ערוץ מאיר
כל הנושאים
פרשה קודמת: תולדות
פרשה נוכחית: ויצא
פרשה הבאה: וישלח
 

הארכיון נתמך על ידי
קרן דור ס"ת

מדוע חכמים תקנו צום על הטלת המצור על ירושלים ? הרי החיים בירושלים התנהלו כרגיל ?

עשרה בטבת

הרב ליאור אנגלמן / ז טבת ה'תשע"ד / 24 דק'
קוד שיעור: 57142
Loading the player ...
על השיעור:
עשרה בטבת אינו נחשב לצום כל כך 'פופולרי'. אנשים אינם מודעים וגם לא מייחסים לו חשיבות כמו לצומות האחרים שלהם יש סיבות ברורות ומוצדקות. אלא יש ציווי של חז"ל לצום ביום הזה, ויש גם הבטחה מפי הנביא זכריה: כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים.

למה אנחנו צמים בעשרה בטבת? בית המקדש הרי עומד אז על תלו וירושלים מתנהלת כשורה. מה יהודי בן זמננו, צריך לחשוב במהלך הצום הזה של עשרה בטבת?
זהו צום חריג מבחינה הלכתית. לדעת האבודרהם, כיוון שכתוב כי "בעצם היום הזה סמך נבוכדנאצר מלך בבל על ירושלים", הריהו צום כמו יום כיפור (שעליו נאמר: עצם היום הזה) ואילו היה חל בשבת לא היה נדחה. אך לא כך לפי השו"ע. כמו כן, זהו הצום היחידי שכאשר הוא חל ביום שישי אין הוא נדחה ולא מתבטל. חז"ל מחברים ליום הזה גם את פטירת עזרא הסופר בט' בטבת ואת תרגום התורה ליוונית בח' בו. ויתרה מזו, הרבנות הצמידה את יום הקדיש הכללי לעשרה בטבת. למה דווקא לצום הזה? אין זה מובן מאליו.
מה אם כן הופך את הצום הזה לדרמטי?
אנו זוכרים היטב אירועים גדולים, אם אלו אסונות או שמחות. הרגע המכריע שבהם נצרב חזק בתודעתנו. ט' באב נצרב בזיכרון הקולקטיבי, בעת חורבן בית המקדש. אך כולנו יודעים שזה התחיל הרבה אחורה. ולמעשה, כל מאורע מתחיל הרבה לפני שהוא מתרחש. באים חז"ל ורוצים ללמד אותנו לא להיתפס רק לרגע האסון, אלא לחפש אחורה, איפה זה התחיל, איפה היינו צריכים לפתוח בצעקה ובתיקון, לזהות את הסימנים שמבשרים את הבאות. הבעיה התחילה מזמן. ובאמת, כך מתואר במדרש שכאשר שרף נבוזרדאן בית המקדש וזחה דעתו יצאה בת קול ואמרה לו: "היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת". שני בתי המקדש היו כבר חרבים הרבה לפני תשעה באב- מן הזמן שחטאו, מהפירוד, משנאת החינם... ונבוכדנאצר, וגם טיטוס, רק הציתו את הגפרור... גם עכשיו כשמדברים למשל על הגרעין האירני, אנשים לא אוהבים נביאי זעם שמפריעים את שגרת חייהם. השאלה היחידה ששואלים היא מתי נקודת האל חזור, אך חז"ל מזכירים לנו שבנקודה זו כבר מאוחר מדי. לכן צריך לחפש את השורש, איפה הכל מתחיל. כך גם כשאדם חוטא, הוא צריך לחפש מה בדיוק הביא אותו לזה, מהו שורש החטא.
עשרה בטבת היה רגע שבו נבוכדנאצר סומך על ירושלים, האווירה - 'הכל בסדר', כולם שאננים, יש להם אוכל לעשרים ואחת שנים במצור, ויש להם עשירים מופלגים, כך שהאיום של נבוכדנאצר אינו רלוונטי. ובירושלים ממשיכות כל המחלוקות הפנימיות, שהלכו והחריפו, והסוף ידוע.
אומרים חז"ל - אל תחכה אף לא רגע אחד כשזה מתחיל. ככל שהאירועים מתקדמים כך קשה ומסובך יותר לעצור אותם, לכן, צריך לעצור מיד בהתחלה. גם בזוגיות למשל, כדאי לעצור מחלוקות שעלולות להחריף כשהן עוד באִבּן וכשבני הזוג עדיין אוהבים ומכילים זה את זה...
לכן צריך להעביר את הפוקוס מהחורבן אל שורשי החורבן... השואה, בסדר הגודל שלה נראית כמו אסון תשעה באב. אלא, אמרה הרבנות, הכשל האסוני הזה של גלות התחיל כבר אז, לא היינו מגיעים למקום הזה אילו לא היינו יוצאים לגלות...
יש כאמור נבואות נחמה שהצומות יהפכו לששון ולשמחה, כאילו פרס תנחומים. אך המהר"ל מסביר שכל יום כזה היה צריך להיות באמת יום מאושר. בתשעה באב היינו אמורים לחוות את המציאות הגבוהה של ארץ ישראל, אילו לא התרחש חטא המרגלים. המדרש אומר שבגללם הכל פוספס. בי"ז בתמוז היינו זכאים לקבל לוחות מעשה אלקים, אילו לא היינו חוטאים בעגל. פספסנו את המפגש עם התורה. בג' בתשרי, צום גדליה, פספסנו מלכות יהודית. ועשרה בטבת היה צריך להיות יום שהגויים התקרבו לירושלים כדי לראות ולקבל מאורו של עם ישראל, וזה פוספס. זה מסביר גם את התרגום ליוונית. היינו אמורים לקיים תורה כזאת שתיכנס ללב כולם, יכולנו לממש את ההשפעה המוסרית והערכית שלנו לאומות העולם, ואז תרגמנו אותה לשפה תרבותית שתתאים לשפה של גויים. זה פספוס. פספסנו את הרגע של הנפילה המוסרית שבארץ... זו משמעות עשרה בטבת.
לך אחורה, לרגע ההתחלה ודע לעצור את זה שם. ואכן בעתיד יגיע עם ישראל לגודלו הראוי עד שישפיע על אומות העולם.
תגיות: עשרה בטבת | מצור | פורענות כל התגיות
2 הוספת תגיות
תגובות כתוב תגובה
טרם התקבלו תגובות לשיעור זה
צופים כותבים
עוד ב-שיעורים לעשרה