לאלוהים.
אתה אמר, זה ככה, זה באמת טוב.
זה היה המסר.
הגאון מבין, אז יהיה את זה.
וחשש ובצדק, שהדבר
הזה, זה בדיוק הסכנה הזו.
מוציאים פה את אלוהים שמחוץ לחיים,
ומשיעים רק אלוהים שהוא בתוך העולם הזה,
וזה עכשיו מעקר את כל ההתקדמות,
את כל היכולת להמשיך הלאה.
שנייה, אני אשים את המלאך ואז בשמחה.
ממילא, גדולי תלמידי החיים באותו דור,
יוצאים נגד הדבר הזה?
מה פתאום?
אחת הנקודות שהמחלוקת הזו פרצה,
זה היה על שינוי נוסח התפילה של החסידים.
החסידים שינו דברים בנוסח התפילה.
אחד הדברים שהם שינו, שעל
זה יצא הקצף מהגאון מבין לה,
שבברכת אהבה, אהבת עולם, אהבה רבה,
שאומרים בברכה לפני קריאת
שמה, אז איך הנוסח היה?
הנוסח היה, אהבה רבה אהבתנו השם אלוהינו.
מה זה אהבה רבה?
אהבה רבה זה, אתה אוהב אותנו,
אבל כל מה שאתה אוהב אותנו, יש עוד אהבה.
אהבה רבה, יש עוד משהו שהוא מעבר לאהבה שלך.
החסידים שינו את הנוסח מהאהבה
רבה, לאהבת עולם אהבתנו.
כלומר, אלוהים נמצא בעולם.
אין רבה, אין משהו מעבר לעולם הזה.
זה הנוסח שיש עוד ספרד?
תלוי, באיזה נוסח. בנוסח ספרד, מה שנקרא,
שזה נוסח שהוא בנוי על הנוסח החסידי,
אז יש אהבת עולם.
בנוסח השכנה זה נשאר אהבה רבה.
הגאון מבין על הדבר הזה,
על השינוי מהאהבה רבה,
הוציא קרוז שכותב, ספרו לב, זה היה ניסוח,
ואומר, החסידות זו מינות
ארורה שכל בעיה לא יישובו.
על הדבר הזה הוא יצר מלחמה בעם ישראל.
ותבינו, זו הייתה מלחמה לחיים ולמוות.
היום, ברוך השם, אנחנו כבר
אחרי איזון של כל הדברים,
נסביר איך זה קרה,
אבל בשלב ראשון הייתה
פה מלחמה בלי לקחת שבועים.
משפחות נפרדו, אנשים התגרשו,
הכרימו ילדים, היה גם מצב שזה הגיע לאלימות.
על שנות, כן, הסיפור על יוטת כסלב, יד כסלב,
שכולם חוגרים היום,
שחבאד הצליחו לשכנע את
כולם שזה החג של עם ישראל.
רבי שניאוזן מלאדי לא הגיע ככה סתם לכלא.
איך הוא הגיע לכלא?
הלשינו עליו. מי הלשינו עליו?
תלמידי חכמים.
תלמידי חכמים הלשינו עליו.
זה לא כוחות הסתם שהגיעו בעולם הזה.
תלמידי חכמים.
שהם רצו לרסן את התנועה החסידית.
זה לא... והבעל התניה,
רבי שניאוזן מלאדי,
הוא רצה להשלים עם הגאון מבינה,
הוא רצה לקבל לגיטימציה עם הגאון מבינה.
הגאון מבינה לא היה מוכן להיפגש איתו,
וזה הגיע למצב כזה שבעל
התניה הגיע לבילנה כדי להיפגש.
הגאון מבינה עזב את בילנה כדי שלא יגידו
שהם היו באותה עיר באותו...
זה נראה מה, איזו התנהגות,
מה, אתה לא יודע להכיל או...
זה לא... אז לא למדו את המילים האלה.
הגאון מבינה ותלמידיו אמרו,
אנחנו חייבים להעמיד פה
עמידה ברורה, תקשיבו טוב.
האלוהים שאתם המצאתם לעצמכם החסידים,
שנמצא בכל מקום, זה רק חלק מהתמונה.
התמונה השלמה זה שיש גם
אלוהים שהוא מעל המציאות.
ומה זה אומר אלוהים מעל המציאות?
זה אומר שבשביל להתקרב לאלוהים
אתה חייב להתגבר על העולם הזה.
אתה לא יכול לתת לגיטימציה לדברים,
מה שנקרא, לטבעיות, ולחשוב שזה קדושה.
אתה חייב להתעלות.
אלא מה, וכך מגיעים לנקודה,
יש השגחה אלוהית בסיפור הזה.
מצד אחד, הבעל שם טוב
ותלמידיו, מה הם רצו להגיד?
הם רמו, תקשיבו.
האלוהים הזה שאתם מדגישים כל הזמן,
האהבה רבה, זה שיש תמיד
משהו מעלינו ותמיד צריך לגבל,
זה, אי אפשר לחיות עם זה.
חייבים גם אלוהים שמופיע פה בתוך העולם הזה.
הבעל שם טוב ותלמידיו עשו את התפקיד שלהם,
והגאול מבינה ותלמידיו עשו את התפקיד שלהם.
ככה זה עובד בעם ישראל.
הגאול מבינה, בזכות ההתנגדות שלו,
זה איזן את התנועה החסידית.
ההתנגדות האדירה שהייתה לתנועה החסידית אז,
היא יצרה שבאמת הסכנות
שהיו יכולות להגיע מהתנועה
החסידית, והיו, ככה להתחיל.
אני אומר שוב, זה דברים שמאלימים אותם היום,
שיקרה קצת על תולדות החסידות בתחילת הדרך,
היו שם דברים מזויים לחלוטין.
אנשים שחשבו שאלוהים דבר
איתם, עזבו את המשפחה שלהם,
היום גם יש כל מיני ניצוצות לדברים האלה,
מדי פעם, אבל אז זה היה כתופעה.
אנשים נטשו את המשפחה,
הפסיקו לעבוד, ישבו כל היום, שטויש,
ודמיינו שהם רואים הלכים.
בזכות ההתנגדות האדירה,
זה יצר עכשיו איזון בתוך התנועה החסידית.
והחסידות יצרה, זה גדולי ישראל שהובילו אותה,
יצרו מצב שמצד אחד מתחברים
באמת לאלוהים שמתגלב עולם,
ועם כל זה מקפידים על ההלכה,
כן, בהתחלה הרדנמיה,
כדאי כזה, שלא צריך להתפלל.
הוא לא צריך להתפלל בזמן, כי מה זה זמן?
האלוהים הוא נמצא בכל זמן.
מה, קריאת שמה זה דווקא בשעה...
עד שעה שמונה וחצי?
למה? אני פוגש את אלוהים גם בשעה אחת.
עם הזמן הדברים התאזנו,
והתלמיד הגאול, הגדול של גאול מבינה,
רבי חיים איבולוג'ין, הוא
כבר נפגש עם בעל התנועה.
למה? לא בגלל שהוא הבין שהרב שלו טעה
והוא נהיה יותר נחמד, לא.
אלא כל אחד עשה את תפקידו.
אחרי שנוצר האיזון, אפשר היה לחבר.
והיום, ברוך השם,
כל הזרמים האלה בתוך עם
ישראל, הם משלימים אחד את השני.
אבל זה היה בתחילת הדרך.
שאלות עד כאן?
בוא נתחיל שנייה, בסיבוב השעון. כן?
אבל שאנחנו מקווים כל הדברים השלימים שלנו?
לא, בוודאי שלא, חלילה, אבל...
לא הבין אותו, אבל זו הייתה
טעות בלתי נמנעת, הבינה?
ברגע שאת לוקחת רעיונות מהאלה, מהסוג הזה,
ומפיצה אותן בציבור
הרחב, בטח לפני 300 שנה,
אי אפשר שאנשים לא יטועו.
את מבינה? יהודים נמצאים שם באיזו אוקראינה,
בקושי חיים, בקושי שורדים.
מה הרזיק אותם כל השנים?
שאמרו להם, תקשיבו, אתם צריכים לעבוד,
צריכים להתפלט, צריכים לקום הבוקר.
ופתאום הם שומעים רעיונות כאלה,
עזבו, עזבו, תרקדו והכול יהיה טוב.
זה בהכרח יוצר פירוק מערכות.
וכאן אני אסיף נקודה שנרחיבה בהמשך.
אתם רואים שאותה סכנה
שהייתה בזמנם של החסידות,
אותה סכנה ואפילו יותר מזה,
זה מה שקורה היום במשנת הרב קוק.
אל תתבלבלו.
הרעיונות שאנחנו לומדים בשיעורים הללו
הן רעיונות מאוד מסוכנים
כאשר הם נפוצים בלי בקרה.
אותם דברים שאמרנו, שאנשים התחילו לדמיין
שהם שותים יש ועכשיו הם פוגשים את אלוהים,
גם עכשיו, כשאנשים לומדים את
הרעיונות של הרב קוק בלי הכנה נכונה,
אה, זה ככה.
עד עכשיו חשבנו שצריך
לעשות צניעות בין גברים לנשים.
ככה כתוב בשולחן הרוח,
עכשיו שלמדנו מהרב קוק,
שאלוהים מופיע בכל מקום,
וכוח, אהבה, רומנטיקה, זה גם חלק מהקדושה.
וגם המיניות, יש פסקאות
ברות הקודש, שזה גם חלק מזה.
אז בעצם בואו נעשה פה חברה מעורבת.
איך התחילה? לדוגמה.
או האדם מתחיל להגיד,
אה, עד עכשיו חשבנו שאדם
צריך לפרוש מהעולם הזה
כדי להתקרב לאלוהים.
הנה, אני לומד עכשיו ברב קוק, שמה פתאום?
צריך כלכלה, צריך צבא, אז יאללה.
אני עכשיו כולי מתמסר לחיי החומר,
ומהר מאוד אדם מוצא את עצמו,
מנותק מכל הרוחניות והקדושה.
וכמו שהיה לבעל שם טוב התנגדות אדירה,
וזה היה טוב מאוד שהייתה לו התנגדות אדירה,
ככה גם למשנת הרב קוק יש התנגדות אדירה,
וטוב מאוד שיש התנגדות אדירה.
אם הרעיונות האלה של הרב קוק
היו מופיעים בעם ישראל בלי התנגדות,
זה היה הורס את עם ישראל.
אוי ובוי.
אם אנשים היו לומדים, אמר, איסור ממרכים,
זה הופך להיות עכשיו משהו כזה פופולרי,
שאנשים, וואלה, כן, וזה,
גמרנו. אנשים היו מאבדים
לחלוטין את מה האמת, מה שקר,
הכול אלוהים, הכול מופיע,
הכול קדושה, הכול נשמה, הכול,
והרעיונות האלה, מצד אחד חייבים להגיד אותן,
מצד שני, טוב מאוד שיש כאלה שמתנגדים אליהן.
המהלך הזה, כל רעיון גדול
שמגיע לעולם ויש נגדו איזון,
יש נגדו התנגדות, זה מה שיוצר את האיזון.
ולכן לא צריך להתרגש
מההתנגדויות שיש כנגד תורת הרב קוק,
כמו שלא צריך להתרגש
מה... כל אחד במלא תפקידו.
כדאי שהוא שוטל נשמות בעולם.
הוא שטל את הנשמה של
הרב קוק שיגיד את הדברים,
וחייבים להגיד את הדברים,
והוא שטל את הנשמות של
הרב זוננפד או של, אני יודע מי,
של תמידי אחרים אחרים, שהתנגדו לזה.
ובזכות כל המתחים הללו,
עם ישראל לאט לאט הולך
ומקבל את הדברים באיזון האחרון.
אגב, ככה זה גם היה
שהרמחל כתב את הדברים שלו,
ככה גם שהרמב״ם כתב את הדברים שלו,
דיברנו על זה מהלך השיעורים,
שהרמב״ם הקפיץ את עם ישראל גם במדרגה אמונית
של להבין לא את אלוהים כגוף, אלא ככוח רוחני,
שרפו את הספרים של הרמב״ם.
וטוב מאוד שמי שעשה את זה עשה את זה,
עשו את זה תמידי חכמים,
רבינו ירונא, רבינו גדולים,
בגלל שזה היה תפקידם, לגרום
פה עכשיו שהדברים יופיעו,
לא שהם חשבו על זה, מי שיתנגד, יתנגד.
אגב, הוא מבין, לא יודע אם הוא עשה בראש שלו
שעוד דור הרמב״ם יבולוג'ין,
לא מבין, היתנגד, כי זו
הייתה הנשמה שלו בעולם.
אבל במבט רחב בעם ישראל, ככה הדברים מופיעים.
רק פה אנחנו מסבירים לכם
שהרעיון הזה של השפינוזיסטיות,
במשמעות הזו, שהאלוהים מופיע בכל דבר,
זה דברים שנמצאים עמוק עמוק
בתוך התפיסה היהודית היום,
וגם היום, תקפי נראה לכם שתי דוגמאות,
צריך מאוד להיזהר מהן.
צריך מאוד להיזהר מהדברים האלה.
כי שוב, הרעיונות האלה היום נשמעים,
כי אנשים מחפשים את זה, אתה מבין?
אנשים אוהבים לשמוע את זה.
כן, תאמין בעצמך.
אתה טוב כמו שאתה.
אלוהים אוהב אותך איפה שאתה.
זה משפטים שאנשים מאוד אוהבים היום לשמוע.
אנשים לא אוהבים לשמוע, תתגבר.
אלוהים לא אוהב אותך.
אתה צריך להיות ראוי לאלוהים.
זה נשמע משפטים כאלה.
מה פתאום?
אני בן של מלך.
בוודאי שיש בזה אמת.
אני רק מנסה להגיד שכל
אמת כזו חייבים גם לסייג אותה.
הרעיון הזה שאלוהים מתגלה,
זה כל מה שאנחנו לומדים פה.
אבל כל הזמן צריך לזכור,
אלוהים מתגלה בך, אבל יש תמיד,
יש שמיים מעליי ויש שמיים בתוכי.
יש שמיים בתוכי, אבל יש שמיים מעליי.
ואנשים הרבה פעם שוכחים את הקטע הזה.
וזו הנקודה.
כן, עוד מישהו?
אני חושבת שזה נורא
הזכיר, כאילו, דיברנו הרבה,
החצידות, ואחת החצידות, אני חושבת,
היא אחת, רק ממלכות את דם, זה הזכיר את חבל.
חבל, זאת אומרת, תראה,
עכשיו תגיד ברסלב, חבל זה...
חבל היא באמת... חבל של
היום זה לא חבל של פעם,
זה שני דברים שעונה, אני אגיד לך.
חבל הם החסידות היותר ידועה,
בגלל שיש להם מנגנון מאוד
מאוד גדול של הפצה וכולי,
הם לא צועדים היום בראש הכיוון הזה.
מי צועד היום בראש הכיוון הזה?
זה חסידות ברסלב.
שגם היא צריך לחלק.
אוקיי.
אתה אמרת, איך מצליחים, איך מצליחים
שאתה רואה בעליהם כל כך גדולים
שעושים להם את זה?
אתה יכול מאוד מאוד להשתתף
לך, להשתתף לך בתוכם,
איך את כאילו, לסנד מה הוא בעולם של דברי,
מה הוא צווי של דברי, או מה זה הצווי של...
לומדים תורה, זה מה שאנחנו לומדים בתורה.
אני מקווה שמתוך לימוד של הסוגיה הזו, למשל,
האדם יוכל לזהות מה הצדים
החיובים שקיימים בדברים כאלה.
כמו שאמרתי, האמון באדם,
התחוש, השמחה, הטבעיות,
ועם כל זה, האדם גם צריך
לזהות מתי זה עובר גבולות.
למשל, שזה מתחיל לתשתש את גבולות ההלכה.
יש תופעות כאלה של אנשים בשם חסידויות
או בשם זרמים אלה ואחרים,
מתחילים לדבר על זה,
כמו שאמרתי, לא צריך להקפיד על זמן תפילה,
לא צריך להקפיד על... זה
אנשים או הרעיות של התפילה?
זה אנשים, זה אנשים.
את צודק? כבר שמעתי.
זה אנשים, אבל זה לא סתם
שזה מגיע מהבתי מדרש האלה.
יש אנשים שנסים תמיד
להציג שהשיטות הן מושלמות,
ורק האנשים מקלקלים אותן.
זו גישה קצת... מסירת אחריות.
הרב קוק, כשכתב את הדברים
שלו, הסכנה כבר תמונה בפנים.
המכתרת היהודית,
זה שאנשים יחליטים שהם
רוצים לפוצץ את תר הבית
כי עכשיו אנחנו כבר בגאולה
ובית המקדש ירד מהשמיים,
זה לא צמח מ... לא יודע, מכבד.
זה צמח מביתי המדרש של הרב קוק.
למה? כי בבית המדרש של הרב קוק
יש פה רעיונות שבשורשם יכולים להביא,
בתפיסה השטחית שלהם, לדברים האלה.
אותו דבר גם בחסידויות.
יש פה רעיונות גדולים שהן
מגיעים עכשיו בצורה שתת,
בגדדי אנשים שאין להם
מספיק פשלות נפשית, הלכתית.
זה הסיבה, כלומר, למה אומרים כל הזמן
לא ללמוד את הדברים האלה לפני שבן אדם,
יש לו אחיזה בהלכה, בשעה, ספוסית.
כי קודם כול אדם צריך משך שנים לדעת,
זה אסור וזה מותר, נקודה.
עכשיו שאתה אוכל אוכל
לא קשר, זה אסור, קודה.
עכשיו תלמד מתוך החסידות,
מתוך הרב קוק, מתוך הקבלה,
ותדע שגם באוכל התאמה
יש בעצם ניצוצות של קדושה,
ובדיעבד, זה שטעית ואכלת בטעות בשר החזיר,
בדיעבד זה מגלגל עכשיו את הצדדים האלוהיים
שקיימים במשר החזיר,
וזה, את מבינה, לא חשבון
שאנחנו עושים בצד המעשי.
ברגע שאדם במשך שנים, לא חוז בשולחן הרוח,
אז הוא לוקח את הרעיונות האלה ומתחיל
ליישם אותן ברמה המעשית, ואנשים עושים את זה.
כן, עכשיו, לפעמים עושים את
זה בצורה בוטה כמו שתיארתי,
לפעמים זה נעשה עוד פעם בצורה עדינה יותר.
למשל, התחושה שאני בטוח שלרבים מאיתנו יש,
שכמו שאמרתי, לפעמים, למשל,
על הנושא הזה של היום
של צניעות בין בנים בנות,
הוא בן, ומגרש שגדלנו בחברה
שבסיסה היא במשנת הרב קוק,
שכן, החיים, מי צריך לחיות וזה וזה,
ומה, אנחנו חרדים, כן, זו הכללה הכי גדולה,
ומה, אנחנו חרדים, אז יש
כבר תחושה כזאת שכן, תראה,
בסדר, צניעות, זה חשוב, אבל איכשהו הרטייה
מייסורים בנושא הזה היא כבר פחות חריפה
מאשר אנשים שלא לומדו רב.
זה מחיר בלתי נמנע, צריך לדעת את זה.
מחיר בלתי נמנע.
כשהאדם לומד את הרעיונות האלה, באופן טבעי,
הוא נכנס פה לעולם שיוצר
בשלב ראשון איזה סוג של...
אבל זה הדרך שהקב' הוא מקדם את העולם,
וכשאנחנו לומדים את הדברים האלה,
אנחנו מנסים כמה שאפשר לקחת הרעיונות הגדולים
בלי ליפול ב... כן.
למה גם בקרא וגם בשרות,
למה דרך למנוע את הסיפרים
ולחסות עליהם, ולמה לא להגיד...
שכול, כמו שאתה, בוא תיקח ילד קטן,
מאוד אחד, קח ילד קטן בן
שבע ותגיד לו, מה זה אלוהים?
ילד קטן, אני אגיד לך, אלוהים זה סבל בשמיים,
תגיד לו, לא, עיקר האמונה
היא בגדולת שלמות אינסוף.
תגיד לו את האמת.
לא, בסדר, אבל תגיד, יש הבדל בין זה,
זה מגניב להגיד, זה מה שהגרה
אמרה... לא, הגרה התכוון,
הגרה התכוון שהתופעה כמו
שהיא עכשיו זה מינות ארורה.
זה שיצא מזה אחר כך, ברור
וכו', זהו הוא לא מדבר על זה.
הוא מדבר עכשיו, הגרה
חי לפני שלוש, שמונה שנה.
זה מה שהתופעה כמו שהתופעה היא ארורה?
זה מה שהתופעה היא ארורה?
זה מה שהתופעה היא ארורה?
זה מה שהתופעה היא ארורה?
זה מה שהתופעה היא ארורה?
זה מה שהתופעה היא ארורה?
זה מה שהתופעה היא ארורה?
זה מה שהתופעה היא ארורה?
זה מה שהתופעה היא ארורה?
זה מה שהתופעה היא ארורה?
זה מה שהתופעה היא ארורה?
זה מה שהתופעה היא ארורה?
זה מה שהתופעה היא ארורה?
זה מה שהתופעה היא ארורה?
זה מה שהתופעה היא ארורה?
זה מה שהתופעה היא ארורה?
זה מה שהתופעה היא ארורה?
זה מה שהתופעה היא ארורה?
זה מה שהתופעה היא ארורה?
זה מה שהתופעה היא ארורה?
זה מה שהתופעה היא ארורה?
זה מה שהתופעה היא ארורה?
זה מה שהתופעה היא ארורה?
זה מה שהתופעה היא ארורה?
זה מה שהתופעה היא ארורה?
זה מה שהתופעה היא ארורה?
זה מה שהתופעה היא ארורה?
זה מה שהתופעה היא ארורה?
זה מה שהתופעה היא ארורה?
זה מה שהתופעה היא ארורה?
זה מה שהתופעה היא ארורה?
זה מה שהתופעה היא ארורה?
זה מה שהתופעה היא ארורה?
זה מה שהתופעה היא ארורה?
זה מה שהתופעה היא ארורה?
זה מה שהתופעה היא ארורה?
זה מה שהתופעה היא ארורה?
זה מה שהתופעה היא ארורה?
זה מה שהתופעה היא ארורה?
זה מה שהתופעה היא ארורה?
זה מה שהתופעה היא ארורה?
זה מה שהתופעה היא ארורה?
זה מה שהתופעה היא ארורה?
התפיסה הזו שאלוהים נמצא בכל דבר,
היא תפיסה שהיא הגאולה של העולם,
היא מה שעכשיו בונה את
כל מה שאנחנו מדברים עליו,
אבל לא להתבלבל.
אלוהים נשאר גם מישהו.
ואני הולכת מניסיון שנים שלמד את הסוגיה הזו,
זה תמיד הטעות.
אנשים אומרים, אה, אז בעצם החיים זה אלוהים,
ולמי אני מתפלל? לא.
אלוהים זה מישהו.
אלוהים זה לא משהו.
אלוהים זה לא ההרמוניה הכללית של המציאות.
אלוהים זה ה... ה-force,
כמו במלחמת הכוכבים,
האנרגיה הקוסמית של
ה... לא. אלוהים זה מישהו.
אלוהים זה דבר שהוא מחוץ למציאות.
שאנחנו פונים אליו, מתפללים אליו.
לא להתבלבל בזה.
לא להתבלבל. אנחנו לא New Age.
אנחנו לא עכשיו כאילו,
אה, בעצם היהדות זה כזה...
כמו שאומרים היום, יש כאלה...
יש אנרגיה קוסמית שהיא מקיפה את כל העולם,
ואנחנו מנסים עכשיו למקסם
אותה, ולטעל אותה לכיוון שם.
יש משהו שהוא מעל העולם, והוא מחוץ לעולם.
רק כל הזמן החידוש הוא
שהאלוהים מופיע גם בתוך החיים,
ולא כמנותקנים.
שזה לא מובן מה קורה.
מתחיל, כמו שאמרנו, הגישה הזו,
כשרואה את... שהעולם ואלוהים זה אותו דבר,
מתחיל להיווצר יחס של התייחסות לאלוהים,
מה שנקרא, בגובה העיניים.
אלוהים הופך להיות סחבק.
שימו לב לדוגמה.
יש פה צילום של ספר, ש...
ספר שאני מאוד מעריך אותו.
זה באמת... זה הגיע ליתי מהכיוון
של מתחסידות ברסלב ברמה זו או אחרת.
ספר שמנסה להסביר את מושג האלוהות לילדים,
שאומרנו קודם. תראו.
ותראו, אני אקרא לכם את הספר, זה יהיה מבחן.
מבחן, מי קלט מה שנקרא,
את הנקודה שדיברנו עליו.
אני אקרא לכם את הסיפור, זה קצר, זה בחרוזים.
ותגידו לי, איפה פה תמון הקשל?
איפה פה השפינוזיסטיות מסתדרת?
מסתדרת כמובן מתוך כוונה טובה.
רצו פה לחנך ילדים להירת שמיים,
לתפיסה אמונית יותר בוגרת, אבל שימו לב.
בן של אבא.
כבר, אגב, כותרת מעניינת.
בן של אבא.
האחרון שחשב שהוא בן של
אבא, זה היה לפני 2017 שנה,
וזה נגמר לא טוב.
שאדם מתנסח שהוא בן
של אלוהים, זה לא פשוט.
אני גם צילם את המשפטים
שהיום שומעים אותם היום,
כחלק מהתפיסה הזו.
אני בת של מלך, אני בן של זה.
זה משפטים שנאמרים בחסידות, זה נכון.
אבל שאלה היא, מה מתכוונים?
אני לא אגיד לכם, אבל זה אני...
מצד אחד, יש אבינו, מלכנו.
זה שני דברים שונים. יש שני צדדים.
יהיה צד שהקב' הוא אבינו,
זאת אומרת, יש פה איזה קשר של חיים,
אבל יש גם צד שהוא חיצוני, שהוא מלך.
אנשים היום מאוד מאוד נוטים
להדגיש את הצד של אבינו,
והרבה פחות את הצד של מלכן.
נכון, נכון.
אבל אסור לשכוח גם את הצד של אירא.
אבל גם מאבא שלנו, יש כאילו,
אסור לשכוח את הצד של אבינו.
גם את אבא שלי, אבא,
פה בארץ, אני... נכון, נכון.
שני הצדדים... שני הצדדים חשובים.
אנחנו עכשיו מצביעים על החשש...
עוד פעם, כל השיעורים
דיברנו על ההבנה של אלוהים
לא כמשהו חיצוני ועריץ, אלא אלוהים כ...
דיברנו על זה, אהבה, שלמות, אין סוף.
עכשיו אנחנו מנסים גם לדבר על זווית השנייה,
שאם כל מה שבנינו בנפש,
להישאר עדיין עם היחס של
המרחק בינינו לבין אלוהים.
בן של אבא, סיפור ילדים שמתאים גם למבוגרים,
ספר למבוגרים שמותם גם לילדים.
נחמד.
עכשיו אספר לכם מעשה שקרה
אתמול אחרי השיעור בתלמוד תורה.
זה לא דבר כזה היום, הוא נורא,
אבל לא אזכיר שמות מחשש לשון הרע. יפה.
אחד החברים...
אני אומר בקיצור, זה לא כזה סיפור,
זה אומץ, זאת אומרת, זה יפה שאנשים ככה...
מוכנים ככה ללמד דברים לילדים.
אחד החברים קיבל מכה,
מחבר שמייר כי רץ להפסקה.
תכף הם הצליחו ליצוק ולריב,
וכל אחד אמר שיקרא להביב.
ואז הצטרפו למאומה עוד כמה חברים
והתווכחו לאבא של מי יש הכי הרבה שרירים.
אחד אמר שאבא שלו היה בצבא,
מפקד של טנקים ביחידה מאוד טובה.
אוקיי.
זה ברסלב ציונים דתיים, זה משהו כזה...
חבקוקים, יש כזה כל מיני...
אחר אמר שזה בכלל לא נחשב,
כי אבא שלו זכה באליפות ג'ודו במושב,
ושלישי סיפר שאבא שלו שוטר במדים.
בקיצור, הבנתם מריבה של ילדים.
למרות שוויכוחים אני בכלל לא אוהב,
אמרתי לכולם, תקשיבו חברים,
זה בכלל לא משנה מה שאתם אומרים,
כי אבא שלי הוא יותר מכולם,
אבא שלי הוא הכי בעולם.
באמת? מה אבא שלך עושה?
התחילו כולם לחקור את הנושא.
אבא שלי לא שוטר וגם אין לו מדים,
צחקתי וסיפרתי לכל הילדים,
תגיד מה הוא כבר עושה?
קפצו עליי כולם. זה פשוט אמרתי.
אבא שלי זה בורא עולם.
כולם צחקו ואמרו שזה לא נקרא,
כי הרי איך אפשר לקרוא לו לעזרה?
ועניתי להם ברור ובקול, הרי
הוא קול יכול. הוא יכול לקול.
ובכלל, איך אפשר להשוות בינו לבין כולם
כשהוא בעצם מלך העולם?
כדי לדבר איתו, לא צריך פלאפון
שעובד על סוללה, שיחה עם
אבא הבורא, אפילו שקל לא עולה,
הוא אף פעם לא תפוס ולא במתינה,
האוזן לא כואבת ולא מקבלים קרינה,
אני קורא בספר, ואחותי בלימודים טרודה,
ואפילו הדודים, השכנים,
החברים, הוא לא נמצאים וממערים,
לעומת זאת, יש אחד, שימו לב,
יחיד ומיוחד, שהוא אף פעם לא משאיר אותי לבד,
זה הבורא, שנשף בנשמה,
הוא נמצא בתוך תוכי.
בכל מקום שיהיה,
הוא קרוב הכי הכי.
רגע, עצרו שנייה, אמר אלון,
גם לי יש שאלה, לא הבנתי שום מילה,
אתם אומרים שיש נשמה בתוך גוף האדם,
אבל מה הקשר בין זה ובין בורא עולם?
גם זה מאוד פשוט, השבתי
לאלון, תחשוב ששנינו מנפחים בלון,
האוויר שיוצא מכל
אחד, הוא שונה ומיוחד,
בבלון שלי, אוויר שלי,
בבלון שלך, אוויר ממך,
ככה בדיוק היא נשמת חיינו,
ממלאת חיים את כל גופינו,
השם נשף אוויר אל תוך תוכינו,
הנשמה זהו עצמו שבקרבנו.
עד כאן.
נו...
תשוב, כוונה טובה, אבל א',
מלך התחיל אז הייתה טעות
לנסות להסביר לילדים דבר
כזה, זה פשוט בלתי אפשרי,
הילד לא מסוגל להבין דברים מופשטים,
הוא רק מסביר דברים כמותיים,
אז אתה בראי שאתה עושה את זה לילדים,
אתה ברור שאתה טיפול,
אבל מה הנקודה פה?
שימו לב, א', כל היחס הזה
לאלוהים כאבא, שימו לב,
כשאדם מתייחס לאלוהים כאבא,
מה זה אבא?
אבא זה אני והוא אותו דבר,
כשאני אגדל גם אני אהיה אבא,
אנחנו על אותו לבל,
רק הוא גדול ואני קטן,
ואם הזמן, שימו לב למשפטים
שנאמרו פה, אלוהים בתוך תוכי,
משפט כזה, ופה, הנשמה
זה הוא עצמו שבקרבנו,
זה מילים שנראות כאילו חסרות
משמעות, אבל הן מאוד משמעות,
זה בדיוק הנקודה, חלילה,
אלוהים עצמותו של אלוהים,
זה מה שאנחנו מדגישים כל
הזמן, בכל התפילה, אלוהים,
אנחנו מדגישים כל הזמן בקדיש,
יש מרבא מברך לעלם ולעלמי
עלמיה, לאלה מכל ברכתה עשירתך,
הרעיון הזה שאלוהים בתוכי,
זה דבר שהוא מאוד מאוד בעייתי,
שוב, שפינוזה נמצא שם מאחורי
האוזן, אלוהים, כאילו, מה,
אתה חלק מאלוהים, זה משפט
לא נכון, גילוי של אלוהים,
שימי לב, כשנמשים במילה
שמאחריקה את זה, גילוי של אלוהים,
ניצות של אלוהים, חלק זה אומר,
שזה רק הבדל כמותי בין אלה בין אלוהים,
התבינה, העץ הזה הוא חלק
מהסטנדר, יש הרבה דברים בחזל,
גם המשל הזה שעולים פה
על הבלון, זה לוקח מהטניה,
הכל זה מקורות נכונים, השאלה
היא איך תופסים אותם, הבנת?
אדם שמתחיל לפנות אל
אלוהים עכשיו בגיצורה הזו,
אבא, או יש כאלה שבכלל מוסיפים אבא להם,
זה בכלל מה שנקרא,
נפתחו, אבא להם,
זה מעקר שוב את היחס הזה שיש משהו מעליך,
וזה יוצר עכשיו השלכה
נפשית שלמה לכל עבודת השם,
כל השריר הזה של ההתאמצות,
של ההתגברות, של היציאה מהעולם הזה,
בשביל עולם עליון יותר,
זה שריר שהולך ומתנבם,
ומזה מגיעים התפיסות של אנשים
שמתנהלים בצורה מאוד ילדותית,
לא עובדים, לא לומדים,
נמצאים בזה עולם שמטשטש
עכשיו את הגבולות הריאליים,
כי אלוהים בכל מקום,
ובעצם אני לא צריך לעבוד,
כי בזה שאני עכשיו מנגן בגיטרה,
אז עכשיו הקדושה מופיעה בי, ותזרום, אחי.
זה שורש הדברים, מתחיל בחוסר זיקוך, נכון?
מנקודה מאוד אמיתית ומאוד נכונה,
שיש לה מקום, והיא צריכה להופיע בעולם,
והיא מופיעה בעולם, אבל
חייבים לנקודה הזו לזקך אותה
עד רמת הדיוק הכי גדולה שאפשר.
כן?
לילד לא צריך להסביר מה זה אלוהים.
מזה מתחילים.
כן, ילד מקבל את זה.
ילד, מה זה אלוהים?
אלוהים הוא שולט על כל הרעיון.
אלוהים הוא, לא יודע, ניסחים בסגנון הזה.
משהו מאופל כזה שהילד יבין שיש משהו מעליו.
איפה אלוהים נמצא? בשמיים.
הילד מבין את זה כפשוטו,
שיש מעבר לעננים איזה סבא.
בסדר גמור.
כי ילד מבחינתו עכשיו משהו הוא קלט
שיש גודל מעליו.
השם אוהב אותך.
בדיוק, השם אוהב אותך.
השם משגיח עליך.
השם מחליט... משפטים הסוג הזה.
הילד לא מגיע לשאיר אותך.
ילדים, הם שואלים.
אין בעיה לענות להם תשובות סתמיות.
ילד אין לו... אין שום
בעיון, כבר הוא אומר לך,
תכף היה להיברח.
את הילד, את שואלת, מי זה אלוהים?
אתה אומר לו, מי זה אלוהים?
תסתכל את המשחק החדש פה.
הוא אומר, אה, נכון, נינג'ה פרוט.
ואז הוא שוכח את השאלה.
אין חשש, אין חשש.
ילדים, שהם שואלים מי זה
אלוהים, הם לא מתכווים, הם לא...
אין להם את הכלים עכשיו
לנסות להבין מה העומק של הדברים.
הילדים שואלים מי זה
אלוהים, הם רוצים לקבל תשובה
שיש משהו יציב בחיים.
זה העולם הפסיכולוג שלהם אחורה הזה.
יש מישהו שמשגיח עליהם.
אני לא לבד.
וזה התחושות שצריך לשדר לילדים.
איך מנסחים את זה בדיוק?
צריך לבדור כל ילד... מה? כן.
אבל זה לא משנה, אני
רוצה להגיד לילדים אחר כך
את התחושה שיש להם שואלים מי זה אלוהים,
אבל אין הומסד מרור.
בסדר, אז בעזרת השם,
בגיל 18 הוא יושב וילמד,
מאמר ישרון מרכים, אבל...
בואו שואלים לי שאלים,
אם את מכתבת בית אני אשאר.
אז על זה אני מדבר, על זה אני אדבר,
זה לילד מכתב את הבית.
אבל יש תשורות משכירה שהם יותר.
ילד צריך לגדול, וזה
מה שילדים רוצים.
ילד צריך לגדול עם אהב
תחושה ברורה, תחושה, לא הבנה,
אין הבנה בגיל
יעדן, אין להם יכולת.
ילד, אין תחושה
ברורה, אתה לא לבד.
אתה לא לבד.
יש תמיד משהו שהוא מעליך.
העולם שאתה רואה, העולם
שאתה חווה וכולי, הוא לא הסוף.
יש שמיים, יש השגחה,
יש למי להתפלל.
זה העמדה הנפשית
שצריך לבנות אצל ילדים.
וככל שהם יגדלו, אנחנו נלביש
את העמדה הנפשית הרגשית הזו
בסכל.
מבינה?
אבל הרי שאת מתחילה עכשיו
בית קטן, את חייבה להגיד לו,
אתה יודע, אלוהים,
אתה מבין, זה ישות.
את גומרת אותו.
הוא לא, אין לו שום כלים.
זה כמו לתת לילד קטן בגיל ארבע
לאכול סטייק.
הוא יחנק.
אין לו כלי עיכול
לעכל את הדבר הזה.
ואני אומר לך את זה,
אני אסייר עם רב שנים.
ילדים, הם לא מסתבכים עם זה.
אין שום בעיה להגיד למשפטים
שיניחו את דעתם.
כמה נהיים?
מה זה?
כמה נהיים?
עד גיל הנהורים.
גיל הנהורים.
זה עכשיו הקשמות שהם...
אין ברירה, אין ברירה.
ילד חייב להקשים.
הוא לא מסוגל שלא להקשים.
ברור שאתה אומרת לו, אלוהים,
ברור שהוא מצייר עכשיו איזה דמות.
אין... וגם אנחנו מציירים דמות.
רק כשאנחנו מציירים דמות
יותר מופשטת מהילד.
אנחנו מתקדמים בהקשמות,
אבל תמיד יש הקשמה.
ולא צריך להיבהל מזה.
אבל בין להבין את המציאות,
כמו שבין לצייר אדם עם זקן,
יש לו מלא אמצע.
נכון.
אבל זה תהליך צריך להיות טבעי אצל הבן אדם.
את לא יכולה לזרס תהליכים.
כמו ילד קטן שזוחל, את לא
יכולה לדלג על שלב השחילה
ולהכיח אותו לרוץ.
אבל גם השחילה יכולה לעשות
בצורה שהיא מבצועית בגד.
כאילו... הדבר הנורמל... לא נכון.
הדבר הנורמל היא ילד זוחל
ולאט לאט מתחיל ללכת.
לא... אין פה יותר מדי
תרגולים בדבר הזה.
יש ואם מאתגרים קצת את
הילד בשחילה, אבל לא...
זה תהליכים טבעיים,
תהליכים שמפשרים עובדי וי.
ילדים שגדלים
באווירה תורנית בריאה.
כמו שאמרתי, הם
ידעים מה שהם מזהים.
שיש בבית שמחה.
יש בבית איזה כיוון
שהם לא יודעים להגדיר אותו,
אבל הם מזהים שהבית הולך סביב זה
משהו מסוים.
והם מזהים שהכיוון הזה
נותן להורים ולמשפחה
אידיאל, תקווה, גיבוש, מוטיבציה.
זה מה שהם... זה המזון
שהילד זקוק מואויר לנשימה.
כשילד אין לו את המזון
הזה, אז מתחילים הסיבוכים.
כשהוא מרגיש שיש דבר, ואז
מתחיל הפלסוף, ואז בעד פעיה,
כי הוא מנסה להפעיל כלים סכנים
בזמן שאין לו את המיטן הרגשי
ונוצרים כל הבעיות.
ברגע שילד גדל בבית אמוני
בריא, התחושות האלה ממלות אותו.
ואמרתי, באיזשהו שלב, גם
מתחילים ללמוד איתו את הדברים
בצורה יותר עמוקה.
ברגע שמנסים שוב לקחת את הרעיונות האלה
ולהכניס לילדים, עכשיו אין את...
את אומרת, ילדים רעיונות כאלה
שאלוהים נמצא בתוך
תוכי, מה זה עכשיו הילד?
הילד מתחיל לחיות בסרט.
שעכשיו הוא מדבר עם אלוהים,
אז מתחילים לדבר עם עצמם.
רגע, רב, אבל הסתר הזה לא נפטר סתם.
כי אנשים ראו ש...
כן, כן, את צודקת.
הצורך, אני לא... זה
תחום מאוד מאוד אפור.
רגע, גיל, אני אורח את זה
בינתיים, זה פה כל השאלה.
את צודקת, אני לא...
אבל תסבירו את זה,
כי הוא לא יכול לקלוט.
בסדר, אני אומר, הכוונה פה טובה.
הכוונה טובה, הכוונה טובה,
ויש הרבה רצונות כאלה,
ולכאול שגם זהוי לדברים מסוימים.
אני רק אומר את זה, הבאתי
את זה כדוגמה פה, לא עכשיו,
אני נכנס להשפעה של הספר
הזה, אם זה היה טוב או לא,
אני מדבר עכשיו ברמה העקרונית.
זה בא, פשוט אומרת, מהצורך האמיתי,
שאנשים רוצים להסביר לילדים את הדברים
בצורה עמוקה.
רק אני אומר שיש סכנה מאוד גדולה
בדברים האלה, וצריך...
לא סכנה גדולה בכלל.
נכון, וכיוון שיש סכנה פה וסכנה פה,
צריך לשקול טוב מאוד מה עושים כל דבר.
אני אראה לכם עוד דוגמה
אחת, שמניח שהיא יותר מוכרת.
שימו לב לדבר הבא.
זה קטע, סרטון, שמכירים, שאני
חושב שגם מדגים את הנקודה
שאתם מדברים עליה.
שוב, יש פה המון אמת,
אבל גם תפיסה של אלוהים
שהוא נגיש מדי, שאלוהים פה.
שימו לב לדבר הבא.
בואו רק נראה את זה שנייה.
אולי נראה את זה שנייה.
אולי נראה את זה שנייה.
היי, דביבו.
כמעט הכול?
כמעט הכול.
יש אצלי אלף דולר.
איך זה?
היהודי אבוגר ממוסחר,
שאני תמיד הולך אליו, נפטר.
ידעתי.
שכחתי להגיד לך.
בורך דיין אמס.
אז הנה, אלף דולר.
מה לעשות איתם?
אתה כבר תמצא למי לתת.
דביבו, אני רוצה לגמור עם זה.
אני יורד במרכז היום.
בבקשה, תסתכל פה.
בטח תמצא מישהו.
אני לא יודע.
תגיד מספר.
מה מספר?
תגיד מספר, נו.
אני יודע, 35.
תתחיל מספר.
1, 2.
רבינו הקבוצה, רבינו
הקבוצה, בזכות הזכויות שלו,
תשמע אותנו, תן לנו נס, אבא של בשמיים.
13, 14, 15, 16, 17,
18, 19, 20, 21, 22, 23...
אני לא יודע שאני רביצה לי ימי מנוחות מנהלת.
נס, אמונות של העולם, נס, נס, נס.
גם כלר בגיץ המוות לא הראה כי עדיין מתי.
משה בלנד, מכיר?
כן, שמול הנביא שמה.
כן, אני חושב שאני יודע מזה.
פרסלובר.
טוב, אני הולך לשם עכשיו.
מה שנקרא בשפה
משפטית, I rest my case.
זאת אומרת, מקווה שהרעיון מובן.
שימו לב, שוב, יש כאן משהו שהוא...
שאתם לא תבינו, אנחנו אומרים פה את הדברים
בשביל צורך לימון, זה
לא חלילה באיזה זלזול וזה.
זה דברים שמגיעים מתוך כוונה טובה,
מתוך טהרה, ובאמת מתוך רעיונות
שבדיוק על זה אנחנו מדברים.
להפוך את אלוהים ממשהו מנוכר וחיצוני
למשהו שהוא קרוב ומלא אהבה וחיבה.
אבל צריך בדברים הללו להיזהר.
כי, שוב, ברגע שהופכים את אלוהים לנגיש מדי
נוצרת התפיסה הזו.
עולם שהאדם, איזשהו מקום, מדמיין
שהוא עכשיו פה באיזה דו שיח עם אלוהים,
גם זה הסגנון, לא סתם חזל ניסחו
איך פונים לאלוהים בתפילה.
זה לא סתם כך.
זה נכון שיש מקום גם לתפילות אישיות בתפילה.
אבל לא סתם חזל ניסחו שהאדם ניגש
בברכות השבח, דיברנו על זה, שלמדנו על תפילה,
ומוסיף את השבחים שחזל אמרו,
ולאט לאט הולך ובונה את היחס הנכון לאלוהים.
האדם לא ניגש לאלוהים ומדבר
איתו כאילו הוא חבר שלו בשוק.
וברור שגם התפיסה הזו עכשיו
של היחס לאלוהים בצורה של איזה קספומט כזה,
כאילו אתה מתפלל ואתה מקבל,
אתם מבינים שזה עולם של דמיון,
אפשר כמובן בסרטים לעשות אותו כמה שרוצים.
המציאות, ויש מיליון סיפורים הפוכים,
באמת, ככה המציאות עובדת.
בסדר, ספורמית היא, אבל זה לא המציאות
שהחדש כה מציג את העולם, נכון?
היום בשביל, אתה רוצה, כי הסרט צריך לעבוד,
אתה צריכה להגן על המדינה.
השתדלות, זה השתדלות,
אז נס, מה השתדלות?
זה סרט, אפשר להסיף כמה שרוצים.
אני אומר, זה לא הדרך עבודת השם.
דרך עבודת השם זה להבין.
יש אלוהים שהוא מעל המציאות.
אנחנו מעובדים בתוך המציאות,
וכל הזמן עושים את עינינו למשהו שהוא יותר.
וכאשר, אני אומר, זה מה שאומר פה הרב,
ובזה נסכם, אומר הרב,
אני קורא שוב את הפסקה.
השיטה האשפינוזיטית עם שיגי היחד
היא הפוכה לגמרי מאורן של ישראל.
אמנם, מתוך שהיה עם כל זה מזרע ישראל,
על כן יש בפנימיות שלו עיקר יסודי,
יש פה נקודה נכונה שאלוהים מופיע בכל מקום,
אבל צריך צירוף מרובה.
צריך פה הרבה זיכוך שמכניסים את הדבר הזה.
התחיל לצרפו היה הרמבמן,
אבל הבא ה' צירפו בלא ידיע את מי הוא צירפו,
מפני שלא צריך למקורו,
הוא צריך להשאב את הידיעה מקורו רק מצפה,
זאת אומרת, הבא ה' צירפו בלא ידיע,
צריך ללמוד את שפינוזה בשביל הרעיון הזה,
הוא ידע את זה מעצמו,
ועדיין לא נגמר העיבוד.
זה לא משהו שאתה אומר, טוב,
אני למדתי עכשיו עשרה מרכיב,
אז אני מסודר בנושא הזה, לא.
זה משהו שכל הזמן אדם
אמור לעבוד על הנפש שלו.
הולך הוא ונגמר.
זאת אומרת, אדם צריך כל הזמן
לפתח יחס נכון לאלוהים,
שמצד אחד, שאלוהים מופיע בכל דבר ובכל
דבר למצוא את המשמעות של כל מה שדיברנו,
בכל דרך הידעהו, להופיע את
המקסימום של הכוחות בעולם הזה,
ולפתח את המציאות ברמה
הטכנולוגית, ברמה האישיותית,
ברמה ה... ולהיות מלא עושר ומלא שמחה וכו',
ועם כל זה, כל הזמן להיות
בעמדה של משהו שמעליו.
שיש אלוהים שהוא גדול,
שכל מה שאי פעם לא נגיד, לא נאמר, לא נאמר,
זה יהיה יותר מהחיים שלנו.
זו העמדה הנפשית.
ואז, כשהיא גמר העניין לגמרי,
שתבינו לבד גם שזו לא נקודה
מסוימת, זה תהליך אינסופי.
ככל שהעניין הולך ונגמר,
יהיה יוצא מכלל ההוכ ויבוא לכלל ברוך.
זאת אומרת, זה לא יגמר.
נכון, זה לא יגמר.
זה ביטויים שאתם אומרים, גאולה.
זאת אומרת, יש איזה תהליך שהולך ומתקדם.
העולם כל הזמן הולך ומזדקך.
זאת אומרת, תראו מה שאנחנו
לומדים עכשיו בשיעורים האלה.
זה משהו שלפני 200 שנה לא היה סיכוי
שאנשים בגילנו יכלו בכלל לדבר וללמוד אותו.
זה שהיום, ברוך השם, אנחנו
מסוגלים ללמוד את הדברים האלה
וקצת להבין, זה כבר
חלק מהתהליך הגדול הזה.
ועוד אלף שנה המציאות יהיה עוד יותר בשלה.
והרעיונות שאנחנו אומרים עכשיו,
זה יהיו רעיונות מאוד פשוטים,
ובאמת אפילו כבר ילדים יוכלו להבין על זה,
שכן, האלוהות מופיעה בכל דבר,
וכל דבר צריך למקסם אותו וכו',
אבל תמיד יש אלוהים מעלינו.
תמיד יש מישהו שהוא
מעלינו, שהוא רחוק מאיתנו,
ולעולם אנחנו לא נוגעים בו.
הוא תמיד עוד ועוד ועוד
ועוד גדולת שלמות אינסוף.
בסדר? נעצוק.