[fwdevp preset_id=”meirtv” video_path=”https://vimeo.com/232609952″ start_at_video=”1″ playback_rate_speed=”1″ video_ad_path=”{source:’https://meirtv.com/wp-content/uploads/2022/02/logomeir2.mp4′, url:”, target:’_blank’, start_time:’00:00:01′, fwdevp_time_to_hold_add:’0′, fwdevp_add_duration:’00:00:07′}”]
על חברות אמת
עשה לך רב וקנה לך חבר לימדו אותנו חכמים. לאיזה חבר הם מכוונים? ומדוע בלשון יחיד, ולא ברבים, וקנה לך חברים? ובכלל מה ומי נקרא חבר, ואיך אדע מיהו חבר אמת שלי, ומיהו חבר זמני, שכעבור זמן הוא ימשיך לדרכו ואני אמשיך לדרכי?
הפעם הראשונה בתורה בה מתוארים מערכית יחסי חברות בין שני בני אדם היא בפרשת וישב, בה יהודה עוזב את אחיו והולך להיות עם חבר, ששמו חירה העדולמי.
והנה, עד מהרה הענינים מסתבכים, ויהודה נמצא במבוכה גדולה, שהרי נטה הצידה מדרכו ונזקק לקדשה, והתחייב לה על תשלום מסויים. ועינינו הרואות שאת כל המשא ומתן, והשליחות לאותה קדשה, עושה יהודה באמצעות החבר שלו, חירה.
נמצא אם כן שהתורה מגדירה מיהו חבר טוב. חבר טוב הוא אחד שאני מסוגל לשתף בחולשות שלי, במקומות בהם נכשלתי, מבלי לחשוש שהוא ישפוט אותי, או ינתק את קשריו איתי.
רוב החברים שלנו הם כאלו שאנו שמחים לשתפם בהצלחות שלנו, במקומות בהם אנו חזקים או טובים. אך לאיזה חבר נהיה מסוגלים לספר את הכשלונות שלנו, את המקומות בהם לא הצלחנו? כמה הדבר קשה, ואולי בגלל הסיבה הזאת אמור חז”ל בלשון יחיד דווקא, וקנה לך חבר. כי חבר כזה שאפשר לספר לו גם את החולשות, יש אחד או שניים בחיים.
ליהודה יש חבר. והוא מסור לו בכל נפשו. הוא נאמן, הוא לא שופט ולא מטיף מוסר. הוא עוזר במה שהוא יכול, ונותן ביהודה אמון גמור.
ואולי גם נקודת האמון הזו הצטרפה אף היא ועמדה ליהודה ונתנה לו כח להודות קבל עם במעשה שעל פניו היסב לו בושה גדולה. אולי כי ידע שגם אחרי שיודה, כמו לפני, תמיד יהיה לו את החבר והרע הנאמן, כמין עוגן. כמובן שעוצמותיו הפנימיות של יהודה הם שעמדו לו, אך שמא גם העובדה שהיה לו חבר כזה הצטרפה אף היא אל הכף.
על כל פנים, למדנו לפי דרכנו שהפעם הראשונה בה מתוארים יחסי חברות בתורה היא בחברות מן הסוג הזה, חברות שמחזיקה מעמד גם במקומות של נפילה וכשלון, וכמה נחת ומנוחה יש בידיעה שיש איזה אדם בעולם אותו אני מסוגל לשתף בזמני קושי ומצוקה, והוא לא ישפוט ולא יטיף אלא פשוט יהיה לצידי.
והערה נוספת- לא לחינם מערכת היחסים הזו מתרחשת בזמן שיהודה הוא אלמן. מפני שבאופן בסיסי מערכת היחסים הזו אמורה להתקיים קודם כל בין איש לאשתו. הלא היא חברתך ואשת בריתך, ובני זוג בודאי צריכים לדעת לשתף אחד את השני במקומות שבהם קשה להם, שהם נפלו. וגם כאן נדרשת נאמנות, שלא לעשות חס וחלילה שימוש לרעה, ולהשתמש בזה אחר כך אחד כנגד השני. אין לך הפרת נאמנות גדולה מזו. אך כשבן הזוג נתפס כאדם נאמן, שאפשר לשתפו בכל, גם בנקודות החלשות, זהו עוגן משמעותי ומעצים בחיים, יש מישהו או מישהי אחת שאפשר לספר לו הכל, לשתף בלי לחשוש, ולדעת שהוא או היא תמיד יהיו שם, מקבלים ומסייעים, לעיתים בשתיקה ולעיתים בדיבור, אך לא בשפיטה אלא בעין טובה, ולימוד זכות של חבר אמיתי.
אמנם, למדנו מיהודה שגם במערכת שאינה של נישואין ניתן ליצור קרבה כזו, גם בין רווקים הדבר ייתכן, אם רוצים, אם מבינים את החשיבות, אם יודעים מהו ערכו של חבר נאמן ואמיתי, חבר שעולה איתך למעלה, אך גם מוכן להיות איתך למטה.
‘הרבי רבי בונם זי”ע אמר, כל אדם צריך להיות לו חבר ואוהב נאמן, שיהיה ביכולתו לספר לו את כל נקודת לבבו, אפילו בגנות מעשיו. כמו שהיה ליהודה – חירה רעהו. והיה משלח על ידו את גדי העזים לידי תמר. ומזה יש ללמוד מה הוא ידיד נאמן. כי יהודה סיפר לו את העבירה הגדולה שעשה, וגם אחרי שסיפר לו, נשאר חירה ליהודה, ידיד נאמן. ולא ירד ערכו בעיניו אפילו בכי הוא זה. [שמחת יהונתן וישב, אות ה’]:
