שלום לכולם ולכולן. אנחנו בסדרת
יסודות האמונה היהודית, שהוא מספר 25.
ורוצים להמשיך את המהלך שלנו.
היום באיזשהו מקום אנחנו מגיעים, נקרא לזה,
לשיא של הדברים. כל המהלך שעשינו
לאורך כל הסדרה הזו מביא אותנו לקראת היום
מה שנלמד, הפסקה שעוסקת בתשובה
בעצם, מה שאנחנו מכנים, תורת ישראל, יהדות,
איך הגענו לזה. זה לא הסוף, אנחנו נהיה לנו
עוד ארבעה שיעורים הבאים שנסביר את מה שנגיד
בשיעור הזה, אבל לפחות היום נלמד את העיקרון
הבסיסי. ואני מזכיר לכולם, אני גם חוזר,
אבל לא רק בשביל החזרה, אלא כדי
שנבין את מה שאנחנו הולכים ללמוד היום.
אנחנו צריכים לזכור מה קורה איתנו באורך כל
השיעורים הללו. אנחנו מנסים לתת מבט שונה
מהרגיל לכל הנושא
הזה של האמונה בכלל,
והאמונה היהודית בפרט.
שהעיקרון שאנחנו חוזרים
עליו כבר 25 שיעורים, זה שהאדם צריך לשנות
את ההסתכלות שלו מייחס לאלוהים שהוא חיצוני
ומנוכר לו לאלוהים שמופיע בתוך החיים עצמנו.
עיקר האמונה היא בגדולת שלמות אינסוף.
ישנה שלמות אינסופית שנמצאת בשורש החיים,
והיא כל הזמן הולכת ומנביעה, הולכת ונובעת.
אמנם זה מחוץ לעולם, זה משהו שהוא גדול
ממני, הוא מעבר לכל המושגים, גם לכל המושגים
האינסופיים, גם מעבר לזה. יש כאן אלוהים,
משהו שהוא נבדל מאיתנו, אבל הנבדלות הזו היא
שמלאת את החיים שלנו כל הזמן בעוצמה
שלא נגמרת לעולם. וזה למעשה האמונה באלוהים.
אמונה באלוהים זה לא להאמין בישות שנמצאת
אי שם, אלא ללכת ולמצוא בתוך החיים שלי
את היכולת לחיות את האינסוף, להופיע
את השלמות האינסופית עוד ועוד ועוד ועוד.
ואחרי שהדבר הזה מובן, אנחנו מנסים
בשיעורים האחרונים לעבור לשלב השני.
אני מאמין באלוהים, אני חי טיפת חיים
מנהר החיים האינסופי, מהשלמות האינסופית,
כן, יוטקי ווקי וכולי. אני
עכשיו מחפש מה הדרך
הנכונה להופיע את אלוהים,
או איך שכינינו את זה
בשפה הילדותית, הפשטנית, מה אלוהים רוצה.
וכבר אנחנו נמצאים בקו חשיבה שונה
שהיה מורגל עד כה. זאת
אומרת, בתפיסה הדתית
הרגילה, או החילונית, לא
משנה, אבל בתפיסה מקובלת
שאלוהים זה איזו ישות
שנמצאת אי שם, אז הניסיון להבין
מה אלוהים רוצה, זה חיפוש
אחר התגלות של אלוהים.
זאת אומרת, איזשהו שלב
בהיסטוריה, שאלוהים דיבר
ואמר לאנשים מה לעשות.
הסברנו שכל החיפוש הזה
הוא חיפוש בעייתי, אין
ברמה הטכנית, שאף אחד
מאיתנו לא שמע את אלוהים,
והסיפורים שאנשים מספרים
על זה, דברים שהם לא מספיק
יציבים בשביל לבנות עליהם
אמונה רצינית, אבל יותר
מזה, יש כאן איזו גישה נפשית
שהוא מחפש את אלוהים
מעבר לעולם הזה. זאת אומרת,
אני פה בחיים לא מזהה
את אלוהים, ועכשיו אני זקוק
לאיזה קול חיצוני שיגיד
לי מה לעשות. כל הגישה
שלנו היא הפוכה, כמו
שרבי יהודה הלוי אומר,
משפט שגם חוזרים עליו
הרבה, פתח דבריי היא הראייה
ולא הראייה. אנחנו מחפשים
את אלוהים לא על ידי ראיות,
לא על ידי הוכחות, כמו
שאמרנו, לא מוכיחים שיש שם איזו
ישות, אלא פשוט מביטים על
החיים עצמם ורואים את השלמות
אינסוף, את היסוד הקיומי שלא נגמר בכל מקום
בחיים. על אותו דבר אנחנו לא מחפשים ראיות
לכך שתורת ישראל היא
נכונה על ידי כל מיני אותות
ומופתים, אלא ראיות. אנחנו
רוצים לראות בחיים שלנו
מה אלוהים רוצה. וזה כל העמדה הנפשית שאיתה
אנחנו עכשיו מבררים על פי המאמר של הרב קוק,
מלחמת תיאדורות והאמונות, שלמדנו
את ההתחלה שלו והיום נראה את הסוף,
שהחיפוש, אומר הרב קוק,
איך אדם מוצא כאן ועכשיו, לא
על ידי סיפורים שהיו פעם,
לא על ידי כל מיני הוכחות,
אלא איך אדם פה בחיים
שלו יכול לזהות איפה אלוהים
מופיע יותר. או במילים
שלנו, איפה איכות החיים,
איפה השלמות האינסופית מופיעה באופן
יותר מובהק. וכעת, אנחנו מה שנקרא ניקים.
אנחנו עכשיו מדברים בלי מסורות שהיו מעבר,
בלי החינוך שגדלנו, איך אדם אובייקטיבי,
ככל שיהיה עומד בחייו מול
שלל אפשרויות, איך לחיות
את החיים, איזה החלטות
צריך להחליט בכל תחום בחיים.
בוודאי בתחום של האמונות והדעות, אבל זה
עורד גם לתחום אמרנו של התפקוד היומיומי.
איך אני יכול להכריע
מה נכון יותר. זאת אומרת,
המילים מה נכון יותר, זה
איפה החיים יופיעו יותר.
ובשפה שלנו, איפה אלוהים יופיעו יותר, או מי
שרוצה, מה האלוהים רוצה שאני אעשה עכשיו.
וכאן אמרנו, יש להם שתי גישות
מקובלות, שהאדם ניגש עכשיו לחיים
וצריך להחליט החלטות ומחפש
איפה איכות החיים מופיעה יותר.
יש להם שתי גישות מקובלות, כי
היום בעולם איך מחליטים החלטות.
החלטה אחת, שזה קראנו
לזה פנאטיות, זאת אומרת, איזו
ספונטניות פראית כזו של אני
חושב ככה, וזהו, וזה האמת.
ועכשיו אני ממשיך ודורס כל מה שקיים בדרך.
זה כמובן דבר שהוא לא יותר מאשר גצר הרע.
זה בדיוק הגדר של גצר הרע.
האדם מחליט דברים, ללא שיקול דעת,
ללא התחשבות, ללא סתם הולך ומתפרע.
זה בוודאי לא הדרך הנכונה.
אמרנו האפשרות השנייה,
שהיום היא אחרי שהאנושות
הסתפכה במשך אלפי
שנים עם הדרך הראשונה,
ויצרה המון שיטות פנאטיות
שהוביאו כולם לאסונות,
אז האנושות נמצאת כיום בייאוש
מלמצוא את הדרך להופיע את אלוהים,
ומתוך חוסר האמונה הכללי,
שאין אלוהים, וכל העולם כולו, זה,
אז זכרו לכם מימי שפינוזה
שדיברנו על זה, כל העולם
כולו זה רק איזה אוסף
מתחתי של נתונים חסרי פשר,
אז גם היא מילה, גם אין דרך
לדעת איך המערכת הזו עובדת.
זו אגב קצת השתנה.
זאת אומרת, שפינוזה וחבורתו, הם
אמנם דיברו על עולם בלי אלוהים,
אבל הם לא הלקחו את זה עד הסוף.
הם אמרו, כן, אבל בתוך העולם עצמו יהיה סדר.
בתוך העולם עצמו אני יכול להכריע על
ידי מתמטיקה, על ידי חישובים מתחתיים,
מה יותר נכון לעשות.
הדור שלנו, או מה שנקרא
התרבות הפוסט-מודרנית, היא
כבר לקחה את העולם
החילוני המודרני ששפינוזה יצר,
צעד אחד קדימה.
זאת אומרת, אם אין אלוהים,
אם אין מוחלטות, אם אין כיוון,
אז ממילה, גם אי אפשר להכריע שום
דבר גם בתוך המציאות של העולם הזה.
ומזה אמרנו נוצר הפלורליזם,
או איך שלא נכנה את זה,
כלומר, אותה גישה שאין מילה אחת
להגדיר אותה חוץ מאשר מטופשת,
שהאדם מציע שאין דרך להחליט החלטות,
ואי אפשר לדעת מה האמת, או בגרסה הדמגוגית,
כל האמיתות אותו דבר, כל
אחד והאמת שלו, לא משנה,
כל מילים שבאים לומר שהאדם לא
יכול להכריע איך לחיות את החיים,
והספרנו את הגיחוך ואת
חוסר הנכונות של הגישה הזו,
אין ברמה הלוגית, ואין ברמה הקיומית.
אף בן אדם לא חי ככה.
כל בן אדם חייב להכריע החראה.
גם בשנייה הזו שאני מדבר,
ולא עכשיו קופץ פה מהחלון,
זה סוג של החראה.
כל אדם חייב שיהיה לו אמת שהוא הולך איתה.
ואז הגענו, וזה מה שעשינו בשיעור שעבר,
דיברנו על העיקרון שהרב קוק
במאמר הזה, הוא מדבר עליו באופן ישיר,
אבל למעשה זה כל תורת הרב
קוק, ואם תרצו זה גם כל תורת ישראל,
בואו מכעניין, היום נראה את זה,
שהרב קוק אמר את העיקרון
שאנחנו מכיינים אותו במילה כלליות.
זאת אומרת, אדם יכול בתוך העולם הזה,
בתוך המציאות האין סופית שאנחנו חיים בתוכה,
הוא יכול לזהות איפה החיים מופיעים יותר.
איפה השלמות מופיעה
יותר בחיים, במילים אחרות,
איפה אלוהים מופיע יותר, מה אלוהים רוצה.
איך? שאם אנחנו ממשיכים באותו
קו שאנחנו כל הזמן מדברים עליו.
לא הוכחות, לא ראיות חיצוניות,
אלא פשוט אדם מביט על עצמו.
כמו שזהינו, שאני קיים, אני מזכיר,
נשכחות מהשיעורים הראשונים,
זה נקודת הבסיס, אני קיים, זה
דבר שהוא בלתי ניתן להכחשה,
ושוב, אני לא רק קיים, אלא
אני חלק מרצף קיימות אין סופי,
שכל הזמן הולך ומופיע בכל
מקום, נמשיך עם זה הלאה.
הקיימות שלי מופיעה ביותר במקומות מסוימים.
זאת אומרת, אני יודע לזהות
שבדברים מסוימים אני קיים יותר,
אני חי יותר, ובדברים מסוימים
אני קיים פחות וחי פחות.
שוב, לא על ידי אותות מהשמיים,
לא על ידי כל מיני סיפורים שהיו פעם,
שאפשר להריב עליהם, לא
על ידי מישהו אחר שאומר לי,
אלא אני יכול לזהות בדיוק כמו
שאני ודאי לחלוטין שאני קיים,
אני גם ודאי לחלוטין בהחלטות שלי בחיי.
איך? קראנו לזה עיקרון הכלליות.
זאת אומרת, ככל שאני עושה מעשה, מחליט החלטה,
שהיא חורזת יותר נתונים
בקו אחד, זה יותר כללי.
הבאנו את הדוגמה בתחום
המדעי ששם קל לראות את זה,
שכל עולם המדע הרציני ככה הוא עובד.
ככל שאדם מביא תיאוריה
שעונה על יותר נתונים במציאות,
על ידי קו אחד, היא היותר נכונה.
אבל למה שהדבר הזה משליך לכל דבר בחיים?
כל החלטה בחיי, החל מהחלטה אם לקום בבוקר,
והמשך בהחלטה האם לעבוד
במקצוע הזה או לעבוד במקצוע הזה,
והמשך בהשאלה אם מי להתחתן, והמשך
בהשאלה אם לצאת למלחמה או לא לצאת למלחמה,
והאם להרג או לא להרג, כל
ההחלטות האלה נבנות על יסוד הכלליות,
בין אם בני האדם אומרים את
זה במפורש, ובין אם מתבלבלים,
ואמרנו ונכנסים לכל הטרלול הזה
שלא, אני בעצם לא יודע מה להחליט,
ובסופו של דבר בן אדם מחליט. איך הוא מחליט?
כל פעם שאני עכשיו חורז יותר
דברים על ידי ההחלטה שלי,
כשאני אומר חורז זה לא
מתייחס אליהם באופן סתמי,
אלא יש לי היגיון, יש לי הסבר איך
יותר דברים משתלבים בהסבר שלי.
איך ההחלטה שלי עונה על יותר
ניתונים שנצרכים לצורך ההחלטה,
זה הופך את זה ליותר אמיתי.
מה שאנחנו קוראים אמת,
או במילים אחרות אנשים
קוראים לזה, אמנו היגיון,
או בשפה היהודית מחשבה, משון חשב היפוד,
שאני רוכס את כל הרצועות לרוכסן אחד,
זאת אומרת, אוסף ניתונים לקו אחד,
אפשר לקרוא לזה common sense,
בסדר, היגיון ישר.
אפשר לקרוא לזה תחושה אינטואיטיבית,
מה נכון. הרבה פעמים אנחנו משתמשים
בביטוי הזה כדי לזהות איפה ההחלטה הנכונה.
כן, למשל, אנחנו עומדים
עכשיו, אני לא יודע, באיזה ניווט,
אדם צריך לנווט באיזשהו
כביש או באיזשהו טיול,
ועכשיו עומדים לפניו שתי אפשרויות,
האם ללכת בשביל הזה או בשביל הזה.
אז לפעמים, בן אדם לא
יודע בדיוק להסביר במילים
ברורות למה הוא בחר
בשביל הזה ולא בשביל הזה,
אלא הוא בחר את זה באופן של אינטואיציה.
כן, יש אנשים, חוש ניווט,
שיש להם איזה תחושה, לפה.
אבל איך אנחנו יודעים האם
ההחלטה הזו צודקת או לא צודקת?
איך? בדיוק. אם ההחלטה האינטואיטיבית
הזו הביאה עכשיו לתוצאה שאני רציתי,
קרי, לנתון שאני רציתי להגיע למקום
מסוים, זה אומר שזו הייתה החלטה יותר כללית.
אם אני עם ההחלטה האינטואיטיבית
שלי, בסדר, הגעתי למקום אחר,
אז זה אומר שזו החלטה לא נכונה.
יש מדדים מאוד מאוד בורים בכל דבר
בחיים, האם הדבר הזה הוא נכון או לא נכון.
נכון, שככל שאנחנו הולכים יותר
לדברים רוחניים, יותר קשה למדוד את זה.
כלומר, אם מדע או טיול או ניווט,
שזה משהו שהתוצאות הן ניכרות במידי,
קל לנו לזהות איפה עכשיו
הכלליות מופיעה יותר.
נכון שמדובר עכשיו על
אידיאולוגיות ותרבויות ודתות, לפעמים
לוקחים עשרות ומאות שנים לזהות
האם החלטנו את ההחלטה הנכונה.
אבל בסופו של דבר, בוודאי שאפשר לזהות.
אם יש עם מסוים, תרבות מסוימת,
דת מסוימת, שנעלמה מהעולם,
סימן שהיא לא הייתה מספיק כללית.
כלומר, התיאוריה שלה, הרעיון שלה, לא ענה על
נתונים כדי להשאיר אותה קיימת פה בעולם הזה.
הכל ניתן, בתהליכים ארוכים,
להתברר האם הוא כללי יותר וכללי פחות.
לא, וכאן אני מדגיש, לא
שאנחנו מוצאים אמת מוחלטת.
כמו שמענו, כלליות זה משהו מתקדם.
זה לא שאתמול לא ידענו מה האמת, והיום
פגשנו חכם טיבטי עתיק וסיפר לנו מה האמת.
שוב, זו אותה גישה כזאת, שאנשים
מחכים לאיזה רגע, שכאן פגשתי את אלוהים.
זאת אומרת, אתמול לא פגשתי את אלוהים.
היום פגשתי מישהו ולימד אותי
משהו, אה, אז עכשיו אני יודע מה האמת.
אנחנו לפעמים משתמשים במשפטים האלה
כדי לתאר שהיה פה שינוי גדול ממה שהיה אתמול.
אתמול הנתוני חיה היו
בכללים באופן מאוד מסוים,
עכשיו בזכות הידע שנחשפתי
אליו, אז עכשיו אני חי
בצורה בהרבה יותר גדולה
את הכלליות מאשר אתמול.
אבל גם אתמול הייתי באמת,
וגם היום אני באמת, וגם מחר
שאני אלמד דברים חדשים ואני
אכליל אותם, אני גם יהיה באמת.
אתמול פגשתי את אלוהים, היום אני פוגש
את אלוהים, ומחר אני אפגוש את אלוהים.
יש התקדמות, כמו שאמרנו, אין לנו
אמת מושלמת, אבל יש לנו אמת משתלמת.
זה הנגיעה באלוהים. הנגיעה באלוהים זה
לא להגיע לאיזה הבנה ספציפית לתובנה אחת,
שמאותה שנייה הכל בסדר, לא,
אלא כל הזמן להיות בהתקדמות.
זה כל מה שדיברנו בשיעורים, שזה עבודת
אלוהים, להיות כל הזמן בגדולת שלמות אינסוף.
להופיע עוד ועוד חיים יותר מדויק,
יותר חכם, יותר, יותר, הכל יותר.
איך אני מזהה מה יותר, מה לא יותר?
על פי הכלליות.
כן, שאלות?
בכל, בבקשה. מה זה?
אני רוצה לדבר על כמה נקוד אחורה. אני חייב
לדבר על כל המרכזים של מדיעבד. הייתי בניגוד,
ולמתי ההוצאה, נגיעה אני, לא קודם כלום, ולמתי
ההוצאה שיטה לדיאבד, ולמתי ההוצאה שיטה לדיאבד,
ועד היום, התודעים הניגודים הם ביהדות, זאת
אומרת, אותם, עוד כמה רצותים, אבל למעשה,
למה אתה רואה את המרכזיות שכאן?
כן, שאלה טובה. רציתי לשמור אותה
להמשך, ואני זוג לך את הקריאת כיוון.
שלפני אלפי שנים, הייתה
ודאות שלא הייתה צריכה את
הטיעוד ההיסטורי בשביל
לראות שהיא נכונה או לא.
יש גם החלטות כאלה שאתה
מחליט בחיים, שהוא לפני...
זה לא חשוב עכשיו, אני
לא נכנס עכשיו לאיזה דעת,
אני מדבר, זה לא חשוב
עכשיו, אני מדבר על העיקרון.
איך לפני אלפי שנים, היו
היהודים, היהודים ידעו שהם
צודקים, גם בלי שהם בדקו
וראו את כל הבודהיזם והינדואיזם.
היה דבר שנקרא נבואה.
נבואה זה איזה סוג של
ודאות מוחלטת שעוד לפני
שהדברים מתרחשים במציאות,
אדם כבר מזהה פה את הכלליות.
תבוא ותשאל מי אמר, תשובה נכונה.
לפני אלפי שנים, לא היה
לך תשובה על דבר הזה.
היית אומר, אני יודע את
זה בנבואה, ובזה זה נגמר.
זה הספיק לאנשים. מה זה?
ככה נאמרתי, היום, בפרספקטיבה
של אלפי שנים, יש לך את
האפשרות גם, אני אומר, לפני
אלפי שנים זה לא היה נצרח.
אנשים, היה להם ודאות גם ללא עכשיו
את הצורך לראות את זה עוקב בהיסטוריה.
היום, שאין לנו נבואה, הקב".
הוא עשה חסד, לפני אלפי
שנים לא היה פרספקטיבה
היסטורית ולכן הייתה נבואה.
היום אין נבואה ויש לנו
פרספקטיבה היסטורית. זאת
אומרת, היום, אנחנו יכולים
להביט על אלפי שנות היסטוריה
ולראות פה קו מאוד ברור של כלליות
בעם ישראל, ובואו נדבר על זה היום.
אבל לפני אלפי שנים,
באמת, היית מתכיל יהודי לפני
ששת אלפים שנה, מאיפה
אתה יודע שהיהדות צודקת?
אני אומר לך, נבואה. זאת אומרת, לא היה לו
עכשיו את היכולת לפרט בסכל את הכלליות.
היה לו אבל ודאות שנתנה משהו אחר.
היום, כאמור, הנבואה ירדה.
במקום זה, אבל יש לנו את
הכלי הזה של הכלליות. זאת
אומרת, הכלליות הייתה תמיד,
רק שהיא הופיעה בצורה שונה.
פעם אנשים לא היו
צריכים כל כך הרבה ניסוי
ותהייה עד שהם היו מגיעים
למסקנה הכללית שלהם.
היום, אנחנו צריכים יותר ניסוי
ותהייה, אבל ברוך השם, כבר יש לנו.
ואנחנו היום יכולים להסתכל אחורה
ולראות דברים בצורה מאוד מאוד ברורה.
כן?
אם אנחנו נקראים שהיהדות
צודקת, שיש להם כאילו... אהה...
איך נראה את התנאי?
כן.
איך אתה נחשב את התנאי?
לא מהתנאי. התורה גם מעין סוף.
לא הגיסטוריונים.
זה שהעם ישראל קיים אלפי שנים,
זה נתון שמגיע מאין סוף כיוונים.
היסטוריים, חברתיים, תיעודים, עמים אחרים.
יש דברים במציאות, כמו שאתה יגיד לי,
האם, מאיפה את יודעת שהיה
אדם בשם ג'ורג' וושינגטון?
אולי זה המצאה.
אז בוא נלך אחד.
מאיפה את יודעת שקיים עם
אמריקאי שלוש מאות שנה?
את לא יכולה לצביע על נתון
אחד שמשם את יודעת את זה.
זה משהו שמגיע מאין סוף כיוונים.
זה מגיע מדברים שלמדת בהיסטוריה,
זה מגיע מזה שפעם טסט לארה״ב
וראית אמריקאים וראית כל מיני מבנים.
זה מגיע מזה שאת רואה פתאום
שמוזכר בדרך אגב בתרבות אחרת,
על התרבות האמריקאית של לפני 200 שנה.
זה שעם ישראל קיים אלפי שנים,
זה משהו שמגיע מכל הכיוונים הללו.
אנחנו שייכים לרצף כללי של אלפי שנים.
שאלה, אין ויכוח בכלל על הדבר הזה.
הבעיה שאנשים פשוט לא
מבינים מה צריך לחפש, זה הבעיה.
אם אנשים מבינים שמה שהם
צריכים לחפש זה את הכלליות,
אז עם ישראל נקרא בורק
פה בלי יותר מדי מתחרים.
אבל אנשים פשוט לא מבינים, כי אנשים פשוט
מחפשים איזה גילוי אלוהי שיגיע שם מהשמיים.
וכאן, הם אומרים, אני לא
שומע שום דבר, אז מי אמר?
לכן אני מנסה לבנות את הדברים בצורה מדורבת.
עוד נעזוב שנייה את עם ישראל
ואת ההתמודדות מול הבודהיזם וכו',
סתם אני אומר, אני רוצה
שעוד פעם לאפס אותנו כל הזמן.
מה אנחנו מחפשים?
אני עכשיו אדם שמגיע בלי שום רקע.
לא רקע דתי, לא רקע אינטלקטואלי,
לא רקע חינוכי, לא רקע תרבותי.
מה אני יכול לזהות בצורה הכי
אינסטינקטיבית קיומית שלי?
אני מזה שאני חי.
א', אני טיפה מעמיק ואני חש.
שוב, לא מבין בסכל, אבל אני חש
שהחיים הם לא נגמרים איפה שאני,
אלא יש עוד ועוד ועוד חיים. אני לא יכול
לתפוס את החיים שלי, הם מופיעים ללא סוף.
אני לא יודע להגיד את זה
במילים, אבל זה משהו קיומי אצלי.
ועכשיו שלב שלישי. אני
גם מזהה בכל רגע נתון
איפה הקיומיות הזו
מופיעה יותר ומופיעה פחות.
עכשיו אכלתי, אני מרגיש סווה,
הקיומיות הופיעה באופן מסוים.
אני מרגיש שעכשיו אני חי יותר.
עכשיו קיבלתי מכה וכואב לי,
אני יודע שהקיומיות הזו
מופיעה פחות, ולכן אני מזהר.
איך תינוק קטן יודע להיזהר
מי, לומד להיזהר ממחוות לא עץ?
כואב לו. מה זה שזה כואב לו?
אם נתרגם את זה למושגים שלנו.
החיים שלו שהוא נגע
במחוות מופיעים פחות. נהיה
לו כאב, זאת אומרת נהיה
לו חוסר חיים. מה זה?
לא, זה בדיוק אין.
כי תחושת כאב זה סוג של לקחו לך קצת מהחיים.
זה אבל צריכה כבר מהלך, שאני עכשיו
סובל את כאב כדי שזה יביא לי קיום אחר. בסדר.
אבל אני אומר, בתוך הקיום תשימי לב
שיש דברים שמופיעים יותר ומופיעים פחות.
בהכול יש קיום, את
צודקת. בהכול יש חיים. אבל
בתוך החיים שלך את יודעת
לזהות, באינסטינקט. בסדר?
כל אדם מזה באינסטינקט.
איפה עכשיו הוא יותר חי?
למשל, זה שאדם מת. בסדר?
כל אדם לא רוצה למות. למה?
זה הרי חלק מהקיום. אדם יודע, כן?
אפילו המילה יודע היא לא המילה נכונה פה.
אדם חי את זה שברגע
שהקיום הפיזי שלו פה עלי
האדמות מפסיק, יש כאן
משהו שיוצר פחות כלליות.
פחות הופעה של חיים.
הוא מפסיק לחרוז את החיים עלי האדמות.
עכשיו, להסביר לו שיש המשך
שהוא חורז את החיים שאחרי המוות,
ולכן הכלליות הופיעה יותר,
שעכשיו חייל יגן על מדינתו
למרות שהוא יפסיד את החיים
הפרטיים שלו וירגיש כאב,
כי זה מה שיבנה לאורך זמן את הכלליות
היותר גדולה. בסדר. זה כבר עכשיו.
מה זה? פשוט מאוד. להיות קיים.
להיות חי. כמו שזה נשמע.
אבל זה כאילו, להיות חי עם אמא
טוב, היא גם כאב, היא גם חיוב.
בסדר. אני חושב שבמקרה של כאב, אפשר
משניקה להסביר שיש כאלה שכאב מבחינתם,
זה נותן להם תחושת ענה וכולי. יש דברים כאלה.
אני אומר שוב, תשימי לב שבחיים
שלך, אני, בוא נחזור לדוגמה יותר. מה זה?
חיים כאילו, איש.
בוא נלך לדברים הבסיסיים ביותר. שוב, איך
את מחליטה עכשיו בבוקר, שהשעון מצלצל,
ושעה שש בבוקר במיטה, שבע בבוקר במיטה,
איך את מחליטה האם להמשיך לישון או לקום?
תנסי שנייה לנתח נפשית את ההחלטה.
את לא עושה הרי בבוקר
טבלה, נכון? את מרימה מול
המיטה, שיקולים לקום,
שיקולים להישאר וכולי.
אני מניח, וואדה. איך את מחליטה לקום במיטה?
פשוט לך שזה שאת קמה
ומתחילה עכשיו לפעול וליצוד וכולי,
זה נותן לך יותר חיים מאשר להישאר על המיטה.
לפעמים יש רגעים שלא, בשבת
בבוקר, או אני יודע מה, חופש לזה,
זה עד שהחיים יופיעו יותר
עכשיו בזה שאת ממשיכה לישון.
אבל את רואה שאנחנו דנים בדברים,
ולא תמיד ברור לנו שאנחנו מחליטים נכון,
אבל יש לנו אינסטינקטים קיומיים שנותנים
לנו את הוודאות בדרך שבה אנחנו נחליטים.
אז עכשיו תלחיב את אפילית השכל, ותרחיב
את זה גם על דברים שלא מרגישים באופן ישיר.
כי אמרנו, כאב זה משהו שמרגישים במידי.
אבל האם השאלה, האם יותר טוב לי
בחיים לשתות רעל, או שישפיע עוד שעתיים,
או לאכול אוכל מזין, איך
אדם מחליט ההחלטה הזו?
פה כבר מכניס שכל, כי בקיומיות הפשוטה,
גם שהוא שותה רעל וגם שהוא שותה מים,
בינתיים זה נראה אותו דבר.
אבל בסכל הוא מבין שהקיום
הפיזי שלו הולך להפסיק,
הולך להיות פחות כללי,
אם הוא ישתה את הרעל.
אז הוא כבר בולם את עצמו
באופן ודאי מלשתות את הרעל.
ככל שהחיים הופכים להחלטות יותר
רחבות, זה הופך להיות יותר מורכב.
מי אמר שאני צריכה להתחתן איתו ולא איתו?
זה כבר משהו שהוא דורש יותר,
אבל גם בזה בסופו של דבר יש החלטה.
יש החלטה.
ואדם אמור, אם הוא
עובד נכון בכלי הזה של
הכלליות, גם לחוש תחושת
קיימות, ודאיות, שמחה.
כן, כל כך שמענו הכלליות,
האוכליפטנית במילה שמחה.
מתי אנחנו שמחים יותר?
מתי אנחנו חיים יותר?
שהחלטנו החלטה כללית יותר.
בסדר, קצת הסתבכנו, אבל
הרעיון הפשוט הוא לחיות יותר.
מה אתכם תלכו? כל פעם שמסתבכים בסוגיות
האלה, לאיך הוא חזר על הבסיס, לנקודת האפס.
איך תינוק מחליט החלטות בחיים?
איך תינוק מחליט לאכול ולהפסיק לאכול?
שהוא אוכל, הוא חי יותר.
כשהוא מפסיק לאכול, הוא
מבין שהוא לא צריך יותר.
כל ברור.
כל אדם שהוא עובד בכלליות,
הוא חלק מהרצף האלו, אין סופי.
ובדעיה, אני אמרת לכם את
זה כמה פעמים בשיעורים.
זה לא רק היהודים צודקים, ובתוך היהודים,
זה מה שאומרתכם אתמול בשיעור הזה,
רק יהודים צודקים ובתוך היהודים, זה רק
הזרם שלנו, ובתוך הזרם שלנו, רק הרב שלנו.
כולם נמצאים על הרצף כל אחד,
במקום שלו, בהתקדמות בכלליות.
בהתנאי שבן אדם באמת עובד
בצורה כללית, ולא עכשיו עושה שטויות.
הוא יודע מה האמת, הוא יודע שיותר
נכון עכשיו לעשות פעולה מסוימת,
אבל עכשיו היצר הרע אומר לו לעשות משהו אחר.
אבל אם בן אדם, אני חוזר שוב
לדוגמה, יש עכשיו אדם ביפן.
הוא לעולם לא שמע על
הדבר הזה שנקרא יהדות,
אולי שמע, אבל זה לא
רלוונטי לחייו, אין שום זה.
הוא לא יודע מה זה תורה וכו'.
אבל הוא עכשיו בחייו שם ביפן.
אדם עובד, בעל משפחה, מנסה לעשות כמיטב
יכולתו כדי להופיע את החיים כמו שהוא מבין,
שזה חיים יותר טובים
ויותר מוסרים, כמיטב יכולתו.
שהוא מגיע לשמיים.
הוא גם חלק מהרצף האלוהי.
הוא מבחינתו עשה את המקסימום כלליות בחייו.
אז הוא יכול גם להחליט את
כל החלטות שזה המקסימום חייו?
אם תחלטי, תסבירי למה החלט ככה, אין בעיה.
אם יש לך הסבר, והסבר טוב, בסדר גם,
את עושה את זה כל הזמן,
אני עושה את זה כל הזמן.
אנחנו כל הזמן מחליטים החלטות
בחיים שהולכות ומדברות אחרי חמש שנים,
שאפשר היה להחליט החלטה אחרת, יותר טובה.
זה לא רלוונטי, אתה מבין?
כי ברגע הנתון שאת החלטת
החלטה, זה היה הנתונים.
אלוהים הופיע בזה שאת
עכשיו בחרת את ההחלטה X.
לא.
אדם, למשל, שעכשיו פוגע במי שלצורך העניין,
הולך לשדוד סקנה, הוא
באופן מודע, פוגע בכלליות.
מומיין שכלליות זה לתת מקום
גם ליצורי חיים אחרים סביבו.
זה חלק מהכלליות, לחרוז כמה
שיותר נתונים עם ביותר דברים.
ועכשיו יש פה מישהי, יש
פה מישהו שהוא בחיים שלך,
ואתה במקום להכליל אותו, אתה רומס אותו וכו'.
כאן אתה מחליט החלטה גרועה.
זה נקרא חטא. זה נקרא עבירה, ועל זה יש עונש.
אבל אם את עכשיו, לא
יודע, את רופא בבית חולים,
ועכשיו יש לך מישהי שההחלטה, כמו שאת מבינה,
על פי מה שלמדת, על פי
המחשור, על פי הנתונים,
על פי על 3,000 שנות היסטוריה רפואית,
שמתנגזים בסוף לידע שיש לך עכשיו,
שמה שצריך לעשות זה דבר מסוים.
עשית את זה, והכולה מת,
את הופעת את אלוהים כמו שהיה צריך להיות.
והקב' ברוך הוא, יש לו את החישובים שלו,
איך הדברים ממשיכים מכאן ואילך.
אתה מבין, אני חושבת
שזה הכי טובה שאני יכולה.
זה לא יכול להיות בערוץ דמי.
לא. אז עכשיו, אנחנו באים ואומרים,
אדם שעובד עם כלליות, בוא נראה אנחנו,
איך אנחנו יכולים לזהות
שהדבר הזה שאנחנו קוראים,
דתיות, יהדות, תורה ומצוות, הוא יותר כללי.
אני מוכן, אנחנו רוצים עכשיו
להסביר איך אנחנו מגיעים לזה.
אבל אני מנסה להגיד שכל הזמן שאת מתקדמת,
זה לא מה שאני מנסה להגיד עכשיו,
זה לא שעכשיו שלמדת את הדברים האלה,
אה, אז עכשיו גיליתי את אלוהים.
הבינה?
כל החיים זה תהליך אינסופי של השתלמות,
וברגע שאדם נחשף עכשיו משהו גדול יותר.
אז הוא אמור להכליל אותה יותר.
זה נקרא לראות משהו גדול יותר.
זהייתי פה איזה שיטה שכוללת יותר דברים,
אז אני הולכת איתה, ומחר
תלמדי שיטה עוד יותר כוללת.
ככה לאין סוף.
מה לא יקרה? זה הדבר הכי עקבי שיש בעולם.
מה, אני לא יכולה בלגל שיטה חדשה?
אם כל הזמן את מתקדמת, כן?
מה זה?
את כל הזמן גלה שיטה חדשה, גם בתוך היהדות.
לא, אנחנו אופן עמקים, יש לך כלליות כזה?
כלליות.
את תמצאי דרך, את תמצאי ציר מאוד ברור בחיים.
הציר עכשיו, לצורך העניין, עכשיו,
שמה שחומק בסוף השיעור הזה, אני מכוון,
אני יכול להראות שיש פה איזה ציר מאוד ברור,
שמוביל לצורך העניין לעם ישראל וליהדות.
בתוך זה, אבל עכשיו,
את מתקדמת לאין סוף.
מה, את חושבת באמת שמה
שאת לומדת עכשיו בתורה ויהדות,
זה מה שאת תביני בגיש 60? אוי ובוי.
אוי ובוי, אם זה שיהיה אותו דבר.
בגיש 60, תלמדי העמקה כללית כזו שהדברים
שאנחנו אומרים עכשיו יראו לך כמו שהיום
את מסתכלת על מה שלימדו אותך
בגן, שיש שם איזה סבא זרקין בשמע.
אני יודע, מה זה השטוי יותר?
אז מה זה אומר?
שמה שלימדו אותך בגן זה לא נכון?
מה שלמדת עכשיו זה לא נכון? לא.
מה שלימדו אותך בגן זה היה נכון
בדיוק למה שהיית צריכה להיות עדת בגן.
ומה שאת לומדת עכשיו בגיל 19-20?
כמה?
זה בדיוק למה שאנחנו נחשב.
ובגיש 60, ואחרי שאתה מותי, זה ממשיך על הגן.
זה לא נגמר אף פעם.
זה הרעיון של אלוהים. זה הרעיון של אמונה.
גדולת שלמות עד סוף.
טוב חברים, אני רואה ששם זה יום של שאלות.
איך זה מגיע לתנאי שתי האחים פה?
אז כיוון מאוד שאלו הסבר
טוב מאוד למה הוא הגיע לזה.
זה שאדם אומר משהו וחושב משהו, זה לא מספיק.
הוא צריך עכשיו להסביר, גם לעבדים,
אמרנו הנאצי אומר, אני הגעתי
למסקנה של לעשות ילדים לסבון,
זה הופך, אמרת, התנהגת,
בוא תעכשיו תיתן דין וחשבון
איך הגעת למסקנה המשונה הזו.
איך הגעת למסקנה המשונה הזו.
בבקשה, שבוי סבר, יגידו
אותו בשמיים ונשמע מה יגידו.
אין בעיה.
אני אמרתי שוב, אם הוא
יגיד, זה המקסום שהגעתי.
כמו שאמרתי, בן אדם יש
לו לצורך העניין שחי ביפן,
ואין לו את היכולת עכשיו
לצורך העניין להסביר את מה ש...
הוא סתם יבוא ויגיד את מה שהוא אמר.
חומרים, הדברים יתקבלו.
אם באמת עשה בגזרה שלו את המקסום שהוא יכול.
אבל זה לא עכשיו שכל בן אדם יכול,
זה שנקרא לעשות מה שבא לו ולהגיד שזה בסדר.
כל אדם יעשה את המקסימום
שהוא יכול בכלליות, ואז זה בסדר.
לפעום צערה אגר.
זה המדעת בשמיים.
מדעת בשמיים, האם אדם מקסם
את היכולות שהוא עכשיו לימדתי,
מה זה נקרא למקסם יכולות?
למקסם יכולות זה להיות כמה שיותר כללי.
עוד פעם, בכל רגע נתון בחיים.
את מזהה איפה המקסימום ברגע הנתון הזה.
איך אתה יכול לעשות את המקסימום המינימלי?
האמיתי מצוי מעניין.
בן אדם שמחליט לעבוד על עצמו
ואומר אני מחליט פה חלטות גרועות,
ואני מספר שזה המקסימום
שלי, מה אני יכול לעשות?
אם הוא מאמין, בסדר.
כשאמרתי, יש אלוהים, אז נקרא.
הוא יבוא בשמיים ויסביר
בדיוק איך הגעת למסקנה הזו.
ועכשיו יכולת לתת צדקה לעני, אבל לא נתתה.
ויש לך עכשיו הסברים
מאוד יפים מהמרון אתה נתת,
כי הוא צריך ללכת לעבוד
ואין לי כסף עכשיו וכו'.
יכולת שאתה צודק, תהיה שלי מחלטה
שלך, תהיה שלי מחלטה שלך, תגיע לשמיים.
תגיד לאלוהים מה אתה רוצה מהם.
אני עשיתי בדיוק את מה שצריך, זה הכלליות,
אמרנו בשיעור שזה הכלליות, אני אשלם עם עצמי.
נפלא. ועכשיו רק אני מקווה
שגם אלוהים יבואו ויגידו,
אוקיי, גם לפי המדד שלי אז עשית
את המקסימום שלך, אבל אם לא,
אז תיתן דין וחשמל.
זה הכל.
מה שאני רק אנסה להגיד, שיש
אפשרות לבן אדם שאמיתי עם עצמו,
לזהות מה יותר נכון בשבילו.
מה יותר נכון לעשות עכשיו.
כן?
נגיד, נגיד, כשבן אדם
פרסם את הדת בצורה ראשית,
שזה מונע את החיים, שזה חיצוני לחיים,
אז מה הוא מגיע עם המסקנה לעבוד?
כמו שאמרתי, אז מצד שני אבל הוא צריך לזהות,
אתה מרגיש ולמד, באמת, שהדת...
זה לא נכון אצלי, אני לא למד...
אז בשמיים, כן, אז בשמיים, יכול
להיות מאוד שהוא יקבל שכר מלא,
כי הוא בגזרת החיים שלו,
בנתונים הפסיכולוגיים וחברתיים,
כשהוא גדל בהם, זה המקסימום שאני יכול להגיד.
כן?
אחר כך אמרת שאדם, שייזהר מאוד, לא...
לוותר לעצמו בכל מיני דברים
ולהגיד שזה מה שהוא יכול.
כמו שאמרתי, אדם, למשל, אומר,
תשמע, הדת חונקת אותי ואני עוזב. כן?
מצד שני, אתה שם לב אבל שיש שאיפה לאלוהים,
אתה שם לב שלמרות שהדת חונקת,
אתה רואה שבני אדם מחפשים משמעות לחיים,
ואתה רואה שבעולם שמדבר שאין דת,
המשמעות לחיים הולכת ונאבדת,
אתה ידעת את זה, שחיית פה עלי האדמות.
אז למה לא לקחת את זה בחשבון,
למרות, והגעת למסקנה
שללמרות שהדת חונקת אותי,
יש כנראה משהו יותר גדול מזה?
זה נתון שבני אדם יצטרך לשאול למה
הוא לא הכליל אותו בהחלטה ברורה.
אם בני אדם מאף על פי כן
אומר, כן, כן, ויש לו הספק.
עכשיו אדם אישי יגיד ונראה.
כן, אישהו רוצה עוד לשאול? אוקיי.
אם כאילו אתה רואה איזה שהוא
כולל שבדיוק הוא קורב את הרבה דברים,
ויש לך הרבה הרבה שאלות
על הדבר הזה, אז איך?
אתה בריר אותם?
כי אנחנו יודעים שהשאלות זה משהו שזה צודק.
אתה צודק.
אז זה צריך להיות, מה שנקרא, אימון כללי.
למשל, בוא ניקח דברים בעולם המדע.
תראה. אתה מבין בדיוק איך המחשב הזה עובד?
לא. למה אתה משתמש בו בכל זאת?
יש המון שאלות, נכון?
אני, למשל, עדיון בטוח שיש גם
עדים קטנים שם שעושים את זה.
לא ברור לי עדיון איך המחשב עובד.
כמה פעמים ניסו להסביר לי וכל פעם לא מצליח.
לא מצליח לי כלום.
למה אני בכל זאת משתמש במחשב?
כי למרות שספציפית אני לא מבין את המחשב,
יש לי אימון כללי בדבר הזה שנקרא עולם המדע.
אני רואה פה איזה משהו
שעובד במערכות החיים שלי.
אני לא לגמרי מבין אותו.
וקצת למדתי בשנות הלימודים
שלי עקרונות שנראים לגיונים.
זה מספיק לי עכשיו לסמוך
גם שיש לי אלפי שאלות.
לעומת זאת, עכשיו תביא לי איזה, לא יודע,
כישוב וודו כזה, איזה בובת וודו,
ותגיד לי, אני לא אתייחס לזה. למה?
כי אין לי אמון בזה.
לא רק שיש לי שאלות, אין
לי אמון כללי בכל העולם הזה,
כי זה עולם שאני לא רואה שום
דבר איך הוא פועל ואיך הוא עובד.
כנראה, אם לאדם יש אמון כללי
בדבר הזה שנקרא יהדות ועם ישראל,
הוא רואה פה איזה קו
מסוים שחורז בה היסטוריה,
חורז בחיים שלו וכולי וכולי.
אז עכשיו נכון, יש הרבה שאלות.
הוא לא מבין למה מניחים תפילין,
והוא לא מבין לגמרי את הבשר וחלב,
הוא לא מבין מאיפה הגיע הרעיון הזה של ייבום.
בסדר.
אבל יש לו אמון בסיסי.
בואו נתקדם.
כל מה שאמרנו בשיעור הקודם, זה
היה המשל שהרב דיבר בעולם הפיזיקה,
אומר הרב, כן, בהופעות הרוח.
כן, זה קראנו גם פעם
הקודמת, אבל כשנמשיך הלאה.
כן, בהופעות הרוח.
הרעיון הזה, העיקרון הכלליות,
שאמרנו, זה העיקרון הקיומי שבן
אדם עובד איתו כדי לזהות את אלוהים,
זה מופיע אין בעולם החומר ואין בעולם הרוח.
לכן הייתה האלילות סבלנית
וההכרה של האחדות קנאית.
האלילים, אמרנו, זה תפיסה
שנותנת מקום להרבה אלוהים לעמל,
לא בגלל שהם סובלנים ונחמדים,
אלא פשוט כי אין שיטה כללית.
ושאין שיטה כללית, אז כל אחד אומר,
תשמע, גם זה נכון, גם זה נכון, גם זה נכון.
אבל מתוך שהאחדות,
התפיסה האחדותית היא קנאית,
זאת אומרת, היא מכילה הרבה דברים,
היא מכיוון שהיא כללית ולא
פרטית, ודאית ולא מסופקת,
הרי מיוחדת ולא משותפת.
היא לא מוכנה לפלורליזם הזול.
הכלליות אינה סובלנית על פי
הצורה החיצונה של הסובלנות.
זה סיימנו פעם שעברה. צריך להבין את זה.
האדם כללי זה לא אדם שמסתובב
כל יום עם חיוכים מטופשים לכולם
ומספר שכולם צודקים.
האדם כזה שכל היום, כן, נכון,
נכון, אני לא יודע מה להכריע כל אחד,
אני לא שופט, כן, אני לא שיפוטי, אני לא זה,
אתה לא כלום, אתה עצלן שאתה
לא רוצה להחליט החלטות בחיים שלך
ומצאת דרך קטנה לברוח מכל החלטה,
אין אם כן שוב זה נוגע למשהו שמאוד אכפת,
אבל אז פתאום אתה הופך להיות פנאט וקנאי.
אדם כללי זה האדם שהוא קנאי.
זה אדם שעוד פעם יש לו אמת, הוא הולך איתה.
אני אומר את הגמרא, ירדנו סרפ, ממסכת שבת.
אם ראית תלמיד חכם נוקם
ונותר כנחש, חוגרהו על מותניך.
אם ראית המארץ חסיד, התרחק משכנותו.
מסביר הרב בעיניה.
אם ראית תלמיד חכם נוקם ונותר
כנחש, ראית תלמיד חכם שהוא פנאט.
זאת אומרת, אדם שיש לו
אמת, ואמת גדולה, אלא מה?
הוא נוקם ונותר, הוא מה שאמרנו,
הוא מתנהג בצורה מאוד חדה ונלחם וכו'.
בסדר, יש פה משהו שלא שלם, כי חלק מהכלליות,
זה גם כמו שנראה, זה להכיל דברים אחרים,
אבל לפחות יש כאן אמת.
לפחות יש כאן בן אדם שהוא תלמיד חכם.
חוגרהו על מותניך, תשתמש בזה.
אבל אם ראית עם הארץ חסיד,
עם הארץ חסיד זה בדיוק
הדמות הפלורליסט המצוי,
עם הארץ, אין לו שיטה, אין לו אמת בחיים,
ולכן הוא מתחסד עם כולם.
הוא כזה מאוד נינוח, לא מזיז לו שום דבר.
אה, כן, מחללים שבת?
איש באמונתו יחיה?
נוטים חלקים מארץ ישראל?
תראה, אני לא יודע להכריע,
אולי הפלסטינים צודקים.
לא, לא, זה לא...
התרחק משכנותו, זה בן
אדם שאין מה לעשות איתו.
אדם אמור להיות,
הכלליות אינה סובלנית על פי
הצורה החיצונה של הסובלנות,
אבל בתוך קנאותה נמצא
גרעינה הפנימי של יסוד הסובלנות.
זו הסובלנות האמיתית.
אדם כללי זה אדם ששומע כל מה שעומד מולו.
שומע, מזהה את נקודת
האמת, ומסביר איך בשיטה שלו,
עכשיו יש את נקודות האמת
שנמצאות בשיטה השנייה,
רק בצורה כללית יותר.
בצורה שמכבד יותר נתונים,
ולפעמים הוא אומר, וואלה,
אמרו פה דברים שלא כללתי,
אולי אני צריך לשנות את שיטתי?
להכניץ, כן.
אבל יכול להגיד כמול כך,
אני לא מכניסתי את האמת שלו.
בסדר, שומרים את המילה,
כל אחד באמת שלו, מה הכוונה?
אם כל אחד באמת שלו הכוונה,
אם בכל דבר בעולם יש נקודת אמת, בסדר.
אבל בתנאי שהם מוסיפים,
כל אחד צריך לקחת את האמת הזו, ולהכליל אותה,
בתוך אמת עוד יותר גדולה.
הרבה מן האנשים שאומרים
היום כל אחד באמת שלו,
הם מתכוונים שכל אחד יישאר איפה שהוא,
וגם שהוא מקרואי נתונים
חדשים, ושיטות יותר כלליות,
הוא כזה נשאר עם הצלות שלו.
אני בדרך שלי אחראי להתאמן.
בסדר, את מדברת עכשיו ברמה הפרקטית.
ברור, זה ברור,
האדם לא עכשיו יכול לחנך
את כל העולם ברמה הפרקטית.
אני לא יכול עכשיו להשפיע
על הבודהיסטים במזרח.
אז זה אולי לא צריך להיות.
מצד האמת, אם יכולנו לגרום
לכל העולם להיות יותר כללים,
ויותר להיות שייכים לדבר הזה שנקרא יהדות,
היינו רוצים לעשות את זה.
רק את צודקת שהיום זה כל כך רחוק,
שאנחנו כבר באיזשהו מקום,
פיתחנו איזה סוג של אדישות כלפי העניין.
אבל זה לא אמור להיות ככה.
מצד האמת, היינו אמורים לחוש,
שכן, זה לא בסדר שיש פה דברים לא כללים.
ואנחנו מאוד היינו רוצים לשנות את זה.
רק שאנחנו לא יכולים.
יש הבדל בין זה לבין אדישות שכבר אדם אומר,
בעצם הם צודקים.
מסופר על הרב עויר בכם, אני
לא יודע איזה חצי כלי ברכה,
שכל פעם שהייתה עוברת לדו מכונית בשבת,
הוא היה אומר לעצמו, בשקט,
שבס, שבס, שאלו אותו את הלמידה,
מה הקטע, אם אתה רוצה לשנות את המציאות,
יאללה, זרוק אבנים, תעשה, מה
שנגע, תעשה את זה כמו שצריך.
אמר להם, לשנות את המציאות אני לא יכול.
זאת אומרת, אני לא יכול
עכשיו לחנך ולשנות כולם.
אבל אני אומר שבס, שאני לא אתרגל לדבר הזה.
זה שאנשים עושים בשבת, זה לא בסדר.
זה לא כל אחד והאמת שלו.
אה, הם חילוניים, אז זה בסדר שלנו.
זה לא בסדר של נשיאות שלנו.
אני לא יכול לשנות את זה,
מאין סוף נתונים עכשיו, ולכן יש בסבלנות
שהמציאות לאט לאט תלך ותתוקן במהלך העתיד,
כי אני לא יכול לשנות גם ברמה הטכנית,
אני לא יכול לשנות, לא יכול לכפות,
וגם אם יכולנו לכפות, לא היינו עושים את זה.
כי כפייה חיצונית לא עוזרת
לתהליך הזה, זה רק מרחיק.
צריך פה משהו שיבוא מתוך הזדהות פנימית.
יש פה תהליך של 200 שנה עד שהדברים ישתנו.
אבל כל הזמן אדם זוכר שזה לא בסדר שמישהו
עושה את זה. זה לא בסדר.
חשוב לזכור את זה כל הזמן.
הסובלנות החלשה, אומר
הרב, מה זה סובלנות החלשה?
הפלורליזם.
המחלשת את החיים.
מאיפה מגיע הסובלנות הזו, הרפיסות הזו?
היא באה מתוך גילוי רוח פרטיים
שאינם משוקעים בתלה של הכלליות.
מאיפה מגיע הפלורליזם?
להגישה הזו. אין לי שיטה גדולה.
יש לי זה רק רעיונות מאוד קטנים.
ולכן אני לא מושקע מהטל של הכלליות.
אני לא שייך למשהו רחב יותר.
ואז אני נשאר כזה בעמדה של
כל אחד יעשה מה שהוא רוצה.
והקנאות הממרת, מה זה קנאות ממרת?
הפנאטיות.
הפנאטיות, כן.
מוחלם אמר את הקנאות המתפשטת.
באה מתוך גסות הרוח.
המביאה לחשוב את גילוי רוח פרטיים
שעובדים במהלת הכללה העליונה.
אבל מפני שהם רק גילויים
פרטיים, כל הרעיונות של הקנאות,
רק גילויים פרטיים, אינם
יכולים להחיות את כל גווני הרוח
שמחוץ מחוגם.
וצרות אינם, ביתר הגילויים,
שאנחנו יכולים לכלל אינם.
אינם כי ממעטים את התפשוט החיים
וממעטים את דמות גילוי הרוח.
אני מתרגם את זה במילים פשוטות,
אבל, אומר, סובלנות חלשה, אמרנו,
זו אותה רפיסות שבן אדם אין לו שום אמת בחיים
וכל אחד שיעשה מה שהוא רוצה.
מאיפה מגיעה הקנאות המאמרית?
מאיפה מגיעה הפנאטיות?
הפנאטיות מגיעה מזה שיש לה
בדם שיטה, אבל זו שיטה קטנה.
יש לו שיטה שלא מסוגלת להכליל עוד נתונים.
אז במקום עכשיו להיות עם ענווה
ולשנות את השיטה שלו לשיטה יותר כללית
ולהיפתח דברים אחרים, הוא
סוגר את עצמו ומנסה להשמיד
את כל הנתונים האחרים
שסותרים את הדמיון שלו.
שני הדברים כמובן לא נכונים.
עכשיו תשימו לב איך הכלליות,
אנחנו פורים פה את הצ'ק
שדיברנו עליו כל הזמן.
מה האמת שיש בפלורליזם?
מה נקודת האמת שיש בפלורליזם?
שהיא מתחשבת בזה
שיש נתונים אחרים בחיים חוץ ממני.
מה החיסרון, מה השקר שיש בפלורליזם?
שאין שום אמת והכל זה.
מה האמת שיש בפנאטיות,
בקנאות הממרץ?
שיש אמת.
מה החולשה שיש בפנאטיות?
שאדם מוצר הופקים.
הכלליות יש בה מחלילה.
גם את נקודת האמת שיש בפלורליזם
וגם את נקודת האמת שיש בפנאטיות.
מצד אחד יש פה אמת שאנחנו הולכים איתה,
מצד שני זה אמת שכל הזמן הולכת
ומפתחת לדברים שקיימים מסביב.
זה הכלליות.
אבל ההכללה העליונה,
המבט הכולל, נותנת דווקא
ידי מרחבה וודאותה את התכונה הדינה
בדייקנות האיכות.
להיות כללי זה לא רק
להגיד במילים גדולות כאלה,
כן גם זה הכללי, הכללי,
אדם זורק שהוא מלשפטים שלא מחייבים.
זה יורד לדייקנות האיכות.
בוא תסביר עכשיו, בואי תסבירי עכשיו
איך מה שאת עושה, הנקודה הפרטית הזו,
איך זה באמת מסתדר עם השיטה השלמה.
אין ברמה אידיאולוגית,
איך זה שעכשיו אתה נלחמת
או אתה נלחם במישהו מסוים,
איך זה משרת את המגמה הכללית,
ואין ברמה האישית היום יום.
איך הגענו לסקנה שזה שעכשיו אנחנו נוטלים
שלוש פעמים מידיים, איך
זה חלק מהכלליות העליונה.
איך זה מסתדר, איך השיטה הזו עכשיו
מתחברת עם כל הפרטים האלה.
עכשיו להסביר.
שיעור הנטילת ידיים, נעשה שיעור נטילת ידיים.
אבל זה משהו שצריך ללמוד אותו.
וזה מביא את הקינה המשובחת,
המולידה את גאונות הרוח.
את הביטויים של הרב.
זה גאונות הרוח, לא גאונות
במשמעות האינטלקטואלית,
עמוד שזה גם קשור, אלא גאון.
גאון זה גובה.
גאון הרוח, זה אדם עצילי.
זה אדם שהוא עובד אלוהים.
אדם שהוא לא סגור מצד
אחד, מצד שני, לא מתפרק.
יש לו קו שהוא הולך ומתקדם איתו בחיים.
כל הזמן יושב ולומד,
שומע, מכיל, מגיע להחלטה.
שומע, מכיל, מגיע להחלטה.
נמצא בתהליך של צמיחה אינסופי.
כן.
אז תהיה כה.
יש דברים מסוימים בחיים שלי
שאני לא יודע להכריע אותם, לפחות אבל,
אתה יודע איפה אתה עומד.
למשל, יש עכשיו דיון רפואי,
בין מה צריך לעשות אצל רופא מסוים.
דבר ראשון, אנחנו, אם
עובדים בשיטת הכלליות,
אנחנו כבר מורידים פה
מיליון דעות שלא רלוונטיות.
מי שלא רופא, מי שאין לו
ניסיון, הוא כבר לא רלוונטי פה.
כבר פטרנו 90% מהמערה שיש בעולם.
זו דעתו, זה דעתו, זה דעתו.
דעתכם לא רלוונטית.
עכשיו, נשארו בסוף שני רופאים,
ששניהם באותה רמה של כלליות,
שניהם יש להם ראיות לשיטה
שלו, ולא יש ראיות לשיטה שלו,
ואותו הם צריכים לנתח, ואותו הם לא נתח.
טוב, נשארנו בטקו.
וגם טקו זה סוג של החלטה.
אני פה לא יודע להחליט ודאי,
ובתוך שתי ההחלטות האלה,
אני מחליט החלטה אחת,
לא יודע למה, או בגלל ש...
זה כמובן שאי אפשר להחליט.
קומה.
אבל בניבה, אז לא צריך.
בסדר, אז גם יש מישורים שלי בחיים,
שעכשיו אני לא יכול להחליט אותם.
אבל... כן?
מה זה טקו, ראש היטבות?
תשבי, יתרץ, קושיות ובעיות.
זה הרשט היטבות, מי שעד עכשיו לא ידע.
בסדר, טקו, זו מילה בערמית,
אבל ראש היטבות, תשבי, יתרץ, קושיות ובעיות.
כלומר, עכשיו ברגע הנתון
הזה, אני לא יכול להכריע,
אבל העתיד, הנצחיות האינסופית,
האלוהות, תכריע בסופו של דבר.
יכן שנראית ההחלטה בדור שלנו,
לפעמים נראית ההחלטה בעוד הרבה דורות.
וזה... מה זה אמירה להגיד
ש... שיש שתי עמיים, אוקיי?
אין, זה שתראה את המקום
כאן, וההנה, וההבנה...
לא מתאים, מה זה אין להם מקום?
זה פשוט... לא, לא, זה לא...
לא מתקיים איתנו, פשוט...
חג מילים.
ולא שאתה אומר, אנחנו לא רוצים לקבל את זה.
נכון.
אם אתם לא יודעת, אנחנו נערות את כל...
בסדר, גם הוא צודק, נכון, הם מקבלים את זה.
פה תכניס זה, כמו לכם בחינוך שבת.
זה דבר לא טוב.
אני לא יכול לשנות את זה עכשיו.
יש פה אנשים מסוימים וכו'.
אז אני עכשיו, מצאתי
לי איזו שיטה, דמוקרטיה,
שתפקידה, עכשיו לאהובה להגיד,
אין פה אפשרות להכריע בכל מיני דברים,
כי רוב האנשים חיים באופן מסוים.
אז יש לי איזה כללי משחק,
שעכשיו, שיש קבוצת אנשים
שלא מסכימה על כל
מיני דברים, חיים ביחד,
אז מוצאים איזה דרך להכריע.
דרך לצורך העניין להכריע שהרוב...
אבל זה לא אומר עכשיו שהרוב צודק.
זה לא אומר שזה האמת.
אלא חלק מהכלליות, זה גם
לחיות עם מציאות לא שלמה.
שיש אנשים שלא חושבים כמוני.
עכשיו, באופן פרגמטי,
פרגמטי זה טכני-תועלתני.
אני עכשיו גם נותן להם מקום.
מה אני אעשה?
כן, אבל אני לא אגרום להרוג שכולם,
אבל יש לי אין לי מה לעשות.
לא, כאילו, השאלה היא...
כן, אין לי מה לעשות.
אני רוצה... זה לא מצוין נכון.
נכון, מצוין מה שאמרנו.
והצריכה באמת כל הזמן
להגיד לעצמך, זה לא בסדר.
זה שיש כאיזה דבר, זה לא בסדר.
אם יכולנו לשנות את זה, היינו משנים את זה.
עכשיו, אחרי זה, אני לא יכול לשנות את זה.
וגם ההחלטה הזו,
שהנתונים עכשיו שאני לא
יכול לשנות את זה במציאות,
זה הופך להיות גם חלק מהכלליות.
ולכן ההחלטה הכללית שלי,
שאין לי עכשיו מה להילחם מול זה,
אלא להגביר, לצורך העניין,
את החינוך ואת התורה ואת ה...
במקום שלי, ולטווח ארוך,
זה גם ישנה את המציאות הזו.
לא עכשיו, עוד 200 שנה.
אבל יש לי החלטה ברורה מה אני עושה גם עכשיו,
שאני לא יכול טכנית להכריע,
או לפעמים שאני באמת לא יודע
מה ההחלטה הנכונה ברמה פרשת.
זה ילם את זה כאלה?
לא, לא, זה ילם מהעולם.
יש פה תופעה שהיא מתנגדת
לכלליות, לא צריך להבין למה,
וזה ילך ויעלם.
יש שם איזו נקודה, תאמת, שגם תלך ותתברר,
זה כבר עוד סיפור.
בואו רק נדלה, כי אנחנו
ממש רוצים... בלחץ, אני רק...
קטע מאוד עמוס, אני אקרא רק שתי שורות.
יודעתי הכלליות,
כי בכל יש ניצוץ אור.
זה הרעיון של הכלליות.
הכלליות זה מבינה שבכל דבר יש נקודת אמת.
האור, הניצוץ האלוהי
הפנימי, מה זה ניצוץ אלוהי?
שוב, תחליפו את המושגים.
מה אתה אומר ניצוץ אלוהי?
אנחנו מדמיינים עכשיו איזה...
ניצוץ אלוהי, נקודת הכלליות.
הנקודה שמכנילה דברים.
ניצוץ האלוהי פנימי זורח
בכל אחת מהאימונות השונות.
בתור סדרי חינוך שונים לתרבות האנושית,
לתיקון הרוח וחומר השעה
ועולם היחיד והציבור שלה.
אלא שאין בה דרגות שונות.
בכל יש אמת.
בכל אמונה, בכל דעה,
בכל... בן אדם יש נקודת אמת.
אבל זה בה דרגות שונות.
הכלליות עכשיו אומרת, צריך פה נקודת אמת.
אבל נקודת אמת מסוימת,
שעכשיו צריך להכיל אותה בשיטה יותר רחבה.
אז היא צריכה לתפוס את המקום הקטן שלה.
ולא את הנפח שהיא רוצה.
כשם שכוח הצומח אחד הוא,
הוא מתגלה בארז אשר בלבנון ובאזוב אשר בקיר.
אלא שבראשון הוא בא בצורה עשירה ומרובה,
ובשני בצורה נהיה הוא מאותה.
הצומח, הצמחייה מופיע גם בארז אשר בלבנון,
וגם באזוב שבקיר.
רק שבארז זה מופיע בצורה גדולה.
ובאזוב זה מופיע בצורה קטנה.
גם באזוב יש נקודת אמת.
אבל אם האזוב מנסה עכשיו,
מה שנקרא שפחת טירש גבירתה,
האזוב מנסה לתפוס מקום יותר מארז אשר בלבנון,
ומתחיל פה להשתולל,
כאן הכלליות מרגיעה אותו.
יש לך מקום, אבל פה.
ואל תנסה עכשיו
לתפוס יותר ממה ש... כן?
איך צריכים לדברים שמראים מחלוטין לגבי כלום?
מצד האמת אין דברים מראים מחלוטין.
אנחנו לפעמים משתמשים, דיברנו
על זה קצת בשבועים הקודמים,
בהתחלה, שבאנו מושגים,
שאנחנו אומרים את המילה רע.
אנחנו מתכוונים להגיד שיש
פה נקודת אמת כל כך קטנה,
שביחס למציאות שלנו עכשיו,
אני אומר שזה אפס מוחלט ומזיק.
מצד המבט האלוהי, להכל יש מקום.
גם לנאציזם וגם למלאק,
כי יש איזה נקודת אמת,
וגם המלאק מתחת השמיים אין לו זכר,
אבל מעל השמיים יש לו זכר.
זאת אומרת, גם הוא מתוגן.
אבל עכשיו מבחינתנו, שאנחנו פוגשים המלאקי,
נקודת האמת שבו, זה כבר
לא יזוב, זה אפילו, לא יודע,
זטר ששמים על זה, זה לא
קיים, ושהוא מנסה עכשיו להצנגד
לארץ אשר בלבנון, אז הדרך
שלנו להופיע את הכלליות,
זה למחוק אותו מהעולם הזה.
ובחשבון הנצח האלוהי, גם
נקודת האמת שלו תלך ותתפרח וכו'.
כן, גם אני יודע,
המשפטים האלה אנחנו לומדים
אותם אחרי שעה כבר בשבוע 25.
מי שלומד את המשפטים האלה בתחילת הדרך,
זה מתכון בטוח לחירפון.
האדם שאומר, אה, בכל יש
אמת, אה, איזה יופי, אז גם זה,
גם זה, ניצות, והוא מתחיל
עכשיו פה לפתח איזה
איזה תורה הזויה כזו,
שכן, באמת, זה אנשים.
כל דבר, רואה פה עכשיו איזה,
איזה מישהו גונב לסקנה את הארנק?
תראה, יש פה גם.
איזה ילדות קשה הייתה לו לגנב הזה?
מה הביא אותו לזה?
בוא נבין, בוא נכיל.
דבר ראשון, תתפוס
אותו, שים אותו בכלא.
אחרי זה, תלך, תשקם, תבין
גם את נקודת האמת שיש בו וכו'.
אתה יודע.
אה, שוב, אני מדלג.
והעולם הולך ומתבשם.
כל תהליך ההיסטוריה האנושי זה עניינו.
כלליות שהולכת ומתגברת.
הדעה הישרה הולכת ומרחבת את דרכה.
ההיגיון הברי והניסיונות הרבים
מפנים את הדרך והמכשלות.
תהליך ההיסטוריה זה תהליך אופטימי.
גם הפלורליזם מנסה לספר לנו שאין,
והכול פה רק בלגן, והכול
חוזר אחורה, ורק נהיה לנו רע.
שטויות.
נדבר על זה בשיעור האחרון של הסדרה.
העולם הולך ומתקדם כל הזמן.
כי הכלליות היא, זה
המלאך שמקה על כל תקודנו,
שדוחף את המציאות להתקדם.
יש דעה ישרה.
ויש היגיון בריא וניסיונות רבים.
יש ניסוי ותהייה.
והעולם היום, כמו שאנחנו רואים בטכנולוגיה,
הוא הולך ומתקדם.
גם מבחינה מוסרית.
העולם כבר היום הולך ומתקדם
מלפני 3,000 שנה.
זה תהליכים יותר ארוכים, יותר מסובכים.
יש לפעמים ריגרסיות, יש לפעמים נפילות.
אבל בסופו של דבר, הכלליות,
האלוהות, השלמות, האינסופית,
אלוהים הולך ומופיע יותר ויותר.
ככה גם אדם נורמלי.
נולד תינוק, יש בו פחות כלליות
מאדם מבוגר.
שוב, בתרבות הפלורליסטית,
מנסים להסביר שהילד הוא יותר טוב
מהמבוגר.
הילד הוא טהור, הילד
הוא תמים, הילד הוא...
אנחנו אומרים שיש משהו בילדות
שצריך להיזהר לא לפספס אותו בבגוד.
איזו תמימות, איזה ספונטניום שצריכה להישאר.
אבל אדם לא צריך להישאר ילד.
מבוגר מופיע יותר כלליות מילד.
ברמה הפיזית, ברמה הנפשית
וברמה הלימודית.
וגם נתונים יותר כלליות?
גם, גם. לא רק.
אבל גם הוא יודע יותר נתונים.
אז כבר יש מישור חיים מסוים
שהוא יותר כללי מהתינוק.
ואם הוא גם לקח את זה הלאה,
אז גם מישור החיים שלו גם יהיה יותר כללי
מבחינה מוסרית.
זה שלפי אם אדם מבוגר לוקח את
הנתונים האלה ובגלל היצררה שלו
הוא גם הופך להיות פחות מוסרים אשר הילד.
ואז כבר עדיף היה שיהיה נשאר ילד מבוגר.
זה כבר בעיה אישית שלו.
אבל ברמה העקרונית, כל יום
שאדם גדל, הוא נהיה יותר כללי.
תלמידי חכמי אומרים חזל,
ככל שמזכינים, דעתם מתיישבת עליהם.
בדיוק הפוך מהתפיסה החילונית.
כל שאדם נהיה מבוגר יותר, אז הוא פחות חי.
העולם שייך לצעירים. לא.
לא.
כל הזמן יש תהליך של התקדמות.
האדם כל הזמן הולך ומתקלל.
כל הזמן הולך ומתקלל.
והדורות הולכים ומשתכללים.
העולם שלנו היום הוא עולם יותר טוב
מעולם שלפני 200 שנה.
והעולם שלפני 200 שנה הוא יותר טוב
מעולם שלפני 3,000 שנה.
והעולם שיהיה עוד מיליון
שנה יהיה עולם עוד יותר טוב.
הכלליות הלך ותופיע.
העולם יהפוך להיות יותר טכנולוגי.
יותר מוסרי. יותר רוחני.
יותר אלוהי. יותר ישראלי.
מה את מדברת?
זה נושא ארוך, אבל ממש לא.
מה את מדברת? הטכנולוגיה לא משתפרת?
מה המוסר הכי מעוות?
בסדר, את מביאה זווית מסוימת
שהאנושות הסתבכה איתה, אבל ברמה הכללית?
מה את אומרת? לפני שלטפים שנה
היו קניבלים מסתובבים ברוב העולם.
היו אוכלים אחד את השני.
היום בתרבות הכללית בעולם
בהרבה יותר מוסרית ומשיתית
ממה שהיה פה.
הכל ביחס. עוד פעם, אל תעשי לי עכשיו
השוואה בין האדם הממוצע היום
לבין הרמב״ם או לבין משה רבן.
תעשי האדם הממוצע היום
לאדם הממוצע שחי לפני 4000 שנה
בקוטב הצפוני. מה את מדברת?
זה שנות אור של התפתחות מוסרית.
ועוד מיליון שנה זה יהיה עוד יותר.
ישראל, שרית עם אלוהים
ואנשים בתוכל.
יש כל הזמן שריה.
שריה זה הכלליות.
אדם מתמודד עם אנשים ואלוהים.
עם מציאות פיזית ומציאות רוחנית
ותוכל.
זה עניינו של עם ישראל.
לחרוז את המציאות בכלליות אינסופית.
הטעויות הולכות ומתמעטות.
וסיבוכי הדמיון הגס הולכים ומתפרקים.
לכן, מסכם הרב, הרי אני אזכיר
לכם מאיפה התחיל המאמר הזה.
המאמר הזה, זה המאמר שהרב
ניסה להתמודד עם בעיה
שקיימת בעם ישראל בזמנו.
לפני מאה שנה.
בהתחלה הוא התחיל את המאמר.
שיש שטף של דעות זרות.
העם ישראל נמצא אז, גם היום,
מול מתקפה של אינסוף דעות.
ויש כאלה שמנסים להילחם
בזה שהם מסבירים עכשיו.
למה זה תואם, למה זה תואם, למה זה תואם.
ורק לנו הייתה התגלות שלו.
בוא נחזור שנייה לראשונות.
למה אנחנו מאמינים בתורת ישראל?
למה אנחנו מאמינים ביהדות?
כי זה האמת, נכון.
למה זה אמת?
כי זה הכללי ביותר, נכון.
אז מה אתה מתרגש?
יש עכשיו התקפה מצויין?
בוא תראה איך הכלליות,
איך תורת ישראל, איך האמת,
מכילה גם את כל נקודות האמת שתוקפים אותך.
יש עכשיו זרמים שתוקפים אותך,
ואתם רואים מסבירים למה התורה לא נכונה.
מה אתה נכנס פה להסתרב
ומנסה עכשיו לא, לא, מה לא?
אמרתם פה משהו, בוא נבין.
יש לכם באמת נקודה נכונה.
ועכשיו בואו תראו איך תורת
ישראל, או יהדות, או שאלה נקרא לזה,
היא מכילה את זה בצורה עוד יותר טועה.
ואם אתה לא יודע להסביר
את זה, אז אתה בבעיה.
זה אומר שהם מעלים פה איזושהי נקודה,
שאתה צריך לשכלל יותר את הזה שלך.
העמדה היא לא עמדה של מגננת.
הנה, הרב דיבר אותך ותיאר
אנשים שנמצאים במגננה.
תקפו את האמת שלהם, ואז הם בלחץ.
אדם שהוא כללי, הוא לעולם לא בלחץ.
אומרים לי פה משהו.
וואו, זה מערר את כל מה שחשבת?
בסדר, בואו נשמע. למה?
מה אתה אומר? יש פה נקודה.
בוא נבין, לא חשבנו על זה.
צריך פה באמת להעמיק פה במשהו.
כן?
איך ברמה שנמצאים את
הכלליות, שבכל זאת נצטרפים?
כי בכל דבר, אמרנו שזה נקודת אמת.
זה שאדם תוקף משהו.
גם מה שנוגד.
גם הדברים אחרים.
נוגד, אני מתכוון שזה תופס איזה זרם.
לא רק שזה משוגעת, זורק סתם
איזה שטוט שלא מתייחסים אליה.
זה שאתה אומר, עכשיו מיליוני
אנשים הולכים במשהו מסוים.
זאת אומרת, שיש שם איזה משהו אמיתי.
זה ישר שיום, אחד נקודה
שיש מיליארד מוסלמים בעולם.
זה מגיע כי יש שם איזה אמת באסלאם.
אנשים לא תופסים במשך אלף חמש מאות שנה,
מיליארדי אנשים נתפסים למשהו.
זאת אומרת, זה עונה על
איזה צורך שאנשים מחפשים.
משהו שה... אז בוא תבין, מה?
ולמה היהדות, היא מכילה
את זה בצורה עוד יותר.
לכן, תחת לדחות את כל התוכן הערג המחשבי,
שהניצוצות הקטנים של
הטוב מתחילים להתנוצץ ממנו,
מה, קיצו, מה שבאמת לא יצלח בידיו,
זאת אומרת, אם תנסה עכשיו להילחם ולדחות
את כל הדברים הטובים בעולם, לא תצליח.
מה צריך לעשות?
עלינו להרבות את האור המקורי,
לגלות את הרוחה ואת
העומק, את הכלליות והנצחיות
שיש בהורם של ישראל,
לבאר איך כל ניצוץ טוב
המתגלה בעולם, בעולם אחר,
אבל הוא נובע מיקרון מתחילה בחינוך טבעי.
איך כל נקודות האמת בעולם,
הן מתחברות לעם ישראל.
טוב, זה המאמר.
אני... כבר ככה אנחנו...
ואחרי שער השיעור, אז אני...
חייב עוד רק את ה...
את הלבל האחרון,
ולכן נעצור כאן מבחינת
המאמר, אם יש לו המשך.
מי שרוצה שיקרא אחר כך.
אני עכשיו רוצה אבל
להבין לאן אנחנו רוצים להבין
מכל מה שלמדנו היום,
בעזרת שמשיעור הבא, מה שאני עכשיו מראה,
אנחנו נתחיל איתו בשיעור הבא ונחזור,
אבל רק כדי שנצא פה עם דברים ביד.
שוב, אני מסכים.
אנחנו מחפשים מה אלוהים רוצה.
במילים אחרות, איך השלמות
האינסוף מופיעה בעולם הזה.
על מה שבמשך השני שיעורים האלה למדנו,
שיש לנו דרך, והדרך הזו
נקראת כלליות, שבה אנחנו מזהים
איך הדברים מופיעים בצורה יותר איכותית
ויותר שלמה בעולם הזה.
עכשיו, מה אנחנו עושים?
איך אנחנו מגיעים מזה למה שאנחנו קוראים היום
יהדות ותורה מצוות?
שיטה אחת, שבאדם יבוא ויגיד,
אוקיי, עכשיו שלמדתי את
העיקרון הזה של הכלליות, אני...
יתחיל עכשיו לחפש
בכל האמונות והדתות בעולם,
יתחיל ללמוד את כל השיטות שקיימות בעולם,
ויזהה על פי עיקרון הכלליות
מה יותר נכון.
וככה, לאט לאט, נלמד
נצורות, איסלאם, בודהיזם,
אני יודע מה, פוסט
מודרניזם, פילוסופיה,
את הדת של הדרוזים,
את הדת של השומרונים,
את הדת של האסכימואים, את התרבות האפריקאיות,
ואז נגיע בסוף למסקנה
שתורת ישראל היא הכי כללית.
מה אתם אומרים על גישה כזו?
מלתי אפשרית, נכון?
מלתי אפשרית לאדם נורמלי לעשות דבר.
אני מסייג את זה.
יש גאוני עולם שמסוגלים לעשות את זה,
ולו מהסיבה שאתם מבינים
שמבינים את עיקרון הכלליות,
אז לא צריך לרדת לפרטים.
זאת אומרת, ברגע שמזהים את הקשל
שקיים לצורך העניין בנצרות,
אז כבר לא צריך עכשיו ללמוד
את כל המיליוני ספרים של הנצרות.
אבל אפילו ברמה הזו של לזהות
עכשיו קשלים מרכזיים
ולהעלות לכיוון היהדות,
זה לא משימה לאדם נורמלי.
אנחנו, כידוע, מדברים
כל אורך כל המסלול
שאנחנו מחפשים פה דבר
שכל אדם יכול לזהות אותו.
שכל יהודי יכול ברמה הקיומית לזהות.
אז ראינו כבר שאנחנו
יכולים לזהות שאנחנו חיים,
יכולים לזהות שיש לנו
דרך למצוא את החיים יותר.
ועכשיו, איך אני מוצא
איך החיים מופיעים בצורה הכללית ביותר?
אני מחפש, וזה המפתח,
אני מחפש כלליות,
לא כלליות שתופיע בתיאוריה.
זאת אומרת, מי שמבין שכלליות
זה רק כאילו לחפש שיטה פילוסופית,
שיטה תיאורטית יותר כללית,
מה שאמרתי, זה פלתי אפשרי
לעבור על כל השיטות בעולם.
ויותר מזה, זה גם לא נכון, כי
כלליות שכלית, כלליות
שמנסה רק לתפוס איזה שיטה
תיאורטית פילוסופית,
היא נוגעת רק ברובד מאוד
מסוים בחיים, הרובד השכלי.
זאת אומרת, בצד, נגיד, הפיזיקלי,
בן אדם יכול לדמיין, זה גם לא נכון,
אבל יכול לדמיין שהוא ימצא
איזו נוסחה כללית
שהיא תקיף את כל הדברים שיש
ביקום. איינשטיין ניסה כל החיים
לחפש את זה, ולא הצליח, אבל נגיד.
אבל מי שיכול למצוא,
למשל, את השיטה שתקיף
בקו אחד את כל
הפסיכולוגיה
האנושית, אין דבר כזה.
זה אינסוף.
מה שאנחנו מחפשים, זה כלליות
שמופיעה
לא בתיאוריה, לא
בסכם, אלא בחיים עצמם.
איפה בחיים
אני מוצא
ייצור חיים
כללי? זה מה שאנחנו מחפשים פה.
שוב, אני זורק פה משלט,
אנחנו נרחיב את זה פעם באה, אבל רק
להבין את העיקרון.
מה זה כלליות? כלליות זה לחפש
לא תיאוריה כללית, כי
זה, אמרנו, ים שאין לו סוף.
אני מסתכל
על המציאות סביבי,
שכל אדם בביטאולי
איפה יש לי את יסוד החיים
הכללי ביותר?
תגידו לי אתם, מה הדבר הכי כללי
ביצורי החיים שאתם מכירים?
בן אדם?
יש לנו רצון אלוהי.
רצון אלוהי שווה
אמת, אמרנו. אמת זה מילה אחרת
להגיד יותר חיים, שזה
בהגררה שלנו יותר כלליות.
המקום, איך אני
מוצא מה יותר כללי?
נתחיל
בחיפוש של תיאוריה כללית.
אבל אמרנו, תיאוריה כללית
זה משהו שהוא לא נגמר.
אני מתחיל ללמוד פה את כל הדברים.
לכן אני מחפש
יצור חיים כללי.
יצור חיים כללי, כלומר, משהו שחי,
לא רק תיאוריה, לא רק שכל.
משהו שאני רואה אותו מול
עיני, חלק מהכלליות, הבנים,
שזה יופיע בכל הרבדים של החיים.
לא רק ברובד האינטלקטואלי.
אני מחפש משהו שחורז
את החיים עצמם.
כשאני מביט ימינה
ושמאלה, הדבר שחורז
את החיים עצמם
בצורה הגלויה והבורה ביותר
במציאות שאנחנו
מכירים, זה בן אדם.
בן אדם זה יצור חיים
שמכיל בתוכו
גם דומן, גם צומח, גם חי.
כל יסודות החיים
יופיעים אצלו בצורה יותר
משוכללת.
תמצית של הכל
בצורה כללית.
עד כאן זה בסדר?
הלאה.
עכשיו, הגענו בפירמידה שלנו
לשפיץ.
בן אדם אחד
הוא אמנם כללי יותר
מכל יצור אחר, אבל גם הוא
לא יכול להיות
המודל שלנו לכלליות פה בעולם הזה.
למה?
כי בן אדם אחד
הוא דבר שמת בסוף.
הוא אמנם מופיע כלליות
בחיים שלו במשך 70,
80, 90, 120 שנה, אבל
אחרי 120 שנה, הוא נהיה לנו.
גם מבחינת היכולות שלו,
כמה בן אדם אחד, למרות שהוא
כללי יותר מכל יצור אחר, אבל כמה בן אדם אחד
יכול לרכז
יכולות, גם מבחינת
ההשפעה שלו, כמה בן אדם אחד
יכול להשפיע במציאות.
לכן, כשאנחנו מחפשים
כלליות, אנחנו מחפשים
לא בן אדם רגיל, אנחנו
מחפשים בן אדם שחי
לנצח.
מחפשים יצור
חיים שתמיד
נשאר, שתמיד
מכיל, שתמיד משפיע,
שמרכז בתוכו תמצית
של כל היקום.
מה זה?
בדיוק.
אומה.
אומה
זה בן אדם גדול.
זה כבר לא אדם אחד.
זה בני אדם, אמרנו שהם
יצורי החיים הכלליים ביותר,
אבל אומה זה כבר משהו
שנשאר לדורות.
קו שהולך וממשיך.
שאנחנו מביטים בקו החשיבה הזה
מבין האומות
שקיימות בהיסטוריה,
במה שאדם רואה.
לא משהו שהוא עכשיו צריך
לחפש מעבר
לרעי החושך ולחפש
איזה נזיר טיבטי
עתיק מתחת לעת
שיספר לו על זה.
אלא משהו שמבט פשוט
על המציאות מראה.
יש אומה אחת
שהיא אקלית ביותר, הנצחית ביותר.
האומה הישראלית.
שאדם מביט
במבט הכי פשוט
על החיים. שוב, שהוא מבין מה הוא מחפש.
כל הבעיה הזו שאנשים
לא מבינים מה מחפשים.
הם מחפשים שאיזה מישהו יגיד להם משהו
והם לא מבינים מה הם מוצאים לזה.
אני חי.
ובתוך החיים שלי יש
אינסופיות, והאינסופיות הזו
מופיעה בעיקרון של הכלליות.
וכלליות, היא נמצאת אצל בני האדם.
יש עמים.
ובתוך העמים, בתוך
היצורי החיים הכלליים האלה,
יש יצור אחד שחורז את ההיסטוריה.
עם נצח.
עם העתיק ביותר.
עם התרבות המשפיעה ביותר.
עם הכישרונות, שזה
אני צריך עוד להסביר
איך הגענו לזה, הכישרונות
הגדולים ביותר.
האומה הישראלית.
ואז מגיע הדבר פשוט.
אחרי שבן אדם מזהה,
בזיהוי מאוד מאוד חד ופשוט,
שהאומה הישראלית, עם
ישראל, זה יצור החיים הכללי,
שחורז את היקום, חורז את האנושות,
חורז את המציאות שאנחנו מכירים.
לעם הזה, יש אורח חיים.
לעם הזה, יש איזו צורת
התנהגות, ותרבות,
שמלווה אותו לאורך הדורות.
ולדבר הזה קוראים
תורה.
יהדות, מי שרוצה את זה
בשפה של היום.
יש אורח חיים של האומה הישראלית.
יהדות.
כל החיפוש
הגדול של אלוהים, נגמר פה.
אני מאמין
באלוהים. במילים אחרות, אני רוצה
לחיות את החיים,
באין סופיות שלהם.
בדרך האיכותית והשלמה ביותר.
איך אני עושה את זה?
בזה שאני נהיה כללי יותר ויותר.
איך אני מזהה
איפה הכלליות מופיעה בעולם?
אני מחפש את זה
אצל ייצור החיים הכללי ביותר.
שזה בן אדם, ולעת ודיוק
עם, האומה הישראלית.
ולעם הזה, יש אורח חיים.
בזה שאני מקיים
את אורח החיים של האומה הישראלית,
של ייצור החיים הכללי
ביותר, אני פוגש את אלוהים
בצורה האיכותית ביותר.
אני מופיע את השלמות האינסופית
בחיי.
זה מה
שאלוהים רוצה.
אלוהים רוצה שתחיה.
אלוהים רוצה
שתהיה קיימת.
איך נהיים קיימים, איך חיים?
בזה שנהיים כלליים.
איך מזהים כלליות
מתחברים לעם ישראל
ולאורח החיים שלו.
כל מה שאמרנו מופיע בזוהר הקדוש
במשפט אחד.
כל התורה כולה על רגל אחת.
כות שבריחו
ישראל
ואוריית
חדם.
אתה רוצה לפגוש את אלוהים?
תלמה תורה.
אתה רוצה לפגוש את אלוהים?
תתחבר לעם ישראל.
פשוט רק.
תהיה מסלול.
יש לכם לחשוב על זה
עד השיעור הבא.
אבל אני רוצה שתזכרו כל הזמן
מה עשינו פה, לאורך כל הדרך.
לשנייה אחת
לא הבאתי פה הוכחות.
לשנייה אחת לא התחלנו פה עכשיו
עם כל מיני
אותות מהשמיים
או דברים.
הלכנו פה בסך הכל בקו הקיומי
הפשוט של החיים.
אני קיים.
יש לי דרך לזהות קיימות
והדרך הזו מבילה אותי באופן
מאוד מאוד מאוד חד ובריר
לדבר הזה שנקרא
עם ישראל בתורתו.
זה דבר שכל יהודי
בעומק העניין
גם העולם כולו
ברגע שיבינו מה מחפשים
יכול לזהות
בלי שום
אותות מהשמיים
וניסים וגילויים ומוות קלימני
ושום דבר.
פשוט מאוד.
תחזור לעצמך, תסתכלי על עצמך
ותפגשי עם התורה.
עכשיו
צריך ללמוד איך באמת
כל פרץ בתורה הזו
לבעם ישראל הזה מחזק
לי את הכלליות, מחזק לי את החיים
מופיע לי את אלוהים יותר.
אבל את הכיוון הכללי
כבר יש לנו בעת.
טוב.
תחשבו על זה
ואנחנו נמשיך בזד השם השיעורים.