אנימציה : יוסי שחר
“אתה מאמין באלוהים או לא מאמין באלוהים?”. הרבה ויכוחים היו, ועוד יהיו, סביב השאלה הזו. אבל לפני השאלה אם אנו מאמינים או לא מאמינים, כדאי קודם לברר מי זה אותו אלוהים שכה הרבה אנשים מתווכחים אם הוא קיים או לא. קצת קשה לכתוב בערך קצרצר על מושג שהוא עולם ומלואו, אולם ננסה לשרטט כיוון חשיבה עקרוני.
נתחיל עם זאת שהשאלה ‘מיהו אלוהים?’ הינה שאלה לא לגיטימית. לא ניתן להבין באמת את מהותו של ‘אלוהים’, דבר שהינו מעל ומעבר להשגת האדם. השאלה המתאימה פה היא ‘מיהו אלוהים בשבילי?’ או ‘איך אני תופס את אלוהים’? על פי רוב, התשובות המקובלות לשאלה “מי זה אלוהים בשבילי?” – בין העונה מאמין בו ובין לא – סובבות סביב המושג “כוח עליון”. אולם זוהי הגדרה הטעונה ליטוש. הגדרת אלוהים בתור “כוח עליון” יוצאת מתוך הנחת המוצא שיש דברים נוספים במציאות מעבר ל”כוח”, ואף אם הם מצויים בשליטת ה”כוח”, הרי ה”כוח” והם – שני אובייקטים שונים. ואם כך הוא הדבר, “אלוהים” כבר אינו אינסופי, אינו בלתי-מוגבל, אלא כוח שמצויים במקביל לו אובייקטים נוספים ובעצם כבר אינו “אלוהים”.
אולי כדי להבין באופן מדויק יותר מהו אלוהים שעליו מדברת היהדות, נתחיל מהידיעה היציבה ביותר בחיינו: עצם קיומנו. הידיעה שאנו חיים אינה פועל יוצא של החושים. גם תינוק, ברגע יציאתו לאוויר העולם, מודע באופן על-הכרתי לעובדה שהוא חי וקיים. על גבי ידיעת-על זו מבוססת כל פעילותנו בחיים: כל דבר שאנו אומרים או עושים הוא פועל יוצא של הקיום. אם יתבקש האדם לתאר את כל גילויי חייו, הרי לא יוכל. הוא יכול לתאר כי הוא הולך, קורא, חושב, אומר משפט כלשהו, מרגיש תחושה כלשהי, אולם ברור כי כל אלה נותנים רק מושג קלוש מעצם חייו שהם הרבה יותר מכך ולעולם אינם ניתנים לכימות. נקודת החיים היא אינסופית. החיים שאני מגלה עכשיו הם אמנם מוגבלים, אולם ההכרה הפשוטה כי כל אשר אשיג, אבין, ארגיש, אעשה – תמיד יהיה אפשר יותר ויותר, היא הראיה לכך כי ישנו ממד אינסופי העומד בשורש החיים.
אחרי התוודעות למציאות הפשוטה, שכל אדם מסוגל להכיר בה גם אם הוא מתקשה בביטויה, כל שנותר הוא להחליף את שמות המושגים. ביהדות, לנקודת הקיום של האדם יש שֵם – נשמה. נשמה מלשון “נשימה”, פעולת החיים השורשית ביותר, שאנו משתמשים בשמה המושאל כדי לבטא את שורש חיינו, שהנשימה היא כמובן רק אחד מגילוייו. הנשמה היא שורש החיים, המקור לכל ישותנו. לאדם אין צורך בהוכחות על הימצאותה של נקודת הקיום, הוא מודע בתודעת-על ברורה לחלוטין לנשמתו, היינו למציאותו.
כעת נעבור לשלב הבא: איננו חיים בואקום. אנו מצויים בתור מרחב שאנו מכנים אותו בשם ‘מציאות’ (מרחב הקיים ולו בדמיוננו). אם כן, כשם שלחיינו ישנו שורש קיומי שכינינו אותו בשם “נשמה”, כך גם למציאות בכללה, שאנו מודעים לקיומה דרך חיינו האישיים, ישנו שורש קיומי. נקודת הקיום של מרחב המציאות הכללית שאנו חיים בה נקראת בשבילנו – “אלוהים”. אלוהים איננו רק מישהו או משהו, אלוהים בשבילנו אינו רק “כוח” החיצוני למציאות, אלא שורש נקודת החיים האינסופית של המציאות כולה. אחד מכינוייו של אלוהים ביהדות הוא הכינוי הוי”ה – מציאות, או ליתר דיוק: שורש המציאות. כשם שאצל האדם ישנה נקודת חיים בלתי-מוגדרת, הממלאת את כל ישותו בוודאות מוחלטת, גם למציאות בכללה יש נקודת חיים כזו, והיא נקראת בשבילנו “אלוהים”. אלוהים עצמו הוא כמובן מעבר למציאות, אולם הוא מתגלה במציאות (לכן אחת ממילות היחס לאלוהים בלשונם של חז”ל היא המילה “שכינה” – אלוהים השוכן בתוך המציאות הארצית). משמעות הביטוי “אני מאמין באלוהים” בעומק העניין כוונתו היא: אני לא רק חי את קיומי האישי, אני חי טיפה של חיים ממרחב הקיום האינסופי. שורש חיי האישיים הוא הנשמה, ואילו שורש החיים הכללי הוא אלוהים, כלשונו של ספר הזוהר (בראשית מה, עא): “נשמתא דכל נשמתין”. אלוהים הוא “נשמת כל הנשמות”, הנשמה הגדולה של הכול.
שוב נדגיש, שגם הגדרות מסוג “נשמת כל הנשמות” הינן בסופו של דבר הגדרות אנושיות. עצמותו של אלוהים הינה, כדברי תפילת הקדיש: “לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא” – מעל כל ברכה, שירה, שבח ונחמה הנאמרת בעולם הזה. היינו, יש באלוהות עצמה גם מימד של עליונות העומדת מחוץ לנו באופן שלעולם אין לנו נגיעה בה. אולם השאלה היא, כאשר אני מתייחס לאלוהים בחיי שלי, למי אני מתייחס? לכוח עריץ הרודה בי מבחוץ או לעליונות המופיעה ומתגלה בעצם החיים.
הניסיונות השונים להוכיח את קיומו או את אי קיומו של אלוהים בחיינו, מפספסים לעתים את הנקודה. אין צורך להוכיח את קיומה של הנשמה או את קיומו של אלוהים, אלא פשוט להסביר מחדש מהו אותו אלוהים או אותה נשמה שאנו מחפשים. כשם שאין צורך “להוכיח” את היותי, כך אין צורך “להוכיח” את אלוהים. כשם שלחיי האישיים יש נקודת חיים בסיסית, שכל חיי הם פועל יוצא שלה, ועם זאת או דווקא בגלל זאת נקודה זו אינה ניתנת להגדרה וכימות, כך למרחב החיים הכללי יש נקודת קיום, שהיא שורש המציאות, וכל המציאות הנה גילוי שלה, ודווקא בגלל זה אין היא ניתנת להגדרה אנושית. היא ממלאת את כל ישותי ואיני יכול “לתפוס” אותה בעת ובעונה אחת. כמילותיו של רבי יהודה הלוי (שירי ריה”ל):
יָהּ, אָנָה אֶמְצָאֲךָ? / מְקוֹמְךָ נַעֲלָה וְנֶעְלָם!
וְאָנָה לֹא אֶמְצָאֲךָ? / כְּבוֹדְךָ מָלֵא עוֹלָם!
מתוך התוודעות פשוטה לעצמנו אנו מבחינים כי ישנו יסוד של שלמוּת, מוחלטות, אינסופיות, המצוי בתוכנוּ. הנשמה היא האובייקט הגדול של חיי האישיים, ואילו אלוהים הוא שורש האובייקט הגדול של המציאות בכללה. הגילויים הסובייקטיביים של החיים – זוהי הבריאה. המהות האובייקטיבית של החיים, שלעולם אינה ניתנת לנגיעה אולם מצויה כל העת בבסיסם – זהו הבורא. אלוהים אינו כוח רוחני דווקא, אלא שורש החיים הבלתי-מוגבל, המופיע, דווקא בגלל אי-מוגבלותו, בכל הגילויים במרחב המציאות הברואה, הרוחניים והחומריים.
בהערת סוגריים נוסיף שלא להתבלבל בין התפיסה המוצגת כאן לתפיסתו של הפילוסוף ברוך שפינוזה, שדיבר על תפיסה “פאנתאיסטית” (הכל אלוהים), היינו שאלוהים הוא המציאות (או ‘הטבע’) ותו לא. אנו מדברים אודות תפיסה “פּאן-אנתאיסטית” – הכול באלוהים (ליתר דיוק, שורש הכול באלוהים). כלומר, הקדוש ברוך הנו מעבר לכול, מכל מה שאפשר להעלות על הדעת ואף למעלה מזה – אולם לא מחוץ למציאות, כי אם מופיע הוא בתוך החיים עצמם.
הרב קוק (אורות, “יסורים ממרקים”) ניסח זאת כך: “עיקר האמונה היא בגדולת שלמות אין סוף. שכל מה שנכנס בתוך הלב הרי זה ניצוץ בטל לגמרי לגבי מה שראוי להיות משוער, ומה שראוי להיות משוער אינו עולה כלל בסוג של ביטול לגבי מה שהוא באמת”. בשפה מעט פשוטה יותר, אנו מאמינים באינסוף שמופיע בתוך הלב שלנו (החיים שלנו), וכל מה שמופיע בחיינו הוא כאין וכאפס לעומת האינסוף והשלמות שישנם עוד (אלוהים). גם ההגדרה שציינו קודם – “השלמות האינסופית” – היא רק ביטוי חיוור כדי לבטא את “מה שהנשמה כוספת במקוריותה למעלה מן הכל” (שם).
מילות היחס לאלוהים מנוסחות ביהדות לעיתים בלשון פנייה אל ישות עליונה, על מנת ליצור את היחס הנפשי של פתיחות כלפי השלמות האלוהית העומדת ביסוד חיי האדם. לדוגמא הביטוי ‘אלוהים בשמים’, אין כוונתו לומר שאלוהים מצוי רק אי שם מעבר לאטמוספירה, אלא לומר שישנה שמימיות אינסופית, גודל שאינו-נגמר המצוי בכל פינה במציאות; גודל שאדם נדרש לספוג עוד ועוד בחייו.
מכאן גם נבין את הנגזרות האדירות שיש משתי ההבנות הללו: על פי ההבנה הראשונית, שאלוהים הוא כוח עליון חיצוני (טרנסצנדנטי) ותו לא, כוח הנמצא מעבר למציאות, ומטרתו של האדם היא להתקרב אליו באופן כלשהו, המטרה תהיה מחיקת האישיות. כדי להידבק בישות כלשהי שנמצאת אי-שם, על האדם לצאת מתוך עצמו, להתנתק כמה שיותר מחייו בעולם הזה, כדי להתקרב אל מה שמעבר לעולם. תנועה כזו תוביל בקלות לתחושה של מחנק. אלוהים אינו אלא גורם מאיים המשתק את חיי. לא משנה אם הוא שופט אכזר או מלא חמלה; אפשר לדמיין ולתאר את אלוהים כמלך חנון או כאבא אוהב ומרחם הרוצה בטובתם של נתיניו או בניו, אך עדיין נשאיר אותו מחוץ לעולם, גורם זר שיש צורך לעצור את מהלך החיים כדי להתקדם לכיוונו. כי בסופו של דבר, לא משנה כמה נשתכנע שהכוח העליון הזה רוצה בטובתנו, אנו צריכים להיות לא-עצמנו כדי להתקרב אליו.
על פי ההבנה המחודשת, שאלוהים אינו רק כוח עליון אלא שלמות אינסופית המופיעה בתוך החיים, המטרה תהיה דווקא לחיות את המציאות כמה שיותר. מחד, להיפתח לשלמות המצויה מעלינו (או ליתר דיוק לשלמות המצויה ביסוד חיינו), ומאידך, להיות כמה שיותר מי שאנחנו באמת. עבודת אלוהים, על פי הסבר זה, איננה מחיקת העולם – ומחיקת האישיות הפרטית יחד איתו – למען כוח שנמצא מחוץ לעולם ושולט עליו; אלא אדרבה, לחיות את החיים במובנם האינסופי. להוציא יותר ויותר אל הפועל את נקודת החיים העומדת בבסיס המציאות בכל המובנים: להיות רוחני יותר, חזק יותר, משוכלל יותר, בעל טכנולוגיה מפותחת יותר, מדויק יותר וכדומה. הדרך לגלות את אלוהים בעולם, על פי היהדות, היא פשוט לחיות יותר בכל המובנים. יש לדון כמובן מדוע אורח החיים המבוסס על תורה ומצוות הוא הנקרא על פי היהדות “לחיות יותר”, אולם זהו נושא נוסף. העיקרון כי האמונה באלוהים היא הביטוי לפתיחות לחיים במובנם הרחב – הוא החשוב פה.
להבין שיש גודל מעלינו אולם כזה המופיע בתוכנו; להפנים שיש מקור למציאות; יש שורש אינסופי לחיים – זהו אלוהים בשבילנו.
אמונה באלוהים
המשפט “כולם מאמינים” מעצבן, ובצדק, את מי שמגדיר “אמונה” באופן המקובל. אבל גם בנוגע למושג “אמונה”, כמו בנוגע למושגי יהדות נוספים, השאלה היא למה אתה מתכוון. האם אתה מאמין במושג אמונה?
ההגדרה הפשוטה והרווחת למושג אמונה היא ודאות בלתי-ניתנת לערעור בדבר קיומו של אלוהים. מתוך כך תישאל השאלה כיצד מגיעים לוודאות זו. על פי רוב, התשובה תעסוק בשני צירים: שכלי ורגשי. במישור השכלי – הוכחות רציונאליות שונות ישכנעו בדבר קיומו של אלוהים (ההוכחה הקלאסית היא כי העולם הזה מורכב לאין שיעור וממילא הסיכוי הסטטיסטי שמורכבות זו תיווצר בעצמה הוא נמוך, וככל הנראה “מישהו” ברא אותו). במישור הרגשי – פשוט מרגישים שיש אלוהים. אנשים רבים אינם רואים צורך בהוכחות. כשהרגש חזק וברור, אין לדעתם שום עניין במאמצים של איסוף ראיות.
אלה הן כמובן גישות נכונות, אולם הן זקוקות להעמקה, וזאת מהסיבה הפשוטה כי עצם הניסיון ל”הוכיח” באופן שכלי או רגשי את מציאותו של אלוהים, הנו בעייתי. כל הוכחה המבוססת על נתון המגיע אל תודעתנו דרך כלי החשיבה והקליטה האנושיים, שהם סובייקטיביים ומוגבלים מטבעם – לא תוכל לעולם להוכיח את המוחלט. מנגד, גם האפשרות החלופית – להסתפק באמונה רגשית – אינה יכולה להיחשב תשובה מספקת. אין לזלזל בכוחו העצום של עולם הרגש, אך צריך לדעת את מקומו; כשמדובר בחתירה לאמת, הרגש אינו יכול לעמוד כשלעצמו. מאמין השואף לידיעה ודאית ומוחלטת, אינו יכול לסמוך על תחושת לבו, בעיקר מפני שגם היא סובלת מסובייקטיביות ומשתנה מאדם לאדם.
כפי שבנוגע למושג אלוהים העמקנו את ההגדרה מ”כוח עליון” ל”שורש האינסופי של הקיום”, גם את המושג “אמונה” יש לנסח מחדש. “אמונה” ביהדות אינה רק ודאות רגשית או שכלית בנכונותה של אינפורמציה כלשהי. המילה אמונה נגזרת מהשורש אמ”נ – שורש המתקשר לאמת, ליציבות, לקיום. ביהדות, אדם העונה אמן אחרי ברכה או תפילה, כוונתו הפשוטה היא להביע הסכמה עם התוכן של מה שנאמר. הוא מחזק את האמירה, נותן לה תוקף וקיום, “הדברים שנאמרו כאן הם אמת, הם קיימים”. במילים אחרות: “אני מאמין במשהו” פירושו ביהדות “אני חי אותו, הוא חלק ממני”.
כעת נתקדם צעד אחד קדימה ונסביר את המשפט: “אני מאמין באלוהים”. על פי ההבנה הרווחת, פירוש המשפט הוא: אני משוכנע בוודאות כי קיים כוח עליון השולט על חיי. אולם ניתן להבין את המשפט באופן אחר: אני חי (“מאמין”) טיפה של חיים מתוך נהר החיים הכללי (“אלוהים”). אני חי את אלוהים, אני קיים במשמעות הרחבה, אני חי את החיים בכל גודלם. לפי זה, אין ויכוח אמיתי אם להאמין או לא, משום שאין חיים אמיתיים מתקיימים במנותק מן גודל הזה. כולם מאמינים. לא במשמעות של “אתה-גם-יודע-שיש-כוח-עליון-גם-אם-אינך-מודה-בזה”, אלא במשמעות של “כולנו מופיעים את החיים”. גם האבן “מאמינה” בצורה דוממת “אבנית”; גם הסוס “מאמין” בצורה “בעל-חיימית”, “סוסית”; וגם הנרקיס “מאמין” בצורה צמחית “נרקיסית”.
האדם שמצהיר כי הוא “מאמין באלוהים” – אם הוא מבין לעומק את משמעות ההצהרה שלו – מתכוון לומר: אני חי את החיים הלא-מוגבלים. אני מאמֵן (מופיע) בזווית הקטנה של חיי את הקיום האינסופי המצוי ביסוד המציאות. ישנה נקודת חיים של שלמות, מרחב, אינסופיות; ישנו גודל שאני מופיע גילוי קטן שלו באמצעות הנחל הקטן שזורם מתוכו דרך חיי הפרטיים. ייתכן שזהו השורש לרגש האמונה הטבעי שציינו לעיל. רבים מרגישים שהחיים אינם רק קיום סתמי, אלא ישנו גודל, ערך, שלמות המשתקפת בחיים; או בפשטות: “יש אלוהים”.
הרב קוק במאמרו “מאורות האמונה” (מאמרי הראי”ה, 70) מתנסח כך: “האמונה אינה לא שכל ולא רגש, אלא גילוי עצמי היותר יסודי של מהות הנשמה, שצריך להדריך אותה בתכונתה. וכשאין משחיתים את דרכה הטבעי לה, איננה צריכה לשום תוכן אחר לסעדה, אלא היא מוצאה בעצמה את הכל. בעת החלש אורה, אז בא השכל והרגש לפנות לפניה דרך”.
האמונה היא התנוצצות של נקודת החיים הכללית (אלוהים) בתוך קיומי האישי. לעתים, אדם מתבלבל ומסוגל להגיע להתחכמות שכלית או רגשית המטעה אותו להתבטא כי אין דבר בעולם מלבד קיומו הנוכחי, הוא אינו מוכן להכיר כי קיים דבר מעבר לסתמיות של הכאן והעכשיו. או במקרה קיצוני יותר, הוא מתבטא או חש כי הוא “אינו קיים”, על אף האבסורד שיש במשפט זה. מציאות זו מכונה בשפתו של הרב קוק “החלש אורה” של האמונה. במצב כזה נחלצים השכל והרגש לעזרה – השכל מסביר את מה שדיברנו עד כה: אם יביט האדם על חייו יבחין כי יש נקודת מהות שהיא העומדת ביסוד פעולותיו; ואילו הרגש נותן לאדם תחושה אינטואיטיבית בריאה: ישנה שלמות המצויה מאחורי הכול, יש כיוון, יש מטרה לחיים. יש אמונה.
כאן אולי גם נחדש הבנה במושג כפירה. על פי רוב, מקובל להבין כי “כפירה” פירושה חוסר אמון בקיומו של ה”כוח העליון”. אך ניתן גם לקשר את המילה כפירה למילה כפור, קיפאון, עמידה במקום. אם האמונה מבקשת לחיות את שלמות המציאות, הכפירה עומדת לעומת בקשה זו ומסרבת להתקדם. קיבעון מחשבתי, אטימות רגשית, עקשנות שלא לשנות דברים (כאשר יש צורך כמובן) בכל תחום שלא יהיה – מדעיים, רוחניים, מוסריים, אישיים, זוגיים – כל אלה הם ביטויים ל”כפירה” ולחוסר אמונה. האמונה היא התקדמות תמידית, של הפרט ושל כלל האנושות, בכל תחום אפשרי, שהרי תמיד אפשר לחיות ולפתח את העולם עוד ועוד.
אז מיהו המאמין האמתי? בעומק העניין, המאמין הוא האדם החי בכל כוחו. אדם נמרץ, מלא חיים, מלא שמחה, מתחדש ללא הפסק, נמצא בתנועה מתמדת לקראת עולם שלם בכל התחומים: הרוחניים והחומריים. אדם רשלן ועייף, גם אם הוא מצהיר על אמונתו ב”כוח עליון”, עדיין אינו מצדיק את הכינוי “אדם מאמין”; וכן הפוך: אדם נמרץ ומלא חיים אולם חסום בתודעתו לכך שישנה שלמות אלוהית אליה יש להיפתח – אף הוא מצוי בבעיה, אולי גדולה יותר. השאיפה לחיים בלתי-פוסקים, זוהי האמונה. בתלמוד (ברכות סד, א) כתוב כי “תלמידי חכמים – אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא”. אין הכוונה שתלמידי חכמים מצויים בתחושת רדיפה מתמדת, אלא שכדי “לראות את אלוהים”, לחשוף את האינסוף העומד בבסיס החיים ולהתקרב יותר ויותר אל השלמות, תלמידי חכמים מצויים בתהליך בלתי-פוסק של שיפור והתקדמות בכל הממדים (לכן אגב הם נקראים תלמידי חכמים ולא חכמים – החכם הוא מי שמצוי תמיד בעמדה נפשית של תלמיד). דחיקת כוחות החיים איננה פסגת שאיפותיו של עובד האלוהים על פי היהדות, אלא ההפך המוחלט ממנה. תורת ישראל אינה באה לכתוש את החיים, אלא לחשוף את כל העוצמות שבהם, את השלמות ההולכת ומופיעה על ידם.
להאמין עוד ועוד. לחיות עוד ועוד. לצאת מן החיים העכשוויים ולהיפתח עוד ועוד לחיים עתידיים אינסופיים, אלוהיים. זוהי המטרה.
