על ידי זכרון הצרות וסיבתם ימנעו הצרות הבאות

אומר הרמב”ם שאנו צמים כדי לתקן, להבין מה החיסרון שהיה באותו יום ומתוך כך לחזור בתשובה. לכאורה, נראה שהאבל הוא על העבר, אך הרמב”ם מסביר שהאבל הוא זיכרון על מעשינו הרעים כיום, כיוון שכל עוד אין מקדש, אנו חוטאים כמו אבותינו ועל פי מה שקרה להם אנו לומדים מה עלינו לתקן. עשרה בטבת הוא אחד מארבעה צומות שכולם קשורים לחורבן המקדש ולגלות, המשפיעים עלינו כל רגע ורגע בחיים. בעשרה בטבת, נבוכדנצאר מלך בבל הטיל מצור על ירושלים, שהסתיים בחורבן הנחשב מוות לאומי. כשיש אסון עוצמתי, מציינים גם את התחלת האסון ומסיבה זו נקבע אבל גם בתאריך התחלת המצור. בספר יחזקאל פרק כ”ד מובא לנו תאריך י’ בטבת, אותו קיבל יחזקאל הנביא בנבואה מה’ כדי שהגולים ישמעו על המצור בזמן אמת. כל עניינו של י’ בטבת הוא להראות שעניין של חורבן משפיע למרחקים, עד בבל. יום זה מוכרז גם כיום הזיכרון לשואה. אומר הרצ”יה שהנזק הגדול ביותר בשואה, הוא הנזק הפסיכולוגי הנפשי המשפיע עלינו עד היום ולכן יש לחבר בין עניין השואה לי’ בטבת, אלה נזקים שאינם כביכול מורגשים עכשיו, אך אנו מזועזעים מהחיסרון. אומר הרצי”ה שאדם צריך לצום ביום בו נפטר בו אביו, אימו או רבו המובהק מפני שזהו אסון לאותו אדם, ועליו לעסוק בכפרה. עזרא הסופר היה רבם של כל ישראל, כיוון שהוא הביא את עמ”י לא”י ופיתח את התורה שבע”פ. בי’ בטבת נפטר עזרא הסופר וזו אחת הסיבות לצום. מובא בדברי חז”ל שבעשרה בטבת, בא מלך גוי וציוה לכנס את חכמי ישראל שיתרגמו את התורה ליוונית. זו הייתה משימה מסוכנת, כיוון שהחכמים היו צריכים להיזהר בתרגום התורה לא להרגיז את המלך, בנוסף עצם התרגום של השפה העברית ליוונית היה בעייתי, ובכלל, למלך לא הייתה כוונה לקבל מעמ”י, אלא להשתמש בתורה מתוך הבנתו ועל ידי כך לקלקל לעמ”י. העברית היא שפת הקודש, ביום הצום אנו עושים חשבון נפש גם לגבי השימוש בשפה העברית. אחד הדברים החשובים לגבי התורה וא”י הוא השימוש בשפה העברית. עלינו להבין את המשמעות של החורבן והגלות, את זעזוע העניין גם במרחקים, לדעת שעניין השואה הוא רק חלק מזה ולהדגיש את ענין התורה וא”י כדי שנהיה ראויים להמשיך את מפעלו של עזרא הסופר דרך הדיבור בשפה העברית ועד כדי הוצאה לפועל את הכוחות של עמ”י. עלינו להכיר בדברים, לתקן ולהתעלות ובזה תושג מטרת התענית, וכך, נתקדם בתיקון התענית לקראת הגאולה