ערוץ מאיר
כל הנושאים
פרשה קודמת: חיי שרה
פרשה נוכחית: תולדות
פרשה הבאה: ויצא
 

הארכיון נתמך על ידי
קרן דור ס"ת

בין שמואל הנביא ליום ירושלים

יום ירושלים התשע"ג

הרב ערן טמיר / כ"ח אייר ה'תשע"ג / 67 דק'
קוד שיעור: 56921
Loading the player ...
על השיעור:
כח' באייר, יום ירושלים, עפ"י רוב הדעות הוא גם ההילולה של שמואל הנביא, ומכיוון ש"זמן קא גרים", נלמד על הקשר שבין שמואל הנביא ליום ירושלים. הגמרא במסכת "ברכות" מביאה את הפסוקים בהם חנה מתפללת לילד ואחד הדברים שהיא ביקשה הוא "ונתת לאמתך זרע אנשים" והגמרא שואלת למה נאמר "זרע אנשים", היה צריך להיאמר "זרע איש", שהרי זהו הזרע של בעלה, אז למה נאמר בלשון יחיד ולא בלשון רבים? הגמרא עונה ארבע תשובות על השאלה הזאת המייצגים ארבעה חלקים שונים. תשובה ראשונה היא של רב שאומר שחנה ביקשה שבנה יהיה "גברא בגוברין". שמואל אמר "זרע שמושח שני אנשים", כמו שאכן התקיים והוא משח את שאול ודוד. דעה שלישית היא של ר' יוחנן שאומר שבקשתה הייתה שבנה יהיה שקול כמו שניים והם משה ואהרון, כנאמר "משה ואהרון בכוהניו ושמואל בקוראי שמו", ומכאן ששמואל שקול כמשה ואהרון. דעה רביעית היא של רבנן שאומרים שבקשתה הייתה שזרעה יהיה "זרע שמובלע בין אנשים", כלומר אדם צנוע שאינו מתבלט. א"כ חנה ביקשה שבנה יהיה גבר בגברים, שיהיה אדם שימשח שני אנשים, שיהיה שקול כמשה ואהרון ושיהיה אדם שמובלע בין אנשים. כח' באייר הוא ההילולה של שמואל הנביא כמו שאמרנו, אז כנראה שארבעת הצדדים הללו מתאימים מאוד גם לירושלים. הרב בעין אי'ה מסביר את דעתו של רב לפיה חנה ביקשה שבנה יהיה גבר בגברים. בד"כ אצל המנהיגים, לכל אחד יש כישרון מיוחד, ספציפי שלו. באותו דור חנה ראתה שיש צורך במנהיג כללי, לאדם אחד שיכלול בתוכו את כל הכישרונות. בד"כ הקב"ה פיזר את הכישרונות בין האנשים, אך באותם ימים הנהגה זו לא התאימה, באותו דור היה צורך במנהיג שיכלול בתוכו את כל הצדדים, שיהיה "איש אשר רוח בו" שיהיה "גברא בגוברין". גבר קרוי בשם זה על שם ההתגברות. בד"כ אדם מתגבר על מה ששונה ונבדל ממנו, על מה שמעכב אותו. כלומר, השוני בין הכישרונות הוא זה שיוצר את הצורך להתגבר, לכן חנה ביקשה שהוא יהיה גבר שבגברין, שיכיל בתוכו הרבה כישרונות כך שכל אדם מישראל שיראה את שמואל הנביא יזדהה איתו. בספר "אורות" מסביר הרב שהקב"ה עשה צדקה עם עולמו בכך שפיזר את הכישרונות. פיזור הכישרונות לכאורה הוא הסיבה לכל המלחמות והמאבקים, אז א"כ איזה צדקה יש פה? אלא יש להבין שריבוי כישרונות הרבה פעמים יוצר בינוניות. לכן "צדקה עשה הקב"ה עם עולמו" כי כך כל כישרון יצא אל הפועל בצורה מלאה, ושום כישרון לא יפריע לזולתו. מצד שני, כשיש פיזור כישרונות כל אחד יכול לפתח ולשכלל את העולם רק בצד שלו, אך איך נחבר בין כל הכישרונות, איך נכיל את כל הצדדים השונים? מסביר הרב שהקב"ה יצר כוח משיכה אלוקי כך שכל אחד מהכישרונות ישמח בכך שהוא מוציא את עצמו אל הפועל, אך תהיה בו גם משיכה לכישרונות האחרים שאינם נמצאים בו, והוא יודע שהוא זקוק לאחרים על מנת להשלים את הכישרונות החסרים בו. אחרי שכל אחד מהכישרונות יוצא אל הפועל באופן מלא, כעת כולם יכולים להצטרף יחד לכישרון אחד גדול. נכון שכל הכישרונות כנוסים בישראל בתמצית, אך מבחינת ההתפרטות יש צורך באומות העולם, בדיוק כמו שבתמצית הכל נמצא בתורה שהרי "הפוך בה והפוך בה דכולה בה", הכוליות נמצאת בה, אך מבחינת ההתפרטות יש צורך ללמוד באוניברסיטה. לכן, מכיוון שאנו כוללים בתוכנו את כלל צדדי החיים, ממילא אנו מוכנים יותר למחלוקות ופירודים פנימיים, כי כל כוח רוצה לצאת אל הפועל. אנו העם היחידי שכולל שנים עשר שבטים לכתחילה, מכיוון שישנם שנים עשר צדדי חיים שצריכים לצאת אל הפועל, כהסבר הנצי"ב שאנו קרויים "יעקב חבל נחלתו", מכיוון שהחבל הוא אמנם אחד, אך מבחינה פנימית הוא מורכב מהרבה חוטים קטנים. בתכונה זו יש סכנה גדולה שכל כישרון יהיה עסוק בהוצאתו אל הפועל ויחשוב ששאר הכוחות מעכבים אותו. אך מצד שני יש בכך ברכה גדולה, כי עקב כך אנו פחות זקוקים לשאר העולם, אנו יכולים להיות "עם לבדד". כל עם זקוק לעמים אחרים שישלימו אותו, בעוד אצלנו זה פחות חשוב. א"כ שמואל הנביא שחנה ביקשה עליו שיהיה "גברא בגוברין" הוא הביטוי המעשי לתכונה הישראלית שלנו שהיא "יצב גבולות עמים למספר בני ישראל" - אצלנו אין גבולות, הכל כלול אצלנו. עד כאן הצד של שמואל הנביא. איך זה קשור לירושלים? הגמרא במסכת "מגילה" מביאה דעה שירושלים לא נחלקה לשבטים. ירושלים היא המקום הגיאוגרפי שבו אין חילוק כישרונות, בו הכל כלול, כל הכישרונות, כל הצדדים, עד שהגמרא אומרת "אין משכירין בתים בירושלים מפני שאינן שלהן"- הבית בירושלים אינו של בעל הבית, אלא של כלל ישראל. ומסביר רש"י שאין משכירין את הבתים לעולי הרגלים אלא נותנים להם אותם בחינם, מכיוון שהבית אינו שייך לבעל הבית. התכונה הראשונה של ירושלים היא "עיר שחוברה לה יחדיו" - מחברת את הכל, את ירושלים של מעלה עם ירושלים של מטה, את הקודש עם החול, את הדין עם הרחמים וכו'. הדעה הראשונה, דעת רב, היא הדעה הכללית, "ירושלים לא נתחלקה לשבטים" מכיוון שהיא הביטוי של כלל הצדדים הנמצאים בעם ישראל. יום ירושלים לפי דעת רב זוהי תכונתו. ביום הזה אנו צריכים להכיל בתוכנו צדדים שונים שנראים אפילו מנוגדים. אחד הפסוקים המתארים בראשית הדרך את האדם הוא "ויברא אלוקים את האדם בצלמו בצלם אלוקים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם" - הפסוק הזה מחולק לשלושה חלקים, חלק ראשון "ויברא אלוקים את האדם בצלמו", חלק שני "בצלם אלוקים ברא אותו" וחלק שלישי "זכר ונקבה ברא אותם". מהחלק הראשון של הפסוק אנו לומדים שהאדם נברא בצלם אלוקים, כלומר יש דמיון בין האדם לאלוקים. לפ"ז לא ברור מה מוסיף ע"כ החלק השני של הפסוק "בצלם אלוקים ברא אותו"? הרי כבר אמרנו זאת בחלק הראשון של הפסוק?! מסביר הנצי"ב וכן המלבי"ם ובעל "ספר המידות" שפרוש המושג "אלוקים" הוא בעל הכוחות כולם. כלומר, "ויברא אלוקים את האדם בצלמו" - בדומה לו. זוהי הכותרת הראשית, אך במה האדם דומה לאלוקים? הקב"ה שונה מהאדם בהרבה דברים, למשל הוא חי וקיים, אינו מת, ואילו אנו מתים, הוא ללא דמות גוף ואנו בעלי גוף, הוא ראשון ואחרון ואנו לא. אז א"כ במה אנו דומים לקב"ה? בא המשך הפסוק ומסביר "בצלם אלוקים ברא אותו" - אנו דומים לו בכך שיש בנו את תכונת האלוקים. מהי תכונת אלוקים? היותנו היצור היחיד הכולל בתוכו כישרונות שונים ומנוגדים. כשהקב"ה ברא את בעלי החיים הוא נתן לכל בע"ח תכונה אחת, כישרון אחד שמאפיין אותו, למשל כל השפנים פחדנים, כל הסוסים גאוותנים, כל החמורים טיפשים, כל הנמלים חרוצות וכו'. אך האדם לא כך, האדם נברא בתכונת אלוקים, הוא מכיל בתוכו כוחות שונים ומנוגדים, הוא גם חרוץ וגם עצלן, גם אמיץ וגם פחדן וכו'. זוהי תכונת האלוקים שבאדם, שהוא מכיל בתוכו כוחות שונים ומנוגדים. ישנן שלוש גישות בראשונים המסבירות מהו צלם האלוקים שבאדם. עפ"י הרמב"ם השכל הוא צלם האלוקים שבאדם, לפי "חובת הלבבות" הבחירה החופשית היא צלם האלוקים ולפי מה שראינו כעת צלם האלוקים הוא ריבוי הכישרונות. שלושת הגישות הללו הן בעצם אחת, כי דווקא הבחירה החופשית היא המצריכה אותנו להשתמש בשכלנו על מנת לדעת לבחור בין כלל הכוחות שאנו מכילים ולהחליט איזה כוח יש להוציא לפועל בכל רגע ורגע. א"כ שמואל הנביא הוא אותו אדם המגלה את תמצית האדם, את צלם אלוקים שבא לידי ביטוי בישראל ובירושלים שלא נחלקה לשבטים. זה מה שרב אמר "גברא בגוברין". התכונה הירושלמית הראשונה היא עיר מחברת, עיר שבה הכל כלול.
דעה שניה היא דעת שמואל שאומר שבקשתה של חנה הייתה "זרע שמושח שני אנשים..שאול ודוד". מה ההבדל בין שאול לדוד? אחד המקורות שיכולים להסביר הבדל זה הוא האמור ב"בראשית רבה". כידוע שאול הוא צאצא של רחל בעוד דוד הוא צאצא של לאה דרך יהודה. במגילת "רות" נאמר "יתן ה' את האישה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל", כלומר כדי לבנות את עמ"י כמו שצריך יש להכיל את רחל ולאה וממילא את יוסף ויהודה, את שאול ודוד, כלומר את משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. מה זאת אומרת? הפסוק בספר "בראשית" אומר ש"שם הקטנה רחל ושם הגדולה לאה" ומסביר המדרש שרחל קרויה קטנה לא על שם היותה קטנה בגיל, אלא מכיוון שלאה הייתה גדולה במתנותיה ורחל הייתה קטנה במתנותיה. מתנותיה של לאה היו נצחיות, כהונה לעולם ומלכות לעולם. שבט לוי ושבט יהודה יצאו מלאה, לכן מתנותיה הן מתנות גדולות מהבחינה הזאת שהן נצחיות ומוחלטות. לעומת זאת מתנותיה של רחל היו קטנות, היו זמניות - "יוסף לשעה, שאול לשעה ושילה לשעה". אך חשוב לזכור שאין לזלזל בלאה שהרי שתיהן בנו את בית ישראל. דוד מסמל את המסלול הנצחי בעוד שאול מסמל את המסלול הארעי, ההווי. מסביר הרב בעין אי'ה שאנו תמיד חיים על שני צירים, ציר ההווה וציר העתיד, ציר הזמן וציר הנצח. הרבה פעמים האיזון בין שני המימדים הללו בעייתי, כאשר אנו מתרכזים בהווה העתיד יכול להיפגע ולהיפך. חנה ביקשה בן שיהיה אדם כזה שבגלל שהוא כולל בתוכו את כל הכישרונות, בגלל שהוא "גברא בגוברין" הוא יהיה מסוגל להכיל בתוכו את שני המסלולים הללו, הוא ימשח גם את שאול וגם את דוד, גם את משיח בן יוסף וגם את משיח בן דוד. הוא ידע גם להכיל את ההווה, את החומרי העכשווי, וגם את הרוחני, הנצחי, בין את המהות ובין את המציאות בדרך למהות. החיבור בין ההווה לעתיד הוא מורכב מאוד וחיוני מאוד. הגמרא במסכת "ברכות" מביאה מחלוקת גדולה שהייתה בין חזקיה המלך לישעיהו הנביא. היה ויכוח בין חזקיהו לישעיהו. חזקיהו אמר שהוא לא צריך ללכת לישעיהו, אין סיבה שראש הממשלה ילך ללשכה של הרב, ומצד שני ישעיהו לא הסכים ללכת אל המלך. כלפי חוץ נראה שיש כאן ויכוח קטנוני בין שני אנשים רודפי כבוד ח"ו. ודורשת ע"כ הגמרא "מי חכם כקב"ה שיודע לעשות פשרה בין שני צדיקים" - מדובר כאן על שני אנשים צדיקים ענקי עולם. א"כ למה כל אחד מהם התנגד ללכת ללשכתו של השני? מסביר הרב בצורה מפליאה, שהנביא הוא בחינת הנצח, העתיד. מטרת הנביא היא למקד את המבט על האידיאל הרוחני המוחלט שיופיע בעתיד. לעומת זאת המלך מטפל בבעיות העכשוויות, "הלכות מלכים ומלחמותיהם". המלך מתעסק בהווה, ובד"כ בהווה החומרי. אנו חייבים להכיל בתוכנו את שני הצדדים הללו, את משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, את ההווה ואת העתיד. הויכוח בין חזקיה לישעיהו היה ויכוח עקרוני ביותר. חזקיה חשש שאם הוא הולך ללשכת הנביא, ומחר התמונה בעיתון תהיה שראש הממשלה הלך לרב הראשי, ההמון ברחובות יבין מכך שההווה לא כ"כ חשוב, העיקר הוא העתיד הרוחני, ואז יווצר זלזול בכל ההווה. חזקיהו היה מנהיג אחראי וחשש מההשלכות של הליכתו לישעיהו. ישעיהו מנגד אמר בדיוק הפוך, אם ההמון יראה אותו בלשכת המלך הם יחשבו שהעיקר זה ההתעסקות בהווה החומרי. שניהם צודקים, אלו באמת סברות נכונות, אז מה עושים? לכן אמר רב המנונא כמה גדול הקב"ה שעשה פשרה בין שני הצדיקים הללו. הקב"ה עשה את חזקיהו חולה ואמר לישעיהו שילך לבקר את החולה. המלך שעוסק בהווה החומרי הוא חולה, הוא חסר, הוא חלש. לעומת זאת הנביא הוא שלם. אך מצד שני בגלל שיש לנו נטייה להעריך את הרוחניות, את החזון, ולזלזל בחומריות, ההמון צריך לראות שהרב הוא זה שהולך לראש הממשלה. לכן מצד אחד חזקיהו חולה, אך מצד שני ישעיהו הולך אליו. חנה ביקשה שבנה יכיל שני צדדים, שימשוח את שאול ודוד, יכיל בתוכו את הפנים והחוץ, את המהות והדרך למהות, הנצח והארעי, ההווה והעתיד. ירושלים מסמלת בדיוק את העניין הזה. שני השמות המרכזיים של ירושלים הם "ציון" ו"ירושלים". השם "ירושלים" מבטא את השם הרוחני, הנצחי, העתידי, בעוד "ציון" מבטא את הצד החומרי, הציוני. ירושלים היא העיר הכוללת את כל הכישרונות עד כדי כך שהיא כוללת בתוכה את שני הכישרונות היותר יסודיים, הסנהדרין, הרוחניות, והמלכות, החומריות. ירושלים היא עיר מקדש מלך, ירושלים מחברת בין השמיים לארץ ולכן לא מקרה הוא שהצנחנים כבשו אותה, וכך חנה ביקשה שיהיה בנה.
דעה שלישית היא דעת רבי יוחנן שאומר שחנה ביקשה זרע ששקול כשני אנשים, כמשה ואהרון. מה הייתה תכונת משה ואהרון ששמואל כולל את שניהם? הגמרא במסכת "סנהדרין" עוסקת בשאלה האם על הדיין לחפש את האמת בדין או את הפשרה ואומרת שזו בדיוק המחלוקת שבין משה ואהרון. משה רבנו היה אומר "יקוב הדין את ההר". כאשר משה רבנו הגיע להר, הוא לא עקף אותו או טיפס עליו, אלא הוא היה חוצב מנהרה בהר, הוא היה עושה נקב בהר. משה רבנו הוא דין, הוא מרכז האמת, אין אצלו דבר כזה כבישים עוקפים. זו בדיוק הייתה הקפדנות של שמאי. תפקידו של הדין, של הדיוק, הוא למרכז את הכל אל האמת, לכן שמאי תמיד היה שומר הכל לשבת, הוא היה אומר תמיד לכבוד שבת, כי השבת היא הממרכזת את הזמן, בעוד הלל היה אומר "ברוך ה' יום יום". משה ושמאי ממקדים את האמת והצדק, בלי משברים ובלי מורכבויות. חשוב שיהיה צד כזה באומה, צד שממרכז את האמת, מכיוון שיש חשש שבהיותנו הולכים בדרכים עוקפות נשכח את האמת. אהרון לעומת זאת היה אוהב שלום ורודף שלום, מסלולו של אהרון היה מסלול אחר. אהרון ידע שהמרכז הוא שבת, אך כשהקב"ה ברא עולם הוא ידע שהיום יום אחד בשבת וכו'. נכון שהמרכז הוא המהות, אך הדרך למימוש המהות עוברת דרך תהליכים ארוכים ומסובכים. גם כל התהליכים המורכבים והקשים שייכים אל הטוב. הקב"ה העמיד לנו שני בתים, בית הלל ובית שמאי, בית אחד ממרכז את האמת ובית שני מסמל את הדרך לאמת. חנה ביקשה שבנה יהיה מנהיג שלא רק יכלול את החומרי והרוחני, אלא גם יכלול את המהות ואת הדרך המסובכת להגיע אליה במציאות. ישנן שתי דרשות במסכת "ברכות" על הפסוק "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת.." ודורש ר"ע ש"והנצח זו ירושלים וההוד זו ביהמ"ק" - מסביר הרב שהחוסן הלאומי, ירושלים המסמלת את הצד הממלכתי שלנו, פגשה במהלך ההיסטוריה מכשולים וקשיים רבים. הדרך לירושלים, להקמת מדינה עוברת במאבקים והתנגשויות, דרך כבישים עוקפים, זו הדרך של אהרון. זוהי מידת הענווה המבינה שישנם תהליכים ארוכים עד שמגיעים לירושלים. לעומת זאת בנוגע לביהמ"ק המציאות שונה. ישנם החושבים שכאשר נרצה לבנות את ביהמ"ק נעשה זאת מתוך מאבק ומלחמה, אך אומר ר"ע "ההוד זו ביהמ"ק" - ביהמ"ק זה הוד, זה הקרנה, דוגמא אישית. יש אדם המשפיע על חברו מתוך כפייה והכרח, יש מימד בו אתה מחייב את הילד לעשות משהו, אך יש מימד שני בו הילד מעצמו רוצה לעשות משהו, הוא מגיע אל האמת מתוך הזדהות ושייכות פנימית. ביהמ"ק לא יבנה מתוך מלחמות, ולכן את גורן ארונה היבוסי דוד המלך קנה בהסכמה. ביהמ"ק יבנה בשלום כאשר אומות העולם יגיעו להבנה שהקודש הישראלי הזה חייב להופיע במציאות. הנצח, הניצוח, הלחימה, זו ירושלים, זה אהרון, אך ההוד, האמת המוחלטת, זה ביהמ"ק, זה משה. בכל הקשור למימד הרוחני אין מאבקים ומלחמות, לכן אין לנו מצווה לכפות על הגויים להתגייר, אין אצלנו מסעי צלב, מכיוון שהצד הרוחני צריך לבוא מתוך הסכמה. ביהמ"ק מקום האורה לא יגיע דרך נצח, ולכן הרצי"ה התנגד להניף את דגל ישראל על הר הבית, לא שייך לתלות בהר הבית דגל שיש בו מימד של מגן דוד, של חרב, ביהמ"ק זה הוד ולא נצח. שמואל הנביא משול כנגד משה ואהרון, היה בו כנראה צד אחד של משה, צד אחד מאוד דיני, מאוד מרכז וצד שני שהוא כמו אהרון, הוא שייך לתהליכים ולכבישים עוקפים. כך בירושלים יש שני צדדים, יש בה צד של מקדש, של אמת מוחלטת שתופיע מתוך הסכמה פנימית כמשה, ויש בה צד של מלכות שיופיע דרך מלחמות, דרך כבישים עוקפים ומסובכים, כמו אהרון.
דעה אחרונה היא דעת חכמים שסוברים שחנה ביקשה "זרע שמובלע בין אנשים" - כדי שיהיה מקום כזה בעולם המסוגל להכיל את כל הכישרונות, את הנצחי והארעי, את החומרי והקודשי, את האמת ואת הדרך לאמת, צריך להיות מקום כזה שהוא בעל ענווה, שהוא לא מתבלט יותר מידי. תל אביב ידועה כעיר ללא הפסקה, אך ירושלים שמחה שהיא עיר עם הפסקות, שאין בה ים, ושאין פארק הירקון וכו'. ירושלים היא עיר צנועה, ממוצעת. אפילו הר הבית הוא בין הרים, לא בולטות, לא רעשנות, לא חיצוניות. ירושלים היא העיר של כל ישראל, "ענוים ירשו ארץ". חנה ביקשה שהבן שלה עם כל זה שיהיה כלול מכל הכישרונות הוא יהיה אדם צנוע וענוותן, שלא יהיה בולט, שיהיה מובלע בין אנשים. ירושלים בתכונתה היא עיר מובלעת, עיר צנועה, עיר עדינה. הרב אומר ב"אורות הקודש" שירושלים היא עיר מלכות. כידוע תכונתה של מידת המלכות ביחס לשאר המידות, לשאר הספירות, היא שלכל מידה יש את האופי, התכונה שלה. יש מידה אחת שלה אין תכונה משל עצמה, מידת המלכות היא אותה מידה שכוללת את הכל, "כל הנהרות זורמים אל הים" - ירושלים היא הים, ולא סתם אלו ראשי התיבות של שמה. מידת המלכות היא זו ש"לית ליה מגרמיה כלום" - אין לה מעצמה כלום, ודווקא החיסרון הזה הוא היתרון הגדול שלה, כי זה מה שמאפשר לה להכיל את הכל ואח"כ להפוך את הכוליות הזו לעצמיות שלה. זוהי תכונתו של עמ"י, וזהי תכונתה של א"י, וזוהי תכונתה של ירושלים.
יום כח' באייר, זמן קא גרים. שנזכה בעז"ה להיות אנשים שמסוגלים להכיל את כל הצדדים, מסוגלים לחיות בנצח ובזמן, ברוח ובחומר, בהתאמה ובהרמוניה, מסוגלים להכיל את הדין והאמת והדרך אליה, ועם זאת מסוגלים גם להיות מובלעים וצנועים. שנזכה בעז"ה לינוק מירושלים ומשמואל הנביא, אמן!
תגיות: יום ירושלים | שמואל הנביא | הנביא ישעיהו | המלך חזקיהו כל התגיות
2 הוספת תגיות
תגובות כתוב תגובה
טרם התקבלו תגובות לשיעור זה
צופים כותבים
עוד ב-שיעורים בנושא