פרשת ויקהל – מה החידוש?

פרשות ויקהל-פקודי הן חזרה אחד לאחד של ציווי המשכן המפורט בפרשות תרומה-תצווה. מה בכל אופן מתחדש כאן? יכול להיות שהפתרון נמצא כבר בפסוק הראשון: “ויקהל משה את כל עדת בני ישראל…” המושג “ויקהל” מופיע במעט פרשיות בתורה. לא הרבה פרשיות בתורה נאמרו בבת אחת לכל עם ישראל. לרוב, משה רבנו אוסף את ראשי העם ומדבר אליהם והם מעבירים את התורה הלאה. מסתבר שעשיית המשכן, בניגוד למה שהיינו חושבים – שהיא תימסר ביד מספר מצומצם של אומנים – הייתה שייכת למעגלים רחבים מאוד. מפליא לראות כיצד עם של עבדים, עוסק תוך זמן קצר באומנויות מורכבות ועדינות. מגוון אנושי רחב עוסק בסוגים שונים של אומנות כשכל אחד אחראי על משהו קטן. גם הדרך שבה נבנה המשכן צריכה להיות כזו שמשקפת השראת שכינה. כשאומן עושה עבודת יד הוא מעוניין להטביע את חותמו באומנות. מאות בעלי מלאכה עובדים על מלאכת המשכן. מה יקרה אם כל אחד מהם ירצה להשאיר איזה חותם קטן שלו? שהוא יוכל לבוא אח”כ עם הילדים למשכן ולהצביע להם “אתם רואים ילדים? הקרש ההוא שם… זה אבא עשה…” מה שיקרה זה שיהיו הרבה מאוד פרטים יפים, אבל כשנבוא להרכיב אותם למשכן אחד – זה לא יתחבר. כי אם כל אחד יכניס זיז קטן נוסף – בגוון האישי שלו – החלקים לא יתחברו יחד. בבניית המשכן אין מקום לאגו האישי. רק בסיום מלאכת המשכן יתברר האם המלאכה נעשתה באופן של השראת שכינה, באופן של התבטלות הפרטים לטובת הכלל… כל אחד מהאומנים שהשתתפו בפרויקט ידע שבסיום העבודה יהיה עליו לתת דין וחשבון למשה רבנו, הענו מכל האדם, אם חלילה יתברר שהוא לא ביצע בדיוק מוחלט את מה שהוטל עליו. “ושכנתי בתוכם” – לשון רבים. השכינה לא שורה על היחיד אלא על הכלל והמשכן הוא ביתו של הכלל. יש תפילה מיוחדת שנאמרת בליל שבת בסיום אמירת שיר השירים: “…וּמַלֵּא כָּל מִשְׁאֲלות לִבֵּנוּ לְטובָה, וְתִהְיֶה עִם לְבָבֵנוּ וְאִמְרֵי פִינוּ בְּעֵת מַחְשְׁבותֵינוּ, וְעִם יָדֵינוּ בְּעֵת מַעֲבָדֵינוּ…” כשהאומנים יוצרי המשכן היו עסוקים במלאכה, הם ביקשו מהקב”ה שיהיה עם הידיים שלהם בעת העבודה וידאג שהידיים יבטאו רק את רצון ה’ ולא את רצונם הפרטי. ומשה רבנו ברך אותם בפסוק: “וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ”.