ערוץ מאיר
כל הנושאים
פרשה קודמת: תולדות
פרשה נוכחית: ויצא
פרשה הבאה: וישלח
 

הארכיון נתמך על ידי
קרן דור ס"ת

קריאתה זו הללא ?!

יום עיון בענייני חג הפורים תשע"ג

הרב ערן טמיר / י אדר ה'תשע"ג / 74 דק'
קוד שיעור: 56749
Loading the player ...
על השיעור:
פורים - קריאתה זו הללתא?!
הגמרא במסכת "מגילה" דף יד' שואלת מדוע לא אומרים הלל בפורים, ומביאה שלוש דעות כתשובה לשאלה זו. דעה ראשונה היא שלא אומרים הלל בפורים, מכיוון שבפורים הנס נעשה בחוץ לארץ, ולא אומרים הלל על נס שנעשה בחוץ לארץ. דעה שניה היא שקריאת המגילה היא ההלל. כלומר, ישנם שני סוגי הלל, ישנו הלל רגיל שהוא פסוקי תהילים, וישנו הלל שהוא קריאת מגילה. המגילה גם היא סוג של הלל. דעה שלישית היא שבהלל אנו אומרים "הללו עבדי ה'" - כלומר כדי להלל אנו צריכים להיות עבדי ה', אך בפורים, על אף כל הנס הגדול המתואר בסופה של המגילה, עדיין נשארנו בפרס, ועדיין היינו עבדי אחשוורוש, וע"כ אין לומר הלל. כלל גדול בידינו שמחלוקת היא מלשון חלק, לכן אם ישנן שלוש דעות מדוע לא אומרים הלל, יש כאן שלושה חלקים שיוצרים יחד שלם גדול, וכדי להבין את השלם עלינו לזהות את הייחודיות של כל חלק ולהשלים את הפסיפס של שלושת החלקים לשלם אחד גדול יותר.
ישנן מספר הלכות ייחודיות למקרא מגילה, שעל פניו נראות קצת תמוהות. ה"שולחן ערוך" פוסק שחייב לקרוא את המגילה גם בלילה וגם ביום. אין הרבה מצוות, ובוודאי מצוות דרבנן, אותן האדם מחויב לקיים הן בלילה והן ביום, ע"כ יש להבין מדוע במצוות המגילה החובה היא כפולה, בלילה וביום. בנוסף, פוסק ה"שולחן ערוך" ש"מבטלים תלמוד תורה לשמוע מקרא מגילה" - אפילו תלמוד תורה שהוא כנגד כולם מבטלים לשם שמיעת מקרא מגילה, ומסיים ה"שולחן ערוך" ש"קל וחומר לשאר מצות של תורה שכולם נדחים מפני מקרא מגילה". בסימן הבא מודגש ש"הכל חייבים בקריאתה, אנשים ונשים וגרים ועבדים משוחררים, ומחנכים את הקטנים לקרותה" - יש במגילה מימד מאוד כוללני, כולם חייבים בשמיעתה, כל המצוות מתבטלות לצורך שמיעתה, יש כאן משהו ממש עקרוני, עד שמודגש שאפילו יש לחנך את הקטנים לכך. אנו מכירים את דין חינוך ויודעים שיש לחנך את הקטנים, אך בכל זאת לגבי המגילה זה מודגש במיוחד. הלכות נוספות המיוחדות למקרא מגילה הן ש"הקורא את המגילה למפרע, לא יצא" וש"מנהג כל ישראל שהקורא פושט כאיגרת, להראות הנס" - ולכאורה לא ברור, מה יקרה אם יקרה למפרע? וכן מה יקרה אם לא יפשוט את המגילה כאיגרת, וכי במצב כזה לא יתפרסם הנס? נעיין בדעתו של רב נחמן לפיה הסיבה שלא אומרים הלל בפורים היא מכיוון שהמגילה היא ההלל, ומכוח כך ניצור את הפסיפס השלם ונבין את העניינים הללו.
הגמרא במסכת "ברכות" עוסקת בענייני רעידות אדמה. אנו יודעים שכל מה שהקב"ה עושה הוא לטובה, אך לעיתים אנו עומדים משתוממים כנגד אסונות טבע אלו שמוחקים תרבויות שלמות ברגע אחד. איך זה יכול להיות? מסביר שם הרב בעין אי'ה שהקב"ה כתב וכותב שני ספרי תורה. ספר אחד הוא כבר כתב והוא מונח בארון הקודש. ספר תורה שני הוא ממשיך לכתוב. הספר הראשון הוא הספר הכתוב על קלף, אך ישנו ספר שני שאותו לא כל אדם יגדיר כספר תורה. ספר זה הוא המאורעות ההיסטוריים. מאורעות אלו נכתבים ע"י הקב"ה וגם הם ספר תורה, כל הדברים שקורים בעולם הם בעלי משמעות גדולה מאוד. אנו לא יכולים להסתפק בתורה של כשרות ושמירת שבת, על אף חשיבותם הרבה של נושאים אלו, אלא אנו צריכים לקחת חלק ולקדם את המאורעות ההיסטוריים. פוליטיקה למשל, זו לא מילה גסה. אנו צריכים לפעול ולגלות את יד ה' בהיסטוריה. הקב"ה כותב שני ספרים, ולכן היחס הבסיסי שלנו לכל המאורעות בעולם הוא יחס אלוקי, יחס של ספר תורה שנכתב. "קריאתה זו הללא" - ההלל שאנו מהללים את הקב"ה הוא על הפלא הגדול שהקב"ה כותב את ספר ההיסטוריה, על אף שכלפי חוץ זה נראה שבני האדם כותבים את ההיסטוריה. זהו הלל שנכתב דרכנו. אפילו המאורעות הקטנים שנראים לנו מקומיים ושוליים, אפילו הם חלק מספר התורה הגדול הזה. על אחת כמה וכמה אירועים גדולים כרעידת אדמה שזהו מאורע שנראה כחורבן של היסטוריה. מאורע כזה גדול וכללי בעל משמעויות גדולות, ובטח כשמדובר על מאורע של חורבן, על מאורע שנראה כנסיגה ומכשול, וודאי ראוי לדעת שגם זה חלק מהספר הגדול. כלומר, מאורעות אלו שנראים לנו כמיכשולות יתבארו כאשר נעריך אותם בתור חוליות הבאות לבנות את המוסר האנושי ואת השלמתו הרוחנית. בד"כ כשהמאורע קורה אנו לא יודעים לזהות את תפקידו ולאן הוא יוביל אותנו, אך בפרספקטיבה של דורות מתבררים דברים. מתברר איך הקב"ה מנהיג את המציאות דרך בחירתם של בני האדם וכישלונותיהם. נקודת הפתיחה הבסיסית היא שהיסטוריה זה הסתר י-ה, זה גילוי האלוקי דרך המאורעות. כל האירועים הקשים הללו לוחצים אותנו וגורמים לנו להתקדם, להעמיק את הדעת, את השייכות והרצון. אי אפשר להסתפק במבט שטחי, אלא יש להבין את המגמה, את עומק העניין כפתיחת ה"מסילת ישרים". לקרוא את ספר ההיסטוריה בצורה אלוקית קשה בהרבה מלקרוא את ספר התורה הראשון. כשהקב"ה כותב את ספר ההיסטוריה הכתב הוא מטושטש, קשה לקרוא אותו, אך אנו עם שיודעים לקרוא את האותיות הללו בספר ההיסטוריה של הקב"ה, ולהיות שותפים בקריאת ההיסטוריה. אנו לא כאותם אלו שלא ידועים לקרוא את המאורעות, סגולת קריאת המאורעות היא סגולת ישראל. אנו ידועים להביט לעומק ולהבין שגם הסתירה היא לשם בניה והתרוממות. אותה דייקנות אלוקית מופלאה שמופיעה בטבע, היא אותה דייקנות מופלאה המופיעה במאורעות ההיסטוריים. הרב צבי יהודה היה מדגיש תמיד שאמונת אלוקים מתגלית בבירור בעיקר בהיסטוריה ולא בטבע, זו המדרגה היותר עמוקה, היותר עליונה. ספר התורה של ההיסטוריה הוא ספר גדול וכללי, ספר שמכיל גם את המאורעות הקטנים והנראים כלפי חוץ כמחריבים, ולא כל אחד יודע לקרוא את הספר תורה הזה, מי שיודע לקרוא את הכתב המטושטש הזה הוא עמ"י. הרב אומר ב"אורות התחיה" עמ' מט' פסקה ב' שאין ספק שהתכונה היותר ייחודית של האדם היא הבחירה החופשית שלו. האדם נברא בצלם אלוקים. תכונת צלם אלוקים עפ"י המלבי"ם ועפ"י בעל "ספר המידות" היא שהאדם כולל בתוכו כוחות שונים ומנוגדים, כשם "אלוקים" שמשמעותו היא "בעל הכוחות כולם". זהו ההבדל שבין האדם לבהמה, זו ייחודיותנו כבני אדם. כל בע"ח קיבל תכונה אחת מאפיינת, למשל כל הנמלים חרוצות וכל הנמרים עזים. האדם לעומת זאת, כולל בתוכו לא רק כוחות שונים, אלא כוחות מנוגדים. אותו אדם יכול להיות חרוץ כנמלה, ודקה אח"כ עצלן כדוב. אותו אדם בדיוק מורכב מכוחות חיים שונים ומנוגדים. הסבר שני הוא שדווקא מפני שהאדם מורכב מכוחות שונים ומנוגדים הוא הזקוק לבחירה חופשית ולא הדומם הצומח והחי, וע"כ לפי ה"משך חכמה" ה"צלם אלוקים" שבאדם הוא הבחירה החופשית. הרמב"ם מסביר שכדי לבחור נכון יש צורך בשכל, ולכן ה"צלם אלוקים" של האדם הוא שכלו. אין כאן מחלוקת, אלא שלושה צדדים של אותו שלם. האדם זקוק לשכל כדי לבחור נכון, והוא יכול לבחור מכיוון שהוא כולל כוחות שונים ומנוגדים. אך אומר הרב, אעפ"י שהבחירה החופשית היא פארו של האדם, ככל שאנו יותר מקובצים, כך חוסר הבחירה החופשית של האדם יותר מצוי. למשל, אדם בשיעור פרטי יכול לבחור מה הוא רוצה ללמוד, אך אם הוא בשיעור בכיתה בחירתו החופשית מצטמצמת. חייל בצבע לא יכול לבחור מה שהוא רוצה. ככל שאנו עולים יותר מהיחיד לכלל, הבחירה החופשית מצטמצמת. ככל שעולים יותר לדרגת כלל, כך יש יותר צורך לבחור נכון, לגלות את האלוקי, ולכן הבחירה החופשית מצטמצמת. כלומר, ככל שמאורע היסטורי הוא יותר כללי, יותר בעל משמעות, ממילא מי שמניע בו את המאורעות זה לא אנחנו. זה לא תלוי בבחירתנו החופשית. השאלה מי ייכלל בקואליציה לא תלויה בנו, זו הנהגה אלוקית, אלו מהלכים אלוקיים, גם אם האדם עצמו לא מבין זאת וחושב שזה תלוי בו. אם נשאל את שר התחבורה על כל שיפור דרכי התחבורה בכניסה לירושלים הוא יסביר שהסיבה לכך היא בעיית הפקקים בירושלים. אם נשאל את שר התיירות על כל השיפוצים באזור הכותל כקניון ממילא, הוא יסביר שהרווחים הכלכליים ממהלך כזה הם עצומים. אך האמת היא שכל זה הכנה לשם האידיאל הגדול של בניית ביהמ"ק, של העלייה העצומה לרגל שעתידה להיות. ככל שמהלך היסטורי הוא יותר כללי ובעל ערך יותר משמעותי, ככל שהאותיות הנכתבות בספר התורה של ההיסטוריה הן יותר משמעותיות, כך הבחירה החופשית שלנו היא פחותה בתוכו, וממילא אנו פחות צריכים להאשים את עצמנו בנוגע לכישלונות. פעולות אלו הן כ"כ מופלאות וכ"כ מדויקות, מכיוון שהן נובעות משכל אלוקי מוחלט.
עד עתה העצמנו מאוד את הדחיפה האלוקית, את המאורעות שמהווים מהלך אלוקי, אך איפה אנחנו בכל המהלך הזה? איפה האחריות שלנו ע"כ? הגמרא במסכת "שבת" מספרת על תלמיד אחד ש"שנה הרבה וקרא הרבה ושימש ת"ח הרבה" ובכל זאת נפטר בחצי ימיו. עקב כך אשתו נטלה את התפילין שלו והייתה עוברת בין בתי כנסיות ובתי מדרשות, ושואלת, הרי כתוב בתורה "כי היא חייך ואורך ימיך", אז איך ייתכן שבעלי ששנה הרבה וקרא הרבה ושימש ת"ח הרבה נפטר בחצי ימיו? ואומרת הגמרא "ולא היה אדם מחזירה דבר" - אף אחד לא ענה לה ע"כ, עד שאליהו הנביא נגלה אליה והסביר לה את הסיבה לכך. שואל הרב בעין אי'ה מה זה "ולא היה אדם מחזירה דבר", וכי אין תשובה לכך? צריך את אליהו הנביא בשביל להבין את הסיבה לכך? אלא מסביר הרב שכאשר אנו מתפלאים מהמאורעות הקורים בעולם אנו צריכים להבין שהכל מהווה מהלך היסטורי כלל ישראלי וכלל עולמי בדרך לתיקון עולם. ישנם שלוש סיבות המניעות את החיים, סיבה טבעית - מה הטבע אומר, סיבה רצונית - המוטיבציה, "והכלל של כולן - הסיבה ההשגחית" - זה לא מקרה, אלא יש כאן משהו עמוק שבא לרומם אותנו, אך כדי שהפליאה הזו תרומם אותנו, צריך לעבור דרך השלב ש"לא היה אדם מחזירה דבר". רק כאשר הנפש באמת עייפה, המים הקרים שתשתה לאחר מכן יהיו משמעותיים ומחיים. כדי לקבל את השכל היותר מתקדם שירשום את הרושם שלו בצורה אמיתי על הנפש, חייבת להיות המדרגה הראשונה שהיא מדרגת הצימאון, מדרגת הקושיה. לא חייב לרוץ ישר ולחפש את התירוץ, צריך להתפאל מהקושיה, להבין את עומקה. קושיה אמיתית היא הפתח לתשובה אמיתית. צריך שהפליאה תשרוט את האדם כדי שהוא יבנה מכך, צריך שיהיה קשה. אנו לא מחפשים קשיים, אך כשיש קשיים לא נדלג עליהם, אלא נפנים אותם, ניבנה מהם. כאשר אותה אישה הסתובבה בין בתי כנסיות ובתי מדרשות יכלו לתת לה תשובות, אך לא רצו לענות לה. הקושיה לא מספיק בעבעה בתוכה, לא מספיק זעזעה אותה, ולכן אי אפשר לעבור עמה לשלב התשובות. הבעיה היא שאנו לא מתפלאים מספיק מהקושיות. ישנן שלבים במגילה שאנו צריכים להזדעזע מהם. אסתר הולכת ברצון לאחשוורוש ומכך נאסרת לבעלה ובועלה, ואנחנו לא מזדעזעים מכך. אסתר מכריזה "כאשר אבדתי אבדתי" ואנחנו ממשיכים כרגיל. בסוף המגילה כולנו קוראים בשירה ובשמחה "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר" וכל זה על מה? על זה שאותו מלך רשע מאשר לנו לקום ולהתגונן מפני אויבנו? על זה אנחנו שמחים? וכי אנו צריכים אישור מאובמה כדי להגן על עצמנו. איך אנו לא מזדעזעים מכך? זו עוצמתה של גלות, זהו החורבן של הגלות. בגלות אכן יש לשמוח על כך. צריך קודם כל להתפאל מהמאורעות ההיסטוריים, ורק אז אותו מאורע יפעל את פעולתו. תגובה ראשונה למאורע ההיסטורי צריכה להיות זעזוע. מה השלב הבא? הגמרא בסוגיית "דרכי האמורי" אומרת ש"האומר שחטו תרנגול זה שקרא ערבית ותרנגולת שקרה גברית, יש בו משום דרכי האמורי" - רש"י מסביר שמדובר על תרנגול שבמקום לקרוא בבוקר קרא בערב, או שבמקום לקרא כתרנגול קרא כעורב . לכאורה, במצב כזה, כאשר השעון מעורר לא פועל כמו שצריך, יש לזרוק אותו לפח, אז לפ"ז למה הגמרא אומרת שהאומר לשחוט את התרנגול הזה, זה דרכי האמורי? אלא מסביר הרב עפ"י חז"ל שהתרנגול לעומת העורב מסמל את הרחמים, וכן הבוקר מסמל את הרחמים לעומת הערב שמסמל את הדין. כאשר תרנגול הופך לעורב, כאשר בוקר הופך לערב, כלומר כאשר ישנו מאורע היסטורי בו מתגלה דין, כאשר יש מאורע מזעזע, קודם כל יש להזדעזע מכך כמו שאמרנו. לאחר מכן, עלינו להבין שלא אנו מנהלים את העולם, שאל לנו לחפש לברוח משינויי מאורעות. דרכי האמורי מחפשת לברוח משינויים כדי שלא יווצרו טלטולים. אנו לעומת זאת מבינים שהכל לטובה ולאושר. הקב"ה הוא הבונה את ההיסטוריה, ולכן אל לנו להיבהל מפני כל מיני מאורעות או עתיד מעורפל. הנפש הישראלית לא מחפשת לסלק את המאורע, אלא למצוא את הסיבה, את השורש לכך. זה שהתרנגול הזה הפך לקרוא כעורב או לקרוא בערב זה לא סתם, אלא יש מי שמניע את הכל וגרם לזה. ההיסטוריה כולה היא תרנגול אחד גדול שלפעמים לא מדייק. דרכי האמורי מחפשים לשחוט תרנגולים, להכחיד את הרושם שיצר את השינוי. הם לא מבינים את הסיבה, אלא תקועים בתוצאה. תרבות המערב לא יודעת להסתכל על המאורעות ההיסטוריים כספר שכותב רבש"ע, וע"כ אינם שותפים בכתיבתו. הם רק שוחטים את התרנגול. אנחנו לעומת זאת מחפשים את הפנימיות, את הסיבה לדבר.
כמו שאמרנו בקריאת המגילה המגילה חייבת להיות לפנינו כאיגרת מתחילתה ועד סופה. אם אנו רואים רק חלק מהמגילה אנו בבעיה. אנו צריכים להבין שיש כאן ספר תורה, שהכל פתוח, אך לא צריך לחפש ישר לעבור לסוף, ישר לחפש את הפתרון, "הקורא את המגילה למפרע לא יצא" - הקב"ה כותב אותיות, כותב ספר תורה, ולכן צריך להיות אנשי אמונה, לתת למאורעות לעבור, לקרוא את האותיות המטושטשות. זהו יסוד חשוב מאוד, ולכן כולם חייבים בקריאת המגילה, גם נשים, גם קטנים, ואפילו מבטלים תלמוד תורה לשם כך. תלמוד תורה זה לא אותיות על ספר בארון, אלא אלו אותיות הצריכות ללמד אותנו איך להשפיע על ההיסטוריה, לכן פשוט שמבטלים תורה לשם קריאת המגילה, לשם קריאת ההיסטוריה, מכיוון שזו מגמת המגילה. חייב אדם לקרוא את המגילה בלילה וביום, במצבי לילה ודין ובמצבי רחמים ויום. ההלל הגדול ביותר הוא רק בישראל. תמצית האדם הוא ישראל ותמצית המקום היא א"י. תמצית ההופעה האלוקית היא רק בא"י וע"כ אין לומר הלל בפורים. בנוסף, התמצית הזו היא כשאנו ריבוניים לעצמנו, כשאנו עבדי ה' ולכן לא אומרים הלל. אומר ע"כ רב נחמן, נכון שההלל הוא כשאנו ריבוניים ואנו בא"י, אך כל המאורעות ההיסטוריים מהללים את הקב"ה, מראים את גילוי ה' בהיסטוריה. יש ללמוד אמונה ואגדה כדי לדעת לקרוא נכון את המאורעות, כדי לראות את ההלל שבמגילה. לימוד אמונה הוא "עיקר יסוד החיים, עיקר מעין הישועה". החכמה היא לקחת את הדברים הגדולים ולגלות אותם במציאות. שנזכה בעז"ה להיות שותפים בכך ולדעת לא רק לקרוא את המגילה, אלא אף להיות שותפים בהופעתה, אמן!
תגיות: קריאת מגילה | פורים כל התגיות
2 הוספת תגיות
תגובות כתוב תגובה
טרם התקבלו תגובות לשיעור זה
צופים כותבים
עוד ביום עיון תשע"ג