ערוץ מאיר
כל הנושאים
פרשה קודמת: וישב
פרשה נוכחית: מקץ
פרשה הבאה: ויגש
 

איך עושים ליל סדר? הדגמה ועצות עם הרב אורי שרקי

פסח התשע"ז

הרב אורי עמוס שרקי / כ"ז אדר ה'תשע"ז / 84 דק'
קוד שיעור: 64706
השיעור מוקדש
  • בחסות
    משפחת ונגרובסקי, לע"נ האם שרה ע"ה

על השיעור:
סיכום הכנה לליל הסדר עם הרב אורי שרקי
כתיבה: הרב חגי שטמלר

ההכנה החשובה ביותר לקראת ליל הסדר היא לישון בצהריים כשעתיים.
בשלב הראשון עדיף שלא לשים על שולחן הסדר צלחות וסכו"ם.
הטוב ביותר הוא לקנות הגדות זהות לכל המסובים, כך שתהיה אפשרות לומר 'אנחנו עכשיו נמצאים בעמוד X.
טוב להכין את הקערה על מרכיביה השונים, לצלות את ה'זרוע' לפני כניסת החג, לבשל ביצים לפני כניסת החג וכן הלאה, כך שתיכף לאחר שיגיעו מבית הכנסת - יתחילו מיד את הסדר.
יש להכין מראש כמות מספקת של יין, מצות, מרור, כרפס, חרוסת:
יין - לאדם קשה לשתות ארבע כוסות של יין אמיתי, וקשה לשתות ארבע כוסות של מיץ ענבים, ולכן מומלץ לערבב בכוס אחת יין אמיתי יחד עם מיץ ענבים. ארבע כוסות הן כשני שליש בקבוק לאדם.
יש לשתות רוב כוס. לכן עדיף שכוס היין תכיל 866 מ"ל (שיעור רביעית), כך שהאדם ייצא ידי חובה בשתיית 44 מ"ל. אחרת, אם אדם ישתה בכוס של 300 מ"ל, למשל, כי אז יהא עליו לשתות 150 מ"ל בכל אחת מארבע הכוסות...
מצות - צריך כמות מספקת של מצה שמורה לאכילת שלושה זיתים (מוציא מצה, כורך, אפיקומן). פרט לכך, אפשר לאכול בליל הסדר מצה לא שמורה. (יש שהסתפקו אם אשכנזים יכולים לאכול מצה רכה, אבל למעשה אין בזה כל בעיה, וגם אשכנזים יכולים לאכול מצה רכה. אלא שמצה רכה "כבדה" בבטן).
במצת מכונה אחת ישנם כשלושה זיתים (לשיטה המחמירה לפיה כזית מצה היינו שליש מצה. אמנם על פי הממצאים הארכיאולוגים 'כזית' הוא בגודל של זית...). במצה אחרת יש למדוד גודל של שיעור כזית כגודל של קופסת גפרורים שלתוכה דוחסים את המצה.
כאשר ישנם מסובים רבים ונוצר צורך להוסיף, הרי שאפשר לשים מצות שמורות בצד ולכסות אותן במפית.
"הספורט המרכזי" של ליל הסדר הוא גילוי המצות וכיסוי המצות וחוזר חלילה. טעם הדבר הוא, שהרי במהלך ה'מגיד' צריכות המצות להיות גלויות, מאחר והן נקראות בשם "לֶחֶם עֹנִי" (דברים טז, ג), "לחם שעונין עליו דברים הרבה" (פסחים לו, א); יחד עם זאת, מאחר ובפסוק "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן" וגו' (דברים ח, ח) מופיעה הגפן לאחר החיטה, לכן בכל פעם שמרימים את הכוס - מכסים את המצות, כדי שלא לבזותם חלילה.
מרור - כל אחד צריך לאכול שני זיתים של מרור, כאשר זית הוא עלה וחצי של חסה, כך שכל אחד זקוק לשלושה עלי חסה.
כרפס - מטרתו לפתוח את התאבון. לשם כך יש המשתמשים בסלרי, בצנון, בעלים ירוקים, ואף בתפוחי אדמה (אשכנזים).
חזרת - אינה אלא מרור, היינו חסה. יש אשכנזים האוכלים חריין, וישנם מנהגים נוספים, אבל מעיקר הדין הכוונה לחסה.
בליל הסדר אנו מקיימים בסך הכל 12 מצוות: 4 כוסות; אכילת כרפס; אכילת מצה; אכילת מרור; אכילת כורך; אכילת אפיקומן; ברכת המזון; אמירת הגדה; אמירת הלל.
הסבה - יש להסב שבע פעמים בליל הסדר: בשתיית ארבע כוסות, ובאכילת שלושת זיתי מצה.
בימי קדם, השולחן היה למעשה קערה קטנה, ובני האדם אכלו על גבי מיטות, כך שההסבה היתה על גבי המיטות; אבל היום, שאיננו אוכלים על גבי מיטות אלא על כסא ושולחן, כפי שנהוג בתרבות המערבית, צריך בפשטות להניח את הכסא בזוית של תשעים מעלות לשולחן, להשען עם יד שמאל על השולחן, ולשתות ביד ימין; או, לחילופין, להשען על כתפו של האדם היושב לשמאלך.

קדש
מתחילים בכוס הראשונה, היינו בקידוש, כאשר לאחר הקידוש כולם צריכים לשתות את כוס היין בהסיבה. מאחר ואת הקידוש אומרים בעמידה ואילו את כוס היין שותים בהסיבה, לכן יש לומר את הקידוש בעמידה, כאשר כל אחד מחזיק את הכוס ביד ימין (גם אם האדם הוא שמאלי), ומיד לאחר ברכת 'שהחיינו' ואמירת 'אמן' - כולם יושבים ושותים את הכוס בהסיבה.

רחץ
נוטלים ידיים ללא ברכה (פרט לתימנים שכן מברכים), לפני אכילת הכרפס אותו טובלים במי מלח או בחומץ, מאחר ויש ליטול ידיים לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה. אמנם רוב האנשים היום אינם מקפידים ליטול ידיים לפני שהם אוכלים דבר שטיבולו במשקה, ומכל מקום בליל הסדר אנו מקפידים על כל ההלכות עליהן הקפידו בזמן שהיו מקריבים קרבנות, כאילו קרבן הפסח מונח לפנינו.
אפשרות אחת היא שכל המסובים קמים ונוטלים ידיים במטבח; אפשרות שניה היא שאחד הנוכחים מביא קערה מגבת וכלי ונוטל ידיים לכל המסובים, ובסופו של דבר נוטלים לו את ידיו.

כרפס
בעל הבית טובל את הכרפס במי מלח, ומחלק לכל המסובים. הטוב ביותר הוא שכולם יקבלו את הכרפס, עדיין לא יאכלו, ואחד יברך עבור כולם (מאחר ו'ברוב עם הדרת מלך'). מטרת הכרפס היא לפתוח את התאבון, שכן דרכם של בני חורין שהם פותחים את התאבון כדי לאכול הרבה, לכן אפשר לאכול כרפס כמה שרק רוצים (אמנם, יש שכתבו שאין לאכול כרפס יותר מכזית, כדי שלא להסתבך בברכה אחרונה. אבל מי שאמר שאסור להסתבך?! מותר להסתבך, ולא לברך ברכה אחרונה).
כרפס לא אוכלים בהסיבה.

יחץ
לוקחים את המצה האמצעית מבין שלושת המצות, חוצים אותה, ומחזירים את החלק הקטן אל בין שני המצות. את החלק הגדול שומרים כ'אפיקומן' (הוא יגיע בסוף הסדר, לאחר משא ומתן מביך, בצורה של פירורים, מפני שהילד ש'גנב' אותו הסתיר אותו מתחת למזרון וישב עליו).
מדוע חוצים את המצה לשניים? מפני שהתורה מכנה את המצה בשם "לֶחֶם עֹנִי" (דברים טז, ג), ומאחר ודרכו של עני בפרוסה (פסחים קטו, ב), לכן, כדי לבטא את העניות, חוצים את המצה.
(יחד עם זאת, יש לנו גם מצה שלימה, כדי לבטא את צד החירות שיש לנו. בדומה לכך, שמים על שולחן הסדר את המרור, המבטא את מרירות שעבוד העבודה, למרות שאנו חוגגים את יציאתנו לחירות).

מגיד
בימי קדם היו אוכלים על גבי מיטות והאוכל היה מונח על קערה קטנה, שלא היתה אלא מגש עם רגליות קטנות. לאחר שסיימו לאכול היו מוציאים את הקערה. המשנה אומרת שבתחילת 'מגיד' יש לסלק את השולחן על מנת שהילד יתמהה וישאל: 'אבל עוד לא אכלנו?!'. היום, שאיננו אוכלים על גבי מזרונים וקערות לצידם, מסירים את הקערה מן השולחן.
את קריאת ההגדה אפשר לחלק בין המסובים השונים, כאשר גם נשים יכולות לקרוא את ההגדה.
בתחילת ה'מגיד' אומר בעל הבית: הָא לַחְמָא עַנְיָא דִּי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם וגו'.
מדוע הוא אומר זאת, והרי הילד עדיין לא שאל 'מה נשתנה'? ומה גם שהתשובה תגיע מאוחר יותר, כאשר נאמר "מַצָּה זוּ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים עַל שׁוּם מָה, עַל שׁוּם שֶׁלֹּא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ" וגו'...
אלא, כל הקטע הזה הוא למעשה המשך ה'יחץ', ומטרתו להסביר מדוע הוא חצה את המצה - מאחר והמצה היא לחם עוני: "הָא לַחְמָא עַנְיָא" וגו'.
מכסים את המצות, וממלאים את הכוס השניה, שעליה יספרו את סיפור יציאת מצרים. זהו סיפור שמח, וכדי לבטא את השמחה הזו אנו ממלאים את כוסות היין שלנו. (את הכוס השניה נשתה לאחר שנסיים לספר את סיפור יציאת מצרים).
לאחר שמילאנו את כוס היין - מגלים את המצות.
הסיפור מתחיל בשאלת "מַה נִּשְׁתַּנָּה" על ידי הילד.
ומה עונים לשאלות הילד?
ישנן שתי תשובות: האחת - "עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם", השניה - "מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ".
שכן אומרת המשנה (פסחים פ"י מ"ה) "מַתְחִיל בִּגְנוּת וּמְסַיֵּם בְּשֶׁבַח", אלא שהאמוראים (פסחים קטז, א) נחלקו מהי הגנות: "מאי בגנות? רב אמר: 'מתחלה עובדי עבודת גלולים היו אבותינו', ושמואל אמר: 'עבדים היינו'". המחלוקת היא האם הגנות היא שהיינו עבדים, או הגנות היא שהיינו עובדי עבודה זרה, כלומר האם מדובר במאורע לאומי או במאורע דתי.
מסביר הרב מנחם מנדל כשר: בזמן התלמוד היו משפחות שאמרו "עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם", והיו משפחות שאמרו "מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ". הסבוראים הם שאיחדו את שתי ההגדות, כך שלמעשה אנו אומרים את שני הנוסחים:
נוסח אחד מתחיל בשאלת הילד "מַה נִּשְׁתַּנָּה", והתשובה היא "עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם";
נוסח שני מתחיל בשאלות ארבעת הבנים והתשובה היא "מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ".
בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל - שהבטיח לאברהם אבינו - וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכוּשׁ גָּדוֹל.
ואנו מודים לקב"ה על שהבטחתו עמדה לנו: וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ.
לשם כך, אנו מכסים את המצות, מגביהים את כוס היין, ושרים: וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ, שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבַד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם.
מניחים את הכוס, מגלים את המצות, וממשיכים בהגדה.
מכאן ואילך דורשים את פרשת 'מקרא בכורים', אלו הפסוקים המופיעים בפרשת 'כי תבוא' אותם צריך לומר אדם המביא בכורים לבית המקדש (מחג השבועות ואילך). פסוקים אלו מהווים למעשה סיכום של יציאת מצרים, אלא שההגדה מקבילה את הפסוקים שבפרשת 'כי תבוא' שבספר 'דברים' לפסוקים המופיעים בספר 'שמות':
צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּשׁ לָבָן הָאֲרַמִּי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ, שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב" ...
ההגדה דורשת את הפסוקים שבספר 'דברים' ומקבילה אותם לפסוקים שבספר 'שמות'.
כך, למשל, ההגדה דורשת את הפסוק "וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים" (דברים כו, ח), כאשר מוזכרים חמשה דברים ("בְּיָד חֲזָקָה", "וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה", "וּבְמֹרָא גָּדֹל", "וּבְאֹתוֹת", "וּבְמֹפְתִים"), אלא שכל אחד הוא בלשון רבים ומיעוט רבים שניים. לכן אומרת ההגדה:
"בְּיָד חֲזָקָה" - זוֹ הַדֶּבֶר, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר "הִנֵה יַד ה' הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמוֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד".
"וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה" - זוֹ הַחֶרֶב, כְּמָה שֶׁנֶאֱמַר "וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלָיִם".
"וּבְמֹרָא גָּדוֹל" - זוֹ גִּלּוּי שְׁכִינָה, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר "אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים לָבֹא לָקַחַת לוֹ גּוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי בְּמַסּוֹת בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים גְדֹלִים כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ".
"וּבְאֹתֹת" - זֶה הַמַּטֶּה. כְּמָה שֶׁנֶאֱמַר "וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת".
"וּבְמוֹפְתִים" - זֶה הַדָּם, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר "וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, דָּם, וָאֵשׁ, וְתִמְרוֹת עָשָׁן".
דָּבָר אַחֵר, "בְּיָד חֲזָקָה" - שְׁתַּיִם, "וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה" - שְׁתַּיִם, "וּבְמֹרָא גָּדוֹל" - שְׁתַּיִם, "וּבְאֹתוֹת" - שְׁתַּיִם, "וּבְמוֹפְתִים" - שְׁתַּיִם. אֵלוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם ...
כאשר אומרים את הדרשה הזו, מכסים את המצות, מפני שעומדים להשתמש ביין.
כאשר אומרים "דָּם וָאֵשׁ וְתִמְרוֹת עָשָׁן", בכל אמירה ואמירה - מנהג האשכנזים הוא שכל אחד מן המסובים מטיף טיפת יין עם הזרת אל מחוץ לכוס; מנהג הספרדים הוא שרק בעל הבית שופך אל קערה ריקה קצת יין ומישהו אחר שופך קצת מים.
כאשר אומרים את עשרת המכות, בכל אמירה ואמירה - מנהג האשכנזים הוא להמשיך ולהטיף טיפת יין עם הזרת אל מחוץ לכוס; מנהג הספרדים הוא שרק בעל הבית שופך את היין, ובמכה האחרונה הוא שופך את היין כולו מן הכוס.
יש אומרים שמטרת הטפת היין היא על מנת שנמלט ממידת הדין; ויש אומרים שמטרת הטפת היין היא להשתתף בצערם של המצרים.
לאחר מכן, האשכנזים מוסיפים יין לכוס היין, ואילו הספרדים שוטפים את הכוס וממלאים אותה ביין (ואת התערובת שופכים בשירותים).
מגלים את המצות.
דורשים כמה מכות לקו המצרים ...
כַּמָּה מַעֲלוֹת טוֹבוֹת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ ...
רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן: פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר. כאשר הכוונה אינה רק לומר אלא גם להבין:
פסח - ה'זרוע' היא זכר לקרבן פסח, כאשר יש צולים כתף כבש (החשש הוא שמא יחשבו שזהו קרבן פסח) ויש מבשלים כנף תרנגולת (ובכך ניצלים מן החשש, מאחר וקרבן פסח אינו מתרנגולת אלא מכבש, וקרבן פסח אינו מבושל אלא צלוי). בכל אופן, יש להקפיד שלא לאכול בשר צלוי בליל הסדר (פרט לתימנים).
מצה ...
מרור ...
בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרָיִם, שֶׁנֶּאֱמַר "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם", לֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אוֹתָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר "וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אוֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבוֹתֵינוּ".
בזה סיימנו את מצות ההגדה.
מכאן ואילך אומרים 'הלל', אלא שאת ה'הלל' מפסיקים באמצע, אוכלים, מברכים 'ברכת המזון', וממשיכים את ה'הלל'. אין זאת אלא מפני שהסעודה כולה מהווה חלק מאמירת ה'הלל'!
מברכים את ברכת "גָּאַל יִשְׂרָאֵל" - ושותים את הכוס השניה בהסיבה. מנהג האשכנזים וחלק מן הספרדים לברך על הכוס השניה; מנהג רוב הספרדים שלא לברך על הכוס השניה.
אנו כבר רעבים, ולכן יש לפנות את ההגדות מן השולחן.

רחצה
אפשרות אחת היא שכל המסובים קמים ונוטלים ידיים במטבח; אפשרות שניה היא שאחד הנוכחים מביא קערה מגבת וכלי ונוטל ידיים לכל המסובים, ובסופו של דבר נוטלים לו את ידיו.
מברכים 'על נטילת ידיים'.

מוציא מצה
בעל הבית מברך שתי ברכות - "הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ" ו"אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת מַצָּה".
עליו לאכול בהסיבה כזית (או שני זיתים לדעת השו"ע), ותוך כדי אכילה בהסיבה לחלק לכל המסובים כזית (או שני זיתים לדעת השו"ע).
האשכנזים נוהגים שלא לטבול את המצה במלח; הספרדים נוהגים לטבול את המצה במלח.

מרור
בעל הבית מחלק לכל אחד מן המסובים כזית מרור, טובלים את המרור בחרוסת ומנערים אותו מן החרוסת, מברכים "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת מָרוֹר" ואוכלים בלא הסיבה.
הסיבה שטובלים את המרור בחרוסת היא כדי להפיג את מרירות המרור (כאשר משאירים את החסה זמן רב באדמה, היא נעשית מרה, ובכל זאת אין שום עניין לאכול דווקא חסה שנשארה הרבה זמן באדמה); הסיבה שמנערים את המרור מן החרוסת היא כדי שהאוכל יחוש במרירות המרור.

כורך
דעת חכמים היא שיש לאכול מצה לחוד ומרור לחוד; אבל דעת הלל היא שיש לאכול מצה ומרור ביחד, ולכן, כדי לצאת גם ידי חובת דעתו של הלל, לוקחים כזית מצה וכזית מרור ומוסיפים חרוסת (כמה שרוצים), אומרים זֵכֶר לְמִקְדָּשׁ כְּהִלֵּל וכו', ואוכלים בהסיבה (אמנם יש כאן מרור, אבל צד החירות של המצה חשוב יותר).
וכך אומרת הגמרא במסכת פסחים קטו, ב:
תניא: אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן, שנאמר "על מצות ומררים יאכלהו".
אמר רבי יוחנן: חולקין עליו חביריו על הלל, דתניא: יכול יהא כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן?! תלמוד לומר "על מצות ומרורים יאכלהו" - אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו.
... השתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן, מברך 'על אכילת מצה' ואכיל, והדר מברך 'על אכילת מרור' ואכיל, והדר אכיל מצה וחסא בהדי הדדי בלא ברכה 'זכר למקדש כהלל'.

שולחן עורך
הסעודה כולה היא זכר לקרבן חגיגה (שכן, בליל הסדר היו אוכלים שני קרבנות - קרבן פסח וקרבן חגיגה).

צפון
אוכלים כזית אפיקומן בהסיבה, לאחר שנשאו ונתנו עם הילדים...
יש מקפידים לאכול את האפיקומן עד חצות, ויש אומרים שאפשר לאכול את האפיקומן גם לאחר חצות.
ישנה אמונה תפלה לפיה כדאי לשמור חתיכת אפיקומן בארנק. בכל מקרה, צריך לאכול כזית אפיקומן!
לאחר אכילת האפיקומן צריך להשאיר את טעם האפיקומן בפה, לכן אסור לאכול ואסור לשתות (מלבד מים, סודה, ויש מתירים אף קפה).

ברך
מוזגים כוס שלישית, ומברכים 'ברכת המזון'.
הטוב ביותר הוא שאחד יברך את 'ברכת המזון' בקול רם, ושאר המסובים יקשיבו לו ויאמרו 'אמן' על כל ברכה וברכה, וזאת בתנאי שהמברך יכוון להוציא את כולם והכל יתכוונו לצאת בברכתו ואכן יקשיבו לו.
לאחר 'ברכת המזון' שותים את הכוס השלישית ומברכים עליה (לכל הדעות), ושותים אותה בהסיבה.
מוזגים את כוסו של אליהו הנביא, פותחים את הדלת ואומרים 'ברוך הבא', ומבקשים מהקב"ה שינקום את נקמתנו מן האומות: שְׁפוֹךְ חֲמָתְךָ אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ, כִּי אָכַל אֶת יַעֲקֹב וְאֶת נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ, שְׁפָךְ עֲלֵיהֶם זַעֲמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִּׂיגֵם, תִּרְדּוֹף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי ה'.
כמובן הכוונה היא לצד השלילי שבאומות העולם, ואילו את הצד החיובי שבאומות העולם אנו מציינים בחג הסוכות.

הלל
מוזגים את הכוס הרביעית, ואומרים 'הלל'.
מסיימים את המחצית השניה של ה'הלל', מוסיפים את ה'הלל הגדול' (כ"ו פעמים "כי לעולם חסדו") ואומרים את 'נשמת כל חי'.
יש מברכים את ברכת "מֶלֶךְ מְהֻלָּל בַּתִּשְׁבָּחוֹת" ויש שלא מברכים.
שותים את הכוס הרביעית בהסיבה, כאשר מנהג האשכנזים וחלק מן הספרדים לברך על הכוס השניה; מנהג רוב הספרדים שלא לברך על הכוס השניה.
מברכים ברכה אחרונה 'על הגפן ועל פרי הגפן'.

נרצה
שרים את השירים המופיעים בהגדה -
חֲסַל סִדּוּר פֶּסַח כְּהִלְכָתוֹ ...
וּבְכֵן וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה ...
כִּי לוֹ נָאֶה כִּי לוֹ יָאֶה ...
אַדִּיר הוּא יִבְנֶה בֵיתוֹ בְּקָרוֹב ...
אֶחָד מִי יוֹדֵעַ ...
חַד גַּדְיָא ...
יש נוהגים לקרוא את מגילת 'שיר השירים'.

נוהגים לאחר את תפילת שחרית בבוקר, וכמובן לא לשכוח לשאול זה את זה "מתי סיימתם...?"

תגיות: ליל הסדר | סדר ליל פסח לדוגמא כל התגיות
הוספת תגיות
תגובות כתוב תגובה
תגובות       לשיעור זה התפרסמו 1 תגובות, ב 1 דיונים.
1.  נפלא
אמיר,  עפולה - יום רביעי, ט ניסן תשע"ז (05/04/2017)
צופים כותבים
עוד בפסח