טוב, שלום לכולם ולכולן.
אנחנו בשיעור האחרון,
שיעור מספר 29 והאחרון
של סדרת יסודות האמונה,
לפחות בגרסה של השנה
הזו. זה שיעור שהוא גם יהיה
קצת סיכום וגם כמו
שרציתי, קראתי לו בכותרת,
מה הולך להיות בעתיד.
בסדר? אמרנו זה הולך להיות
שיעור נבואי. עם נבואות
מה הולך להיות בעתיד.
אז אני מקווה שהדברים יסתדרו. אחרי כל המהלך
שעברנו במהלך השיעורים, 29 שיעורים הללו,
אני רוצה לתמצת אותם,
כמו שתמצאתנו גם בשני
השבועים האחרונים, ומשם
להדגיש איזה עוד נקודה,
שהיא בעצם תסיים לנו
את המהלך הזה. אנחנו
התחלנו את הדרך שלנו,
לפני הרבה הרבה זמן, בסדר?
בנקודה הבסיסית ביותר
שקיימת בחיים שלנו,
הקיימות האישית. אותה
נקודה שבלתי ניתנת להכחשה,
ולא רק שבלתי ניתנת להכחשה, כולם מודעים
אליה בעצם קיומנו. והחידוש היה שזה בעצם
המגש שלנו לאלוהים. זאת
אומרת, אלוהים זה לא רק,
כן אני מדגיש, זה לא רק
אותה הבנה המוקשמת של
ישות חיצונית, אלא אלוהים זה למעשה, קראנו
לזה, זיהוי שלמות האין סוף שמתגלה בחיי.
זאת אומרת, הזיהוי של
כל אדם באינטואיציה היותר
פנימית ובסיסית שלו,
שהחיים הם לא רק כאן ועכשיו,
אלא הם חלק מזרם אין סופי שכל הזמן מפקה
בנשמה, מפקה באישיות, החיים לא נגמרים,
תמיד יש עוד, כל דבר בחיי
אפשר להופיע אותו באין
סוף צורות, שום דבר לא
נגמר, הכל הולך ומתגלגל.
אי אפשר לגעת בשום
דבר, אלא תמיד רק במעטפת
החיצונית שלו, ותמיד יש
עוד ועוד רבדים, סובייקט,
וכל המילים והמונחים שניסינו מזוויות שונות
להגיד את הדבר הכי בסיסי שכל אדם מודע לו,
ובעומק העניין כל ייצור
מודע לו, דומה, מחי,
צומח, מדבר, שישנה אין
סוף שקיים בתוך המציאות,
והאין סוף הזה, הדגשנו, זה לא אין סוף
כמותי, כן, זו תפיסה שהטבע הוא אין סופי,
אלא יש משהו שהוא מעבר
לחיים, משהו שהוא מחוץ למציאות,
משהו שהוא מעל המציאות,
משהו שמחייה את המציאות,
ולדבר הזה מכנים אלוהים,
יותקי ווקי, הוויה. משם המשכנו
לזיהוי של הדרך שאותה
שלמות אין סוף מתגלה בחיינו,
ליתר דיוק מה הדרך שלנו?
להופיע את השלמות הזו
באופן הראוי ביותר,
וזיהינו את המושג כלליות,
ככל שאני חורז יותר
נתונים בחיי בקו אחד, יותר
מאחד אותם, אתה יודע, עוד
מינוח שאפשר להשתמש בו,
יותר מכיל אותם, ממילא אני
מופיע יותר את השלמות, מופיע יותר
את החיים, מופיע יותר את
אלוהים, אני קרוב יותר לאין סוף.
מתוך הכלליות הגענו לדבר הזה
שנקרא עם ישראל. זאת אומרת, אנחנו
מצאנו בתוך החיים שלנו, שוב, זה לא
משהו שצריך ללכת רחוק לחפש אותו,
זה לא משהו שצריך לעשות מסע של כל החיים
כדי למצוא איזה מישהו זקן שיספר לנו את זה,
אלא זה דבר שכל אדם יכול לזהות
פה במציאות ההיסטורית הפשוטה,
שבתוך האנושות, בתוך העולם
שנראה כאותי, נראה חסר כיוון,
יש פנומנט, יש תופעה מופלאה
של עם, קבוצת אנשים שחיה לאורך
כל ההיסטוריה, שומרת על
הזהות הייחודית והתרבותית שלה,
נמצאת בכל צמתי ההכרעה של ההיסטוריה,
יש לה קיום פלאי מעבר לכל סבירות
כלשהי, והדבר הזה, הנקודה הזו
נקראת האומה הישראלית, העם הישראלי,
ובמילה שאנחנו רוצים להתחבר אל הכלליות,
רוצים להתחבר אל הקו שחורז את המציאות,
אנחנו מזהים את עם ישראל כמוקד
שאיתו אנחנו הולכים, איתו אנחנו צועדים.
לעם ישראל הזה ישנה מסורת
האומה לדורותיה, זאת אומרת,
לעם הזה ישנו אורח חיים שהוא
תמיד מאפיין את חיי האומה,
איך בדיוק מזהים את המסורת
הזו אמרנו זה דבר שאפשר כמובן
לריב עליו, אבל בקווים גסים
אנחנו יכולים לזהות את זה,
במה שאנחנו מכנים בשם
המסורת האורתודוקסית היהודית,
מה שניסיתי להגיד בצורה
שוב מאוד מאוד גולמית,
כמו 13 עיקרי אמונה של
הרמב״ם והנאמנות פחות או יותר
לשולחן הרוח, זה עמוד
השדרה של עם ישראל לדורותיו,
וגם שיש תקופות שחלקים עם
ישראל, אפילו רוב עם ישראל, הם
לא נאמנים למסורת הזו, עדיין
זה הקו שתמיד חוזר ומתגלגל,
ועם ישראל תמיד הולך
ונאמן אליו, ומילא אדם שרוצה
להתחבר לאומה ישראלית
הוא צריך להתחבר לקו הזה.
בתוך המסורת הזו, בתוך
גבולות הגזרה של מסורת האומה
לדורותיה אמרנו יש לנו גוונים
שונים, יש לנו שיטות שונות,
אז על אותו משקל כמו לגבי
מציאת הכלליות ועם ישראל,
אנחנו לא מחפשים פה
עכשיו איזה התגלות מהשמיים,
כמו שהרבה פעמים אנשים מחפשים,
שאלוהים מתגלה ויגיד להם מה הדרך הנכונה,
אלא האדם מביט בתוך המבט
הפשוט שיש לו על הגלריה של
הזוויות השונות שקיימות בתוך
האומה ישראלית לדורותיה,
ומוצא את החיבור האינטואיטיבי
הפשוט הראשוני שזה עשה לכריו,
היכן אנחנו מתחילים את
התהליך, אדם הולך וככל שהוא
מתפתח הוא מזהה בתוך
המסורת הזו אמרנו שני צדדים,
צד אחד של זוויות שונות של
אותה רמת כלליות, אלו ואלו דברים
לא עם חיים, זאת אומרת אדם
מזהה שיטות שונות בעם ישראל,
שכולם מאחדות את האומה,
כולם התקבלו על האומה,
כולם עם מקורות, כולם
מסתדרות עם המציאות וכו',
ואז מבין שיש פה זוויות שונות, 12 שבטים
שכל אחד משלים את התמונה הגדולה,
והצד שהוא קצת יותר מורכב זה גם ליצוג
מדרג של כלליות בתוך השיטות באומה הישראלית,
זאת אומרת אדם ככל שהוא הולך
הוא מתפתח, הוא לומד יותר, מבין יותר,
ובאופן אישי אמרנו לא
מדובר כאן עכשיו שאדם צריך
להכווין הכוונה לאחרים ולא
עכשיו לפסוק דברים לדורות,
באופן אישי אדם מתחיל להתקדם, סועד בחייו
כל הזמן מכלליות אחת לכלליות גדולה יותר,
מאחד יותר דברים בחייו,
והולך ומתקדם לו, הכל
בתוך בעצם ההתקדמות
האינסופית הזו של הכלליות.
וכאן בנקודה הזו יש עוד זווית אחת
שכדאי ללטש, וזה לאן אנחנו הולכים,
או נקרא לזה מה הולך
להיות בעתיד, זאת אומרת
שאלו את זה לאורך כל
השיעורים וגם בשיעור האחרון,
שבסדר, זאת אומרת, אנחנו
אמרנו הולכים ומתקדמים
כל הזמן, אבל יש איזשהו
יעד שאנחנו חותרים אליו,
יעד שאנשים קוראים לו בשם גאולה,
יש כאלה שמכנים את זה בשם בית מקדש,
יש כאלה שמכנים את זה
בשם דחיית אמיתים, לאן אנחנו
חותרים? מה, לאן ההבנה
הזו שאנחנו רואים פה עכשיו
על שלמות אינסוף שהולכת
ומופיעה בהיסטוריה,
לאן אנחנו הולכים? וזה
הנקודה שאני רוצה לחדד.
אנחנו לא חותרים לשום
יעד ומוגדר. זו הנקודה שאני
מקווה שאחרי כל מה שעברנו
במהלך השיעורים הללו,
הוא כבר מתחיל להיות מובן.
הרצון לחפש יעד, הרצון לחפש
איזושהי נקודת הגאה, זה
בדיוק הרצון לעשות פסל מסכה.
הרצון להקשים את אלוהים,
כלומר להגיע לאיזושהי נקודה
שהיא הסוף. כל מה שניסינו
להפנים בשיעורים הללו,
זו ההבנה שאין סוף. שום
דבר לא נגמר אף פעם.
ישנה פסקה שהרב כותב
אותה בסידור עולת ראייה,
פסקה מאוד חשובה, שהיא
אפשר לקרוא לזה באיזשהו
מקום, אחד מהפסקאות
שנותנות את היישום הנפשי
להבנות שלמדנו בסוגיה הזו של יסודות האמונה,
מאמר ייסוד ומרכים ומלחמת הדעות והאמונות.
אומר הרב כך, על ידי קדושה עליונה זו, אם
תרצו, על ידי ההבנות שלמדנו בתכנים המדוברים,
על ידי קדושה עליונה
זו אנו באים לידי ההכרה,
שהחפץ הפנימי, כלומר
הרצון הפנימי של בקשת השם,
הוא העולה על כל החיים
ועל כל העושר. שימו לב
למשפט הבא, הבקשה
בעצמה היא התכונה המבוקשת,
לא המציאה, כי המציאה היא תמיד בלתי
אפשרית, כי הנה נו צועדים מגודל אל גודל,
מבקשה לבקשה, מבהירות לבהירות
ומוודאות לוודאות יותר עליונה, על כן נאמר,
התעללו בשם קודשו, ישמח
לב מבקשי השם, לא מוצאי השם.
העמדה הנפשית הזו, זו העמדה הנפשית המרכזית
שאמורה להיכנות לאדם שיש לו אמונה בוגרץ.
ההבנה שאנחנו נמצאים פה בצעידה אינסופית.
החפץ הפנימי של בקשת השם,
הוא העולה על כל החיים ועל כל העושר.
הרצון לתלות את העושר באיזשהו הישג בחיים,
זה שורש החטאה, זה שורש העבודה הזרה,
זה שורש ההקשמה שכולנו נמצאים במהלך הזה.
זאת אומרת, אף פעם אדם לא נפטר לחלוטין
מהצורך להגיע לדברים ולהקשים אותם,
ואף אדם גם לא מתייאש תמיד התקדמות.
אבל השאלה היא, בתוך שני הכתבים הללו,
השאיפה היא כמה שיותר לדחוף לכיוון של
הבקשה וכמה שפחות להישאר מקובעים במציע.
כל החיים שלנו הם תהליך אחד
ארוך ואין סופי של התקדמות.
זה מתחיל ברמה האישית, מהלך
שאני תמיד מנסה להסביר לאנשים.
כאשר אדם הוא לא מפנים את הרעיונות
הללו, הוא אדם שחי בתסכול מתמשך.
אדם שמחפש מציעה, מחפש למצוא את אלוהים
באיזשהו שלב בחייו, הוא לעולם לא ימצא אותו.
כי אלוהים נמצא כאן ועכשיו, לא
מחר, לא אתמול, היום, אם בקולו תשמעו.
זה מתחיל מהדברים הבסיסיים ביותר
שאנחנו רואים פה אלוהים אחרי כל מה שלמד,
אני מקווה שכולנו מבינים, אלוהים, לא
הכוונה היא פה לעולם הדתי של אלוהים.
אלוהים, תחליף את המילה
אלוהים במילה משמעות לחיים.
תחליפו את זה במילה סיפוק, תחליפו את זה
במילה תחושת שלמות, ניצות של תחושת שלמות.
השלמות מורגשת רק כאשר ישנה
השתלמות, רק כאשר ישנה התקדמות.
שילד או ילדה בגן ילדים,
איפה הם מוצאים את אלוהים?
צריך לקלוט את זה, צריך
לחנך את זה מגיל צעיר.
הם מוצאים את אלוהים בזה שהם
עכשיו מתנהגים כמו ילד וילדה.
הם מתמלאים חיים ושמחה במה שהם עושים עכשיו.
הם שמחים, הם משחקים,
הם מתנהלים כמו ילדים,
הם ממצאים באופן כמה
שניתן, ממקסמים את הילדות.
הבריחה שהרבה פעמים ילד או ילדה מוצאים
את עצמם, שהם בורחים לעולמות אחרים,
מדמיינים מה יקרה כשהם
יהיו גדולים, זה נקודה לא טובה.
בוודאי שילד וילדה חושבים איך מתקדם הלאה,
וצריך אדם לתכנן מה יקרה שהוא יהיה גדול.
אבל לא בצורה של עכשיו לא טוב לי,
ושנהיה גדול ושנהיה גדולים, אז יהיה לנו טוב.
לא, עכשיו טוב, עכשיו אלוהים נמצא עם האדם.
שנהיה גדולים, שנכיר יותר דברים, שנגיע
למערכות חדשות, אלוהים יהיה עוד יותר יותר.
ואז אנשים מגיעים
לשלב הבא בחיים, לצורך
העניין למערכת הלימודים
בבית ספר, כיתה א', גם.
היצר הזה, כל הזמן לחכות ליום שלמוחרץ,
שנסיים את השנה, שנסיים את המבחנים,
שנעבור את הגיל הזה,
שנגיע לבת מצווה, שנגיע לבר
מצווה, שנעבור את בית
ספר הסודי ונגיע לתיכון,
גם, זה איזשהו אשליה שאנשים תמיד
בורחים אליה, כי זה מאפשר בריחה מאלוהים.
זה מאפשר שוב להיכנס לדמיון שמעבר
לקשת בענן, שם נפגוש את הקדוש ברוך הוא.
זה הולך ומכריף ככל שהשנים עוברות.
אדם מדמיין כל הזמן מה יקרה,
והוא לא מוצא, הוא לא מוצא.
במקום להיות מלא שמחה וסיפוק,
איפה האלוהים פוגש אותו עכשיו?
עכשיו זה ההתמודדות שלך,
עכשיו זה ההתמודדות שלך.
זה לא רק במחשבות של מה יקרה מחר,
זה גם הדמיונות של אם הייתי במקום אחר.
כל המחשבות האלה של אם
רק הייתי נמצא לא כאן אלא שם.
אם רק הייתי נולד למקום אחד ולא מקום שני.
אם רק היה לי יותר כישרונות,
אם רק היה לי פרצוף אחר.
כל האימים הללו זה חוסר אמונה.
איפה שאתה נמצא, איפה שאת נמצאת, זה
בדיוק המקום שהקדוש ברוך הוא שם אותך.
אדם נמצא בתחושת סיפוק אין סופית.
בכל רגע נתון, בכל מצב, הוא תמיד ממלא שלמות.
וזה לא סותר שהוא הולך ומשתלם.
הבקשה בעצמה היא התכונה המבוקשת.
זה שאדם נמצא בתהליך,
אדם רוצה לפגוש את אלוהים,
רוצה למצוא את העושר,
הוא נמצא בזה שהוא מתקדם.
הסיפוק הוא בהתקדמות, הוא לא בהגאה.
ההגאה, הרגע שאדם מגיע לאיזושהי שאיפה
שהוא רצה אותה ועכשיו הנה היא מתממשת,
זה ודאי שיש נקודות כאלה.
אבל זה רק השליה.
כמו שאמרנו, בסדר, שאהבת,
שאהבת, לסיים את התואר.
אוקיי, סיימת את התואר.
שמחים קצת, נו ומה עכשיו?
עכשיו ברור שיש שלב חדש בכן.
אז זה ככה גם צריך להיות המינון בנפש.
שמגיעים לנקודות הישג, לפסגות,
יש איזה קצת מנוחה, קצת שאיפת רוח,
ומיד אחרי זה הולכים
ומתקדמים, מחי ללחי, כל הזמן.
זה הולך ומתקדם.
ואז אמרנו, אין דבר כזה להזדקן.
הזכרנו את זה בשיעור.
המחשבה הזו שיש איזה יעד שהגעתי
אליו בחיים ומעכשיו הכל רק הולך ודואך לו.
ואז ככל שאדם הזדקן הוא כבר יותר עייף.
זה הפוך מהתפיסה האמונית.
התפיסה האמונית היא מחי ללחי,
ככל שמסכינים, הדעה מתיישבת.
כל שאדם עובר שלבים בחיים
הוא מתמלא עוד ועוד באלוהים.
הוא כל הזמן מלא סיפוק.
שמח על מה שהשיג, מלא באושר
ועונג על הנקודה שהוא נמצא עכשיו,
ומלא ציפייה ושמחה לקראת העתיד.
וזה הולך וממשיך.
ואחר מכן שאדם נמצא
בתקופה לצורך העניין של רווקות.
גם העמדה הזו של עכשיו אני לא
פוגש את אלוהים, עכשיו לא טוב לי.
אבל שנתחתן שם יהיה, זה לא נכון.
זה לא נכון.
האדם גם יכול להגיע למצב
שהוא עשר או חמש עשרה או
לפעמים יותר שנים מחייב
נמצא בתקופה הזו של רווקות.
אז מה בתקופה הזו?
אלוהים לא פוגש אותו.
אלוהים נמצא איתו כל הזמן.
וגם אם יש אפילו דבר כזה
שהאדם לא מגיע לשלב הבא,
אדם לא יתחתן.
יש דבר כזה גם.
יותר מזה, אדם סיים את חייו בגיל
מוקדם יותר ממה שרגיל בדרך כלל.
בגיל צעייה.
גם שם, הוא פגש את אלוהים בשנים
שהוא היה צריך לפגוש אותם פה בעולם הזה.
והוא ממשיך ומתקדם הלאה.
ואז אדם מתחתן ויש לו ילדים.
הוא פוגש את אלוהים בצורה אחרת.
והוא מלא שמחה.
והוא לא עסוק כל היום בדמיונות של
איזה כיף שהייתי ילד ולא היה לי אחריות.
ועכשיו קשה לי או מעט זה
ייגמר ואני אהיה לבד ושוב יהיה לי.
לא חושבים על העבר.
לא חושבים על העתיד.
אנחנו נגטמלים כל הזמן
בקיומיות אינסופית באובן.
וכך אדם הולך וגם שהוא מגיע לגיל מבוגר.
הוא לא עסוק בכלל בחפירה
הזו של מה עשיתי, מה היה.
הוא הולך ומתקדם.
ושמגיע הרגע שהוא מת.
הוא פשוט הולך ומתגלגל עלה
ברצף האינסופי של השלמות האלוהית.
אדם כזה הוא לא נמצא אמרנו לא
בדמיונות על העתיד ולא בתסכולים על העבר.
אדם כזה גם המעברים בחייו
הם מעברים מאוד מאוד פשוטים.
הזכרנו אני חושב את המדרש הזה.
שאומרים חכמים מה ההבדל בין רשעים לצדיקים.
שרשעים נפטרים מהעולם
הזה כמו, הזכרנו את זה כבר?
לא? איך הזכרנו אבל שכחתם? לא משנה.
אומרים חזר שרשעים נפטרים
מהעולם הזה כמו פיטורי בפי ושת.
בתרגום כמו חבל מטבעת של ספינה.
זאת אומרת הם נקראים מהעולם הזה.
זה לא רק מהמוות הם מקובעים
בתוך המדרגה שהם נמצאים בה.
ולצאת עכשיו למדרגה חדשה זה תמיד קשה להם.
זה משהו שנעשה בצורה מאוד מאוד.
היה כבר איזה משהו שהשגנו ועכשיו מדרגה חדשה.
זה להשיג אותה זה עכשיו
צריך לבנות את הדברים מחדש.
איך צדיקים נפטרים מהעולם הזה אומרים חזר?
כמו נסיובי מחלווה.
כמו שערה שיוצאת מחלווה.
במילים שלנו הם פשוט זורמים הלאה.
המעברים בחיים שלהם וגם המעברים
בין החיים למוות הם לא מעברים קשים.
בכל שלב הם פוגשים את הקדוש בו.
בכל גיל, בכל מצב תמיד הם
הולכים ומופיעים את הדברים.
זורמים בהם עוד ועוד ועוד.
זה נכון אמרנו ברמה האישית
וזה עוד יותר נכון ברמה הכללית.
וזה הנקודה שאנחנו חותרים.
אין דבר כזה להגיע לנקודת יעד.
תמיד בסופו של דבר אדם
נמצא בהתקדמות בעבודת השם.
אין הבדל מהותי בין מצבנו עכשיו
לבין מצבנו שייבנה בית המקדש.
או מצבנו שתהיה תחיית אמיתים.
גם שייבנה בית המקדש אומרה בימינו.
אנחנו אומרים אמן, זאת אומרת
אנחנו רוצים שהמדרגה החדשה תופיע.
אבל אחרי שייבנה בית המקדש,
השלמות האינסוף תמשיך להופיע.
תמשיכו להיות התקדמויות,
ימשיכו להיות אתגרים.
האדם ילך כל הזמן ויופיע עוד ועוד דברים.
גם שיגיע תחיית אמיתים שזה מושג
שאנחנו לא לגמרי מבינים מה הוא אומר.
אבל כאן יש שוב איזה
ביטוי לכך כמו שדיברנו על זה.
שכל איזו מדרגה בעולם
שהדברים אמיתים מתחיו מחדש.
שזה מדרגה שלמעשה קיימת לאורך כל הדרך.
גם עכשיו יש החייאת מתים,
זה שאנחנו צריכים לשחזר דברים.
זה שאנחנו פוגשים חבר
שלא ראינו שניים עשר חודש,
אנחנו מברכים מחייה אמיתים.
כלומר מתחיה פה משהו, אבל
ככל שהמציאות תלך ותתקדם,
גם המדרגה הזו של תחיית אמיתים
היא תהיה יותר דומיננטית בחיים שלנו.
זה לא איזה נקודת יעד מסוימת.
תחיית אמיתים היא תלך ותופיע עוד ועוד ועוד.
בית המקדש הוא מופיע
במובנים מסוימים כבר עכשיו.
והוא ילך ויופיע במובנים יותר גדולים בעתיד,
ואחרי שהוא יבנה עוד ימשיך
להיבנה בית מקדשיות לנצח נצחים.
יש פה תהליך אחד ארוך של התקדמות,
שכל מה שמוזכר אצל חכמים
ובנביאים נקודות של הגעה,
זה בסך הכל נקודות ציון בציר אינסופי.
ואמרנו זה גם אותו דבר אצל האדם.
כל שנייה אנחנו כבר חיים את מה
שיהיה בעתיד וחיים את מה שהיה בעבר.
זה רק פשוט כל פעם מופיע באופן אחר.
כן?
מה זה אז האדימה להתפקד?
ביטוי שביחס לעולם שלנו עכשיו,
שעדיין יש בו הרבה צדדים של צער,
לעתיד לבוא אז ימלא שחוק פינו.
אבל מה הכוונה?
שעכשיו אין בכלל שום
שחוק, עכשיו החיים רק קשים,
ולעתיד לבוא יהיה רק עושר?
כבר עכשיו יש צדדים מסוימים של שחוק,
יש צדדים מסוימים שאת יכולה
לראות את השלמות פה בעולם הזה,
וככל שהאדם הוא יותר עם הבט
רוחני הוא גם מסוגל לראות את זה.
למשל רבי עקיבא צוחק שהוא רואה
שואל שיוצא מבית קבוצה הקודשי.
זאת אומרת, הוא בעולם שלו כבר
נמצא בעולם של עוד אלפיים שנה.
הוא רואה איך סכנים
וסכנות ישבו בחוצות ירושלים,
והיא שם נשנתו ברוב ימים.
ואם רבי עקיבא חי בדור שלנו,
הוא היה מלא צחוק עם מה שהשגנו,
ומלא ציפייה לצחוק שעוד יופיע בהמשך המציאות.
אבל כן יש איזה ציפייה להגיע לעד.
בוודאי. כל הזמן חיות אותה כמיהה.
השאיפה, הנה נו צועדים מגודל אל גודל,
איך תצעדי מגודל אל גודל, וזה שאת...
אבל אני מנסה להגיד שיש...
צריך לחדד מה זה שאיפה.
אנשים מבינים שאיפה במשמעות
של עכשיו רע לי, ויהיה לי טוב.
לא. עכשיו טוב, ועכשיו
מצוין, ויהיה עוד יותר טוב.
ויהיה עוד יותר מצוין.
החלוקה הדיכוטומית, כן, המופרדת הזו,
שכאילו יום שאין לי אלוהים
ויום שיהיה לי אלוהים,
מדרגה, גיל שיש לי אלוהים,
זה המדרגה שצריך לנפץ בו.
האדם חייב לבנות בנפש שלו, וזה...
אתה אומר, אנחנו לומדים
פה עכשיו, ואתם יכולים להגיד
שלמשל הלימוד הזה, זה איזה סוג של
קפיצת מדרגה בתודעה של ההבנה הזו.
אבל בעומק העניין, אדם בריא
בנפשו, הוא גם בלי ללמוד את זה.
הוא ככה נמצא.
הוא כל הזמן חי. פשוט הוא כל הזמן חי.
זה המציאות השלמה והבריאה.
זה מה שנקרא אמונה תמימה, במשמעות העמוקה.
שלמות.
משהו שפשוט זורם ומתמלא
כל הזמן, באושר ובחיים ובבנייה,
בלי יותר מדי להיות בתסבוכים אישיים.
כן?
לפעמים, מה שאתה אומר,
אז זה היה חטא הגל, זה היה נסיגה או התקדמות?
נסיגה.
חטא הגל זה סוג מסוים של,
בתוך ההתקדמות הזו, יש גם נפילות.
איזה ניסיון כזה לתפוס
את אלוהים באופן מוגשה.
אז בעצם אנחנו כאילו
נתקדמים, אבל יש גם נסיגות.
וודאי.
זה מעת לתהליך, נתקדם ורק נתקדם, אז לאן?
אז תפקיד.
אין סוף לזה.
נכון, אין סוף לזה.
כן, כן, בדיוק.
בדיוק זה משהו.
לעתיד לבוא, יהיה הלאה.
לא יודע מה.
לעתיד לבוא, בעלי חיים יהיו כבני אדם,
בני אדם כמלאכים, מלאכים, לא יודע מה.
זה גם אחר כך.
אין, זה גם אחר כך. יהיה עוד ועוד ועוד.
זה מנגן.
לא, אלוהים, זה בדיוק אותו.
זה אותה נקודת שלמות
שלעולם, אי אפשר להגיע אליה.
אבל יש בה אין סוף מדרגות.
מה שנקרא, תפתחו את המחשבה.
העולם שאנחנו מכירים אותו
היום, זה לא כל המציאות.
יש אין סוף עולמות.
אפילו היום, אנחנו בסכלנו הקטע,
אנחנו יכולים לראות את זה
בעולם הטבע, בעולם הפיזיקה.
יש יקום אין סופי.
גם בעולם הרוחני, יש אין סוף דברים.
העולם המחשבות, הרגשות,
התודעות שאנחנו מכירים,
הוא אפס קצה, הוא מהשלמות
האלוהית, האין סופית.
אנחנו יכולים לדמיין את ה...
לקחת את מה שאנחנו מכירים בעולם הזה,
ולמתוח את זה, לא יודע,
בכמה מאות שנים קדימה.
אבל יש ביליוני וביליוני ביליוני שנים קדימה
שהמציאות הופיעה.
איך זה הופיע, האם זה הופיע בעולם כמו שלנו,
או שהמציאות הפיזית כמו שאנחנו מכירים היום,
ייתחרב ויופיע עולם אחר,
הקב' בורא עולמות ומכריבם.
הוא לא יודע, וגם לא אמור לעניין אותנו.
אנחנו יכולים לראות שכעת, בתאריך זה וזה,
בשעה זו וזו, החיים האלוהיים מופיעים בי.
ואני עכשיו בכל דרכי חדרה,
אני עכשיו ממצא את כל האנרגיה שלי,
את כל הכוחות, כל הרגשות,
למצוא את החיים האלוהיים
כאן ועכשיו, בצורה הטובה ביותר.
ומחר אני אעשה את זה עוד
יותר, תהיה לי עוד טיפת חיים.
וככה לאין קץ.
כן?
ארב, מאיפה נבעת ההתקדמות ההתנגדות
לאיתנו להתקבר?
כי בהרבה יותר קל להתקבר, זה מנה.
ברגע שאומרים לבן אדם,
אתה צריך להיות כזה בציר
התקדמות אינסופית, זה דורש מאמץ.
הטבע כידוע שואף לאי סדר, שואף למנוחה.
אדם מטבעו, הוא רוצה להיות פסיבי.
הגעתי וזהו.
אבל תשימו לב שיש מלאך שמקיע על קודקודינו
ומכריח אותנו לגדול.
אדם לא יכול באמת לשבת כל הזמן בעמדה פסיבית.
תמיד הוא יהיה חייב לגדול.
גם מבחינה פיזית, הסידן נברח לו מעצמו.
הוא התנבן.
יש תחיפה פנימית להתקדם.
אם אדם לא יילחם
בתחיפה הזו, אלא ייפתח לה,
זה המתכון לחיים מאושרים.
נמצא כל הזמן בהתקדמות.
תשאיר על ההתקדמות ולהילחם בטבע?
להילחם בצדדים האפלים של הטבע.
ולהתחבר לטבע הפנימי.
ותשימו לב שזה הנקודה שאנחנו מאושרים בחיים.
מתי אדם מרגיש עושר בחיים?
אדם לא מרגיש עושר בחיים שהוא
עכשיו מהשיג איזה הישג פסיבי.
זה נותן לו תחושה של ענאה, לא עושר.
העושר, הסיפוק, זה כאשר אדם יוצר משהו.
אז אדם מרגיש שהוא
מצטרף לשרשרת האין סופית של היצירה האלוית.
כן?
עוד פעם רק בקול?
עבודת השם תהיה יותר קולל.
זאת אומרת, היעד שלנו... אבל
גם מה, את צודקת, הכל נכון.
היעד שלנו זה להביא את הגאולה
ועבודת השם תהיה יותר קלה.
אם אפשר להתנסח ככה.
אבל אני מנסה רק להעמיק במושגים.
שאומרים, אנחנו רוצים להגיע לגאולה,
אנחנו רוצים שעבודת השם תהיה יותר קלה.
אז אנשים, שוב, הם נכנסים לעולם כזה
של עכשיו אנחנו לא בעבודת השם.
עכשיו אנחנו לא בגאולה.
יגיע יום ששם... לא.
כבר עכשיו עבודת השם יש לצד
שהיא קלה לך.
יהיה עוד יותר, את צודקת. יהיה עוד.
אבל העוד שיהיה בעתיד
לא בא להסתור את הסיפוק והשמחה
שקיים עכשיו.
כי גם עוד אלפיים שנה, התהיי
מבחינה איכותית בדיוק באותה נקודה כמו עכשיו.
כמותית, התהיי בעולם פי אלף
יותר מתקדם, יותר
אלוהי, יותר שלמותי וכו'.
אבל מבחינת העמדה הנפשית,
אנחנו נמצאים כל הזמן באותו ציר.
של אושר אינסופי.
וכן, נסה להסביר.
זה לא משהו שהוא רק ברמה פילוסופית.
זה משהו שברמה הקיומית.
אדם אמור, וזו השאיפה,
בכל רגע נתון בחיים שלו.
גם ברגעים כביכול הכי קשים.
רק גם בהם שלכאורה הוא
הוא לא רואה את ההתקדמות.
אדם מעמיק תמיד
הוא נמצא באושר אינסופי.
הוא תמיד חלק מהנהר האינסופי הזה
של השלמות האלוהית.
עכשיו הוא פה, פה,
בסדר, זה שאלה כמותית.
מה זה משנה איפה נולדתי,
מה זה משנה מה הקישורים שלי,
מה זה משנה מה קורה איתי,
בעומק העניין, מה זה משנה,
אם אני חי אומת.
בעומק העניין, אני תמיד שייך לאלוהים.
עכשיו, אני פה?
אני ממצא את זה?
כן, נו, בסדר, גם יש אנשים
שכל הזמן נמצאים בשאלות.
למה יש לי שתי אדיים ולא שלוש?
למה נולדתי פה ולא מקום אחר?
למה הייתי מה?
זה שאלות שהן, שהן
כולם נובעות מבלבול.
השאלות לא מתחילות משם.
השאלות מתחילות אחרי.
על כוחך אתה נולד, על כוחך
אתה חי, ועל כוחך אתה עתיד
לתן דין וחשבון לקבל בך.
אנשים שומעים את המדבר
הזה, זה מצלצל לנו היום כזו שפה
קצת קשה, אבל צריך לקרוא את זה
בנימה אחרת.
על כוחך אתה נולד.
אין ביך. אתה עכשיו כאן.
בתקופה הזו, אם היינו חיים
בתקופתו של אברהם אבינו,
מה היה קורה?
אם היינו חיים בתקופת מלחמת השחרור,
מה היה קורה? אם נחיה עוד 500 שנה?
א. בו מקני אנחנו כולנו חיים בכל התקופות.
יש איזה ציר של נשמות
אינסופי, וזה שאנחנו היום,
בשנה שלנו, אנחנו בעצם חיים את כל מה
שעבר בהיסטוריה לאורך הדורות,
שעל גבי זה אנחנו,
החיים שלנו, קיימים היום.
ואנחנו חלק מהשרשרת,
שגם מכינה את הדורות הבאים.
אנחנו בעצם חיים גם את הנצח.
אבל אני אומר, בעמדה
עכשיו ההכרתית הפסיכולוגית,
אדם מתמקד במה שיש מולו.
ואז, כמו ששמעתם את זה
הרבה פעמים בשיעורים האלה,
הוא, קוראים לזה
באנגלית, Untouchable.
אי אפשר לגעת בו.
שום דבר לא יכול לפגוע בו.
מה?
כל אסון, כל זה?
כמובן, הכל כואב.
כולנו בני אדם.
התחושה... אבל יש איזה משהו
שהוא גדול יותר מכל דבר אחר.
בקשת השם יעולה על כל החיים ועל כל האושר.
הבקשה בעצמה היא התכונה
המבוקשת, לא המציאה.
כי המציאה היא תמיד בלתי אפשרית.
אי אפשר למצוא את אלוהים.
הנה נו צועדים מגודל אל גודל.
מבקשה לבקשה.
מבהירות לבהירות.
ומוודאות לוודאות יותר עליונה.
בקשה כל הזמן.
מגודל אל גודל.
זה הכל.
שאת רוצה לשאול פה קודם משהו?
כן?
כל מה שנאמר, זה כבר מגודל
אל גודל, ומבהירות לבהירות.
אז אני חושב שאתה...
אז את בדיוק, אתה צועק.
תחושות התעסקות שלנו נובעות שהאדם נסוג.
אבל בזה תלוי בבחירה שלך.
אל תסוג החום.
אתה מבין?
אדם, יש לו בחירה לא להשיג את החום.
אדם שעובד נכון, הוא יכול כל החיים להתקדם.
שימו לב שאני אומר להתקדם,
זה לא שאין כישלונות בדרך.
יש הבדל בין כישלון שהוא נסיגה לאחור,
לבין כישלון שהוא חלק מההתקדמות.
הדוגמאות שדיברנו עליהן.
שאדם בוחר במודע ברע.
זאת אומרת, יש עכשיו בחירה לטוב ורע,
ואדם בוחר ברע בצמצום
החיים, זה נקרא נסיגה.
על זה באמת צריך להיות צער.
זה התשובה.
צער התשובה, תסכול, חרתה, וידוי וכו'.
אבל כאשר אדם, הוא
בוחר כל פעם את הבחירה,
שנראית לו הכללית ביותר, הטובה ביותר,
הוא לא נכשל אף פעם.
מה יש לו להיקשם?
זאת אומרת, מה שעכשיו
קורה, זה לא מעניין אותו.
אני בחרתי עכשיו
ללכת ברכב
מנקודה X לנקודה Y, כי אני
הבנתי מתוך החיים והכלליות
וכל התורה והעולם שיש בי,
שזה מה שהקדוש בחור רוצה ממנו.
עכשיו קרה לו עלינו
תאונה בדרך, או אסון בדרך.
זה מה שאלוהים רצו.
זאת אומרת, אז השלמות
האלוהית עכשיו תופיע באופן אחר.
אדם אין את השנייה הזו של
וואי, אם לא הייתי יוצא לדרך.
זה לא שאלה בכלל.
ברור שאתה צריך לצאת לדרך.
וברור שאתה צריך לקרוא מה שאתה צריך לקרוא.
אתה מתקדם משם.
בעולם הזה, או בעולם הבא.
כן?
זה לא אומר שזה עלול לצלחם
גם כמו המחקר של אנשים,
אבל התעסקות ממלכות רצוייניות
כן, זה עלול. לכן, אתה
צודק, זה עלול באמת לגרום
לאיזו תחושת אדישות ופטליות, מה שנקרא.
מה שיקרה יקרה וכולי.
לכן, הרעיונות האלה מתלבשים
אחרי שהאדם הרבה שנים
בנה באישיות שלו את ההישגיות המוקשמת.
זאת אומרת, הקב". הוא יצר את העולם באופן כזה
שאדם קודם כל בחיים הראשוניים שלו
הוא לא נחשף לרעיונות כאלה.
הוא עסוק בעולם הזה של ההישג.
ואחרי שהנפש שלו, היא כזו נפש,
היא מתקדמת, היא לא יודעת מוטיבציה,
עכשיו הרעיונות האלה אמורים להתלבש
ולתת לו את השלווה בתוך,
שלוות הנפש בתוך כל המסלול ההישגי הזה.
אם אדם אין לו באמת את השאיפה להתקדם
והוא לוקח את הרעיונות
האלה לניוון, לעצלות, ל...
אז זה באמת בעיה.
אבל לניהוד דעתי זה לא הבעיה היום.
היום הרצון להשיג, הרצון להקשים,
נמצא בכמויות של אינפלציה
בנפש של כל אחד.
כלנו נמצאים כל היום במתח הזה של להרוויח
ולהשיג ולתפוס בתחושות.
צריך שיש התקדמות, אבל זה מלווה
באינסוף תסכולים.
אדם ככל שהוא הולך, אני חושב
שזה גם מה שקורה באופן טבעי
אצל הרבה אנשים.
ככל שאנשים מתבגרים, מתבגרים
בצורה נכונה, לא מתעייפים.
להפך, אנשים שהם מלאי הישגים
וזה, הם מגיעים לשלב בחיים
שהם רגויים.
זאת אומרת, הם ממשיכים להתקדם.
להפך, הם עכשיו כבר נמצאים במערכות
ומנהלים דברים וכולי,
מלאי חדוות יצירה,
מלאי סיפוק והישגיות, אבל
אין להם את החרדה הזו של
אם אני לא אעשה את זה, העולם נחרב.
ואם אני אעשה את זה, אז
יש ציר שקט ובטוח
של התקדמות יציבה.
זו העמדה הנפשית האידיאלית
של האדם.
וככל שאדם מתקדם בחיים,
הוא גם הולך יותר ויותר, קונה את הדבר הזה.
ברור שלא.
ילדים לא יכולים להבין דבר כזה.
ילדים, גם תנסה להגילם את זה.
הם לא יבינו מה אתה רוצה.
ילד צריך לתפוס את הממתק.
הוא לא יכול להבין שבעומק העניין,
העושר שלו לא תלוי בממתק,
ואלוהים נמצא בין אם יהיה לו ממתק,
בין אם לא יהיה לו ממתק.
אתה צודק?
אבל זה לא נועל לילדים.
לכן ילדים, הם אומרים,
אם יש אלוהים בשמיים, יש שם איזה ישות,
יש שם איזה סבא זקן,
שאתם צריכים להגיע אליו.
איך תגיעו אליו?
בזה שעכשיו תמלמלו את המילים,
ברוך אתה, ה' יוחנן, שהקום יתברור.
ככה ילד תופס.
אני פה.
מה זאת אומרת, להמשיך בשלך?
לא הבנתי.
כן, ברור, ברור.
זה לא שאדם יכול באופן מלאכותי
עכשיו להכיח את עצמו לחיות ככה.
זה קורה תהליך טבעי.
את האדם הולך ומתקדם,
אבל ככל שהוא לומד בסכל שלו,
יותר את הרעיונות האלה, ומפנים אותן,
באופן טבעי העולם שלו הופך להיות
יותר רגוע ומאוזן.
זה גם עניין של גיל, ברור שזה
הרבה נתונים שמצטרפים פה.
אבל זה נקודת השאיפה.
כן?
הרב שמחנכים ילדים לפס של הגשמה,
זה לא גורם לאחר כך לומר שזה בעיה
באמונה צילומית.
אך איך זה בעיות?
כי ילדים אין להם את היכולת המופשטת.
וכמו שאמרו פה יפה, גם זה לא טוב.
אם ילד מגיל קטן היה לו
יכולת מופשטת להבין את הרעיונות האלה,
יכול להיות שהיינו מפתחים אנשים
מנוונים, שלא רוצים להתקדם.
הם היו לוקחים את הרעיונות האלה,
ומתרגמים אותן לעמדה כזאת.
טוב, אלוהים נמצא בכל מצב,
אז מה זה משנה עכשיו, מה עושים?
לכן הקב' הוא שם פה איזה סוג של מחיצה.
שרעיונות מהסוג הזה לא חודרים
בשלבים הראשונים של התפתחות האישיות.
ובהתפתחות האישיותית
הראשונית, האדם נמצא בתחושה הזו,
שאלוהים נמצא מעבר לפינה.
ואם אני אתעמץ עכשיו, אני אתפוס אותו.
אמנם הוא לא תופס אותו, אז הוא אומר,
טוב, אז עכשיו הוא נמצא מעבר לפינה.
ותופס, תופס.
אז יש פה ציר, אם הוא נעשה
נכון, שבמקביל להישגיות הזו,
גם לאט לאט נחשפים לרעיונות
האלה, במינון זה או אחר.
ולאט לאט, בדיוק בגיל שהאדם כבר מתחיל להתמלא
בתסכול שאין הוא לא פוגש את אלוהים,
הוא מבין את זה, ובעצם הוא עכשיו מבין
שאלוהים היה כל הזמן איתו.
זה לא מאוחר מדי?
לא, לא. תורה שאלפי דורות אנשים חיים.
וכן, בסופו של דבר, מתקדמים ונהיים מאושרים.
רוב האנשים מאושרים בחיים.
זה לא נכון שרוב האנשים מתעוסקים.
רוב האנשים מאושרים בחיים.
הם לא יודעים בדיוק להסביר
את זה, הם לא תמיד כמובן,
ככל שהם פחות משתמשים במילים האלה של אלוהים,
אז זה גם יכול להיות פה יותר בעיות.
אבל בסופו של דבר, אדם
נורמלי, הוא מוצא את אלו.
הגיעה לשאלה שהוא מצא את מה שהוא מחפש,
אנשים קוראים לזה בטעות להשלים עם החיים.
אבל שאלה איך אומרים את המילה הזו.
יש להשלים עם החיים בצורה של
החיים ניצחו אותי, אין מה לעשות.
יש גם להשלים עם החיים בצורה יפה.
ככה זה צריך להיות, בדיוק.
לא פחות ולא יותר.
סיפור כזה, כבר שכחתי בדיוק על מי זה מסופר,
אבל שנפגשו פעם שלושה דמורים
או משהו כזה, שלושה רבנים,
וכל אחד דיבר, הנושא
השיחה היה, אם הייתי יכול,
מה הייתי אומר לקב".
לשנות בעולם, משהו כזה.
יש כאלה לפעמים.
זה פאנלים כאלה. פעם הזמנתי
לפאנל כזה, בתיקון ללשוורות.
איזה דיבר היית רוצה לשנות מהסרט הדיברות?
בסדר.
אז הסיפור, שהראשון
אמר, אני הייתי אומר לקב",
שיקדם יותר את הגאולה, שעם
ישראל לא יסבול כל כך הרבה,
דה דה דה דה.
השני אמר, אני ניתן לקב", ש...
אני לא זוכר מה, שלא
יהיו עניים, לא יהיו חולים.
השלישי אמר, אני אומר לקב",
תמשיך בדיוק את מה שאתה עושה עכשיו.
זו העמדה הנפשית.
מה שקורה זה בדיוק מה שצריך להיות.
ובתוך זה, כל המוטיבציה ללכת ולהתקדם קדימה.
לשם אנחנו נותנים, אם אני,
מה אנחנו, לאן אנחנו מצפים?
אנחנו מצפים לאן סוף.
זו הציפייה הגדולה מכל.
היא כבר עכשיו? בדיוק.
אנחנו חיים את האין
סוף, ונחיה אותו עוד יותר.
אין סוף.
אמרה שאנחנו נחיות,
שחלק מהחיים זה התקדמות.
לחיות את האין סוף.
זה הרעיון.
תמיד.
כפי שהדברים יובלו קצת יותר,
אני רוצה לראות לכם משהו
מעניין, משתמש בו המון בשיעורים,
כי לדעתי זה משהו שממחיש
את הרעיונות שדיברנו עליהן בכל הסדרה הזו.
זה הדבר הבא.
שימו לב.
חלקכם או חלקכן, אני ארץ
לכם את זה בשיעורים אחרים,
אבל אני רוצה להראות לכם את זה בהקשר הזה,
ולהראות לכם כמה דברים מעניינים.
מה שאתם רואים מולכם,
אלה שצופים בנו, אז רואים את זה פה על המסך,
זה סילום מסך של אתר.
זה אתר מאוד מאוד חשוב
בעולם, שנקרא GapMinder.
זה השם.
G-A-P-M-I-N-D-E-R.
אפשר לראות את זה בגוגל,
למצוא את זה, זו התוצאה הראשונה.
זה אתר סטטיסטיקות עולמי,
אם אני לא טועה, הוא ממוקם בשוודיה,
שהם אוספים סטטיסטיקות,
האתר הזה, מכל העולם,
משנת 1800 עד היום.
בסדר? 2017, 2018,
שנים של סטטיסטיקה.
בסדר?
מה זה?
שישדרו את הצוכנית הזו, זה
יכול להיות גם עוד חמש שנים.
מה שעל גרף הזה ספציפית,
שאתם רואים מולכם, זה גרף שנקרא
Wealth and Health of Nation.
זאת אומרת, הם משתמשים בסטטיסטיקות
בכל מיני דברים, יש שם המון
שקצת מבין, הוא מבין אנגלית,
ממליץ להם להיכנס לאתר הזה,
אפשר שם למצוא דברים נפלאים.
Gap Minder.
G-A-P-M-I-N-D-E-R.
M-I-N-D-E-R.
I-N-D-E-R.
Gap Minder.
אבל זו המילה.
G.
G, אני, מלבלת אותי.
כמו שאמרתי, זה נקרא
Wealth and Health of Nation.
זאת אומרת, בריאות ואושר של מדינות.
פה בגרף הזה, יש
לנו ציר ה-Y וציר ה-X.
ציר ה-Y זה תוחלת חיים של מדינות.
25 שנה, 30 שנה, 35
שנה, 40, 45 וכן הלאה.
ציר ה-X זה אושר למדינה.
200 דולר הכנסה לנפש לשנה,
4 מודל עוד אחוז על שנה וכו'.
כל נקודה על הגרף הזה,
היא מבטאת מדינה אחרת על פני הגלובוס.
זה לפי צבעים. כל הכחולים זה אפריקה,
כל הציובים זה אמריקה,
כל הכתומים זה אסיה וכו'.
אז אפשר לבדוק כל מדינה בפני עצמה.
נראה לכם כמה דוגמאות.
בלי להבין הרבה, אני
כבר אומר לכם את העיקרון.
הוא פשוט. ככל שהמדינה נמצאת יותר
בצד שמאל ולמטה של הגרף,
זו מדינה יותר ענייה ויותר חולה.
תוחלת חיים נמוכה ופחות כסף.
ככל שהנקודה נמצאת בצד ימין למעלה של הגרף,
זו מדינה יותר עשירה ויותר בריאה.
יותר תוחלת חיים ויותר כסף.
זה העולם בשנת 1800.
בשנת 1800, תוחלת החיים הממוצעת בעולם
היא גיל 33.
איזה? 1800. אני אומר 1800, זה לא הרבה.
זה הסבא של הסבא של הסבא שלנו.
שלוש דורות אחורה, אולי טיפה יותר.
תוחלת החיים היא 33 בעולם.
הממוצעת.
כמובן היו כאלה יותר, אבל זה הממוצע.
הכנסה דולר לנפש, 900 דולר לאדם לשנה.
לא מנהבים בכלכלה. במונחים שלנו, עוני מרוד.
כולם מסכנים, כולם עניים,
כולם חולים, כולם מתים.
אני אריץ עכשיו את הגרף ותראו מה קורה בעולם
במתיים שנה האחרונות.
הגרף הזה הוא דוגמה, המחשה,
למה שדיברנו כל השירויים האלה.
זה נקרא אלוהים. איך אלוהים מופיע בעולם?
אלוהים זה לא איזה ישות שמסדרת את העולם.
זה שלמות אינסוף שמופיעה בתוך המציאות.
הולכת ומקדמת את המציאות.
תראו, הנה אלוהים בחמש שניות.
שימו לב.
מתחילים להריץ את הגרף.
המאה ה-19 למניינן, העולם
פחות או יותר נשאר באותו מקום.
מתחיל קצת עושר.
יש כמה מדינות שמתחילות להלות ברמת החיים,
ויש גם הרבה ירידה.
העסק פה די סטטי.
כמה מדינות מתחילות לפתוח פער.
המאה ה-19 מתחילים להעלות.
1914, מלחמת העולם הראשונה, ירידה גדולה.
מלחמת העולם השנייה, ירידה.
שימו לב מה קורה.
ממלחמת העולם השנייה ואלה.
שימו לב.
זה העולם כיום.
צילמתי את זה לפני שנתיים, אז
אפשר להסתכל לאחרי זה מעודכם,
אבל זה העולם היום.
תוחלת החיים הממוצעת היום בעולם היא 75.
עושר הממוצע בעולם, עשרת אלפים דולר,
לא משנה נפש, כולם עשירים.
תבינו את זה.
המבט הקטן שלא רואה את אלוהים,
זה המבט של אותם אנשים שכל
היום חיים, כמו שאמרתי לכם,
בדמיונות על העבר ועל העתיד.
יש אנשים שכל היום עסוקים בכמה טוב היה פעם.
לא היה טוב פעם.
היה רע.
היה רע.
יש כזה נטייה, גם אצלנו
יש כזה נטייה, כן, איזה כיף,
שהיינו שם באירופה והפריץ
רק הרביץ לנו ולא הרג אותנו,
ושהיינו עם מלך מרוקו והיה חבר שלנו,
וזה שטויות במצג וניח.
לפני 200 שנה העולם כולו היה אומלל.
אומלל.
תוחלת חיים 33, 80
אחוז של תמותת תינוקות.
80 אחוז.
זה העולם.
תוגמה שאני תמיד לא אספיר לאנשים.
פשוטה.
הנושא הזה של אמצעי
מניעה, של תכנון משפחה,
זה משהו שקיים בעולם מבחינה
טכנולוגית כמה עשרות שנים.
לא יודע, 40-50 שנה.
איך זה שלפני שהיה
מושג כזה, שתכנון משפחה,
איך זה שלכל משפחה יהודית,
למשל, שכאן יש הרי מצווה,
של פה הורו, איך זה שלא
היה לכל משפחה 15 ילדים?
שנות הפוריות, הן
מאפשרות משהו כזה.
תשובה.
נולדו בערך 15 ילדים.
מתוכם שרדו שניים.
זה מה שהיה.
איך להבין את זה?
לא היה חיים בעולם.
העולם היה עולם של שרידות.
ושוב, אנחנו רואים על 1,800.
אין פה סטטיסטיקות מה קרה בימי הביניים,
ששם, אני בכלל לא יודע מה
היה, נראה לי התוכלת חי מינוס.
זאת אומרת, כבר נשים לא נולדו.
אבל אני מדבר פה עוד יחסית
כבר, שמתחיל משהו עדיין.
עדיין.
תמותת ינוקות, מחלות,
ולא רק דברים ברמה הטכנית,
גם ברמה הנפשית.
נשים חיו בגיל צעיר, בגיל תשע,
היו כבר צריכים להתחיל לעבוד במכרות פחם.
לא היה ילדות בכלל.
נשים היו, נמצאים כל
חייהם, במלחמת הישרדות,
בשביל להביא פת לחם הביתה.
ברמות הכי פשוטות.
נגיד מישהו שהיה לו,
כמוני, היה לו ליקוי ראייה.
בסדר?
הוא היה כל החיים מסתובב,
נטושטש, הוא אפילו לא מבין מה הבעיה שלו.
הוא היה מסתובב, ולא רואה שום דבר,
וכולם בטוחים שיש לו איזה בעיה שכלית,
או מאשימים אותו, אני לא יודע מה,
לוקחים אותו לציד עם כל המשפחה,
אז הוא עם העיניים שלו,
יורד ופוגע בחץ בחבר שלו.
ואז... כן, זה נשים.
אין סוף בעיות שהאנושות כבר
היום, היא נמצאת מאחוריהם.
זה היה העולם של פעם.
איך שותפים פנים בבוקר?
כשישתוף פנים בבוקר, צריך...
לסחוב דליי מים שני קילומטר מהבית.
כשהלכת לשירותים.
צריך לצאת שם לשדה, ביום
חורפה, לקבל דלקת ריאות.
ואז למות, כי אין משהו שיכול לרפא את זה.
מבחינה נוסרית,
תחשבו, מה קורה בעולם,
שאדם לא גדל עם ילדות,
שכל החיים מגעי תשע הוא
נמצא במערכת שטובת ממנו,
ומקשה עליו ומענישה אותו.
אדם גדל עם אישיות מחוספסת, קשה.
אין רגש, אין שמחה.
עולם מולה.
וכאן אלוהים מופיע.
אלוהים זה אותה שלמות אין סוף
שמקדמת את המציאות עוד ועוד.
הולכת ומתפתחת לאין סוף.
תראו צעיר, דוגמה נוספת באתר הזה.
אפשר גם לסמן מדינה ספציפית
בתוך כל המדינות בגלובוס.
אני סימנתי פה את ישראל.
בסדר?
זה ישראל בשנת 1800.
אני אומר ישראל כמובן לא
מדינת ישראל, אלא ארץ ישראל.
בסדר?
בשנת 1800 ארץ ישראל תוכלת חיים 30.
בסדר?
כאן איזה לא יודע, 800-900 דולר לנפש.
יש פה כמה עשרות אלפי בדואים.
מדינה, ארץ שוממה, חרבה, מתה.
תראו מה קורה פה בעולם
במתיים שנה האחרונות.
איך אלוהים מופיע.
שימו לב.
מתחילים לרוץ.
המאה ה-19, אין פה יהודים.
שום דבר לא זז.
הכל עומד במקום.
אין עושר, אין חיים אבאות.
שום דבר לא זז. יש מדינות שכבר זזות.
פה הכל כפו.
1865 מתחילה הציונות.
מתחילה עושר לזוז בעולם.
1914 ירידה גדולה.
שימו לב, מ-1948.
הנה אלוהים, תכירו.
שרצה לראות את אלוהים.
זה אלוהים.
זה אלוהים.
זה ישראל היום.
זה כל העולם אגב.
ישראל היא פשוט המוקד של הדברים האלה.
קשור למה שדיברנו עם ישראל וכו'.
זה המבט שאדם אמוני רואה בעולם.
הוא רואה איך הכל צומח.
הכל כל הזמן הולך וצומח.
ולשם העולם הולך.
זה מה שהולך להיות בעתיד.
הולך להיות רק עוד יותר.
כשתראו שאני לא ממציא את
זה, צריך להראות לכם סרטון קצר.
מקווה שצריך לראות פה את זה טוב במסך.
זה סרטון של אדם חוקר בשם אנס רוסלינג.
לא משנה, זה מישהו לא יהודי.
יכול להיות שהוא חלק בריטי לפי המפתע.
הוא, אני מבין שהוא חלק
מאלה שיצרו את האתר הזה.
זה סרטון שהוא יצר בשנת 2009.
זה כמה שנים לפני, אבל
עדיין מראה את העיקרון.
שהוא מדבר על הגרף הזה.
מה שראיתי לכם הוא פשוט
מראה את הגרף בצורה תלת מימד.
זה ככה, שזה הסבר יפה איך הוא עשה את זה.
אבל מה שאני אומר לכם את הסרטון הזה,
שאני רוצה להראות
לכם, איך אדם לא יהודי,
זה כבר קשור לשיעורים
שדיברנו על עולם ישראל וכו'.
שימו לב איך הוא באופן אובייקטיבי לחלוטין,
מציין מאיזה שנה בדור
שלנו, אבל הפח מופיע.
שימו לב.
אז כאן אנחנו.
ראשון, איכסה לבשל.
חיים מבקשות.
מ-25 ל-75 שנה.
ובארח, איכסה לבית.
עבודה אחת.
400, 4000 ו-40,000 דולר.
אז בארח זה חי וחי,
ובעל יד זה ריח וחי.
ועכשיו, אני אראה את
העולם 200 שנה, ב-1810.
כאן הולכים כל המדינות.
אירופה, פרנסיה, איישה, חומה,
ברית, ארץ, אפריקה, צעיר
של סהרה, ואמריקה היא ילדה.
ומיוחדים של המדינות
מראו מיוחדים של המדינות.
וב-1810, היה קצת חי שם, לא היה?
כל המדינות היו חי וחי.
והמחלות החיים היו לא מלאה 40 בכל המדינות.
ורק ה-UK והנדנות היו
קצת יותר חי, אבל לא הרבה.
ועכשיו, למה להתחיל את העולם?
הרבות האוניברסלית מגיעה
למדינות באירופה ובאיזה מקום
להחליט מהראש.
אבל המדינות הקולוניזמיות באיישה ובאפריקה,
הן נחליטות כאן.
ובאחר כך, מדינות
הוויתרים נחליטים יותר ויותר.
ועכשיו, אנחנו נתקעים לתמיד להראות איך נהיה
את המשפחה הראשונה של
המלחמה ואת הפלואו הספנית.
איזה קטסטרופי.
ועכשיו, אני מנתח את זה ב-1920 וב-1930.
עכשיו, שימו לב. שימו לב.
זה שוב, הוא מגיע פה לא
במבט, הוא לא למד הרב קוק.
אתם רואים איך אדם מנתח
באופן אובייקטיבי נתונים.
שנות ה-20 וה-30 של המאה
הקודמת, הם עניינה, בסדר?
יש יפל גדול, העולם מתחיל
לצמוח, אבל עדיין יש בעיות.
תראו איפה יש את הפריצה.
ואיך היה עוד אבא.
הוא פה עכשיו מתחיל לנתח, לא צריך להכנס פה,
איך הפערים מצמצמים בכל מדינה, גם פותח וזה.
ושימו לב, מ-1948, לא שקודם זה לא היה.
אבל אז זה פורץ עוד יותר. אלוהים מתגלה יותר.
השלמות אין סוף מופיעה יותר בעולם.
הכל הולך ומתקדם.
והסוף פה, זה תראו.
לשם העולם הולך.
זה החץ. שאלנו את השיעור לאה.
מה יהיה בסוף?
אז הנה זה הנבואה.
הולך להיות רק יותר טוב.
זה הכיוון.
שלמות אין סוף הולכת ומופיעה עוד ועוד.
פה כמובן זה ציר שמתעסק רק בדברים של חומר,
של בריאות ושל ככה.
גם בעולם הרוחני והמוסרי.
עכשיו תבינו, בתוך זה יש אין סוף בעיות.
כמו שאנחנו יודעים בנושא הזה,
שפה רואים איזה גרף מאוד אופטימי.
אנחנו יודעים שביום יום זה מלא
בנפילות וקשיים ומחלות ומלחמות.
בדיוק גם בעולם הרוחני.
אנחנו יודעים שיש אין סוף בעיות נפילות.
הכיוון הוא כל הזמן הכיוון הזה.
למעלה, למעלה, למעלה.
ישמח לב מבקשי ה'
וככל שאדם מבין את זה
יותר, ככל שאדם הוא בוגר יותר,
ככל שאדם הוא יותר חי את השלמות אין סוף,
ככה גם החיים האישיים שלו נראים.
גם זה מה שפה זה בתהליכים הכלליים בעולם,
שיותר קל לראות את יד אלוהים.
אבל גם בחיים האישיים של האדם.
האדם כל הזמן נמצא בציר הזה שעולה כלפי מעלה.
מה שלמדנו בכל התהליך הזה הוא אחד.
למצוא את אלוהים.
סוף דבר את האלוהים ירה
ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם.
סוף דבר הסיכום שלה הכל.
החיים מלאי אלוהים.
מלאי שמחה, מלאי התקדמות, מלאי עושר.
וככל שאדם הוא יותר נפתח לזה ומבין את זה,
ככה גם הוא מחבר את החיים שלו
לתוך הרצף האלוהי.
וככל שאדם מבין את זה,
ככה גם החיים העתידיים שלו יהיו כאלה.
חיים יותר שמחים, יותר בריאים, יותר מתקדמים.
וכאמור, מה שיקרה זה לא משנה בכלל.
הוא תמיד ימשיך להופיע את
ההתקדמות הזו של אלוהים.
גם אם זה פה וגם זה בחיים, שאחרי המוות.
זה ההוויים.
וזה בנימה אופטימית זו.
אבל הפעם באמת, אני חושב שזו נימה אופטימית.
כי אני מקווה שזו פעם אולי ראשונה
בחיים שאנחנו באמת אופטימיים.
לא מהפתחות של דברים
שאי אפשר לראות מול העיניים.
האופטימיות במשמעות העמוקה,
זה הדבר הכי חזק שיש בחיים.
גם ברמה הכללית, גם ברמה האישית.
וככל שאדם הוא יותר שייך לדעת אלוהים,
הוא גם חי את זה ביום יום.
הוא רואה את זה מול העיניים. בכל דבר.
בכל צומח, בכל דומם. הכל מתחבר.
הכל בסופו של דבר מגלה את האינסוף.
זה המדרגה שעליה מדברים המקובלים.
להיות עם דעת אלוהים.
זה המדרגה של מה שאנחנו מכנים לעלות מצוצות.
ליחד ייחודינו.
כל הפיתויים הנסתרים האלה,
שהם משתמשים בהם כמשהו מיסטי.
זה המשמעות שלהם.
שהאדם מתלכד עם הדבר הזה.
מתלכד עם אלוהים.
וכל דבר הוא רואה את זה.
הכל, הכל, הכל נשזר לתפיסה אחת שלמה.
לשם ייחוד קוד שבריחו,
ושכינתי תמיר ונעלם,
בשם כל ישראל.
שיהיה לכם חיים מאושרים.
נעצר פה.