ערוץ מאיר
כל הנושאים
פרשה קודמת: תולדות
פרשה נוכחית: ויצא
פרשה הבאה: וישלח
 

הארכיון נתמך על ידי
קרן דור ס"ת

צמיחה והתחדשות בחיי הנישואין

צמיחה והתחדשות בחיי נישואין

הרב ערן טמיר / כ"ד תמוז ה'תשע"ג / 52 דק'
קוד שיעור: 9176
Loading the player ...
על השיעור:
ישנו מאמר חז"ל בשם ר' יוחנן החוזר באותה לשון בדיוק במספר מקומות ואומר "כל מקום שנאמר וישב אינו אלא לשון צער", כלומר כל מקום בתנ"ך שהפסוק פותח במילה "וישב" יש כאן לשון צער, לשון קושי ובעיה. ר' יוחנן מביא מספר פסוקים כהוכחה לכך. כל אחד מהפסוקים עוסק בנושא אחר, ומעצים את הדבר, אך כדוגמא לכך למשל מביא ר' יוחנן את הפסוק "וישב ישראל בשיטים ויחל העם לזנות אל בנות מואב" - הישיבה גרמה לקלקול, לסטייה, לזנות. המצב הנקרא ישיבה הוא מצב מצער, הוא מצב בעייתי. מה הבעיה בלשבת, הרי לכאורה כאשר יצחק אבינו רוצה לרדת למצרים בגלל הרעב הקב"ה עוצר אותו ואומר לו "שכון בארץ הזאת" - מלשון שכונה. הרבה פעמים אנשים מחלקים את חייהם לשני מצבים, מצב אחד בו הם עמלים ועובדים קשה, ומצב שני בו הם נחים ונהנים מפירות ההצלחה. זו תפיסת חיים לפיה האדם מאחל לעצמו לנוח, לשבת, אך כדי להגיע לכך הוא צריך כשלב ראשון לעמול ולהתאמץ. ר' יוחנן אומר בדיוק הפוך, "כל וישב אינו אלא לשון צער" - אדם לא הגיע לעולם כדי לשבת. למה לא? מסביר המהר"ל ב"דרך חיים" על מסכת אבות בהסברו על המשנה האומרת "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ , שיגיעת שניהם משכחת עון". מסביר המהר"ל כלל גדול, לפיו הפסוק "אדם לעמל יולד" זה לא קללה, אלא תכונה. כלומר, כמו שמסביר המלבי"ם, ככל שהבריה היא בעלת פוטנציאל גדול יותר, מעלה גדולה יותר, כך חסרונותיה גדולים יותר, מכיוון שהקב"ה סומך עליה שהיא תפעל איתו ותשלים את העולם. למשל, הדומם לא צריך לאכול ולשתות, אינו צריך להשלים את עצמו. הצומח הוא בדרגה גבוהה יותר, לכן הוא זקוק לקצת מים. החי בדרגה גבוהה יותר, לכן הוא לא מסתפק בשתיה, אלא גם צריך לאכול ולזון את עצמו. האדם, שהוא חי מפותח יותר, לא רק אוכל, אלא אוכל דברים מסוימים, הוא לא קופץ לפח זבל ואוכל מה שיש. המדרגה של האדם גורמת לו לעמל, לכן הפסוק "אדם לעמל יולד" הוא כלל לא קללה, אלא מלמד שהבריה היחידה עליה הקב"ה סומך שתשלים את עצמה ואת העולם יחד איתו היא האדם. החיסרון מלמד על חשיבות הדבר. לכן מסביר המהר"ל שכאשר האדם עמל הוא מוציא את עצמו מהכוח אל הפועל. כשהוא מוציא מעצמו כוחות, אין מקום לכוח אחר להיכנס. כדוגמא לכך בהלכות הגעלת כלים הגמרא אומרת שכאשר מגעילים כלי, לא חוששים שהוא יבלע איסור מהמים, משום שכלי שטרוד לפלוט לא בולע. אדם שעסוק תמיד בלפלוט, לספר, לתאר כמה שהוא מוצלח וכדומה, הוא לא פנוי להקשיב ולקבל מאחרים. האדם צריך להוריד מעצמו את תכונת הפליטה, וממילא יהיה פנוי לקבל מאחרים. הקב"ה ברא את האדם כיצור עמל, וזו ברכה, בכך הוא מוציא את עצמו מהכוח אל הפועל ושותף עם הקב"ה בהשלמה. ככל שהאדם יותר עמל, ממילא הוא מוציא את עצמו, הוא עסוק בחיוב, אך אם הוא לא עמל, אם הוא ישוב, הוא לא מוציא את עצמו לפועל, אז ממילא החיסרון דבק בו. כדוגמא לכך מביא המהר"ל את דברי הגמרא בפרק "חלק" שיצר הרע ניתן באדם משעה שיוצא ממעי אמו, כנאמר 'יצר לב האדם רע מנעוריו" ודורשת הגמרא, אל תקרי מנעוריו, אלא משננער לצאת מבטן אמו. שואל ע"כ המהר"ל, למה ברחם, למה במהלך ההיריון בהיותו עובר, לא ניתן בו יצר הרע? מסביר המהר"ל כמו שביארנו, שכל זמן שהאדם לא יצא לאוויר העולם, כל זמן שהוא עדיין משתלם, הולך ומתפתח בתוך הרחם, כל זמן שהוא עסוק בהשלמה, אין מציאות של יצר הרע כי הוא עמל, ע"כ בתקופה זו אין בו יצר הרע, לא נדבק בו החיסרון. כאשר מגיע זמן הלידה, כאשר מתגלה שהעובר השלים את מה שהיה עליו להשלים מבחינה חומרית, כשהוא יוצא החוצה הוא כנראה שלם, ולכן מופיע יצר הרע. כאשר אדם חושב שהוא שלם ואין לו צורך יותר להשתלם, אז מופיע יצר הרע. האדם בהגדרה הוא יצור משתלם וההשתלמות הזו היא בעלת מעלה, מכיוון שהוא פועל עם הבורא בהשלמת הבריאה. כאשר האדם לא משתלם, כאשר הוא יושב, ממילא מגיעים כל הקלקולים. עובר ברחם אמו הוא צדיק גמור, משום שהוא משתלם, ביציאתו מופיע יצר הרע. צורת האדם באופייה, בתכונתה, אינה צורת ישיבה, אלא צורת תנועה, לכן כל מקום שנאמר "וישב" זה לשון צער, אנחנו לא נחים, אלא עמלים.
כאשר אדם רוצה להתקדם ולהתפתח ישנו חשש שהתקדמותו תהיה חיצונית לו, הוא עובר מנקודה לנקודה, אך לא שם לב היכן הוא נמצא. לפי אחת הדעות, כאשר האדם נכנס בבוקר לבית הכנסת עליו לומר את הפסוק המוכר מנבואת בלעם "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל" - לכאורה לא מובן למה הפסוק לא מזכיר את המקדש. אוהל מועד זה ארעיות ממש, משכן זה כבר יותר יציב, אך המקדש זה היציבות הגמורה, א"כ מדוע אינו מוזכר? מסביר הרב ב"עולת ראי'ה" שאדם הרוצה להיות שלם בהופעת חייו, להשתלם עוד ועוד, עליו להכיל בתוכו שתי בחינות שהן בסיס לכל. תכונת נפש אחת היא השאיפה התמידית להתעלות. נטייה עמוקה מאוד בנפש האדם היא "יש לו מנה רוצה מאתיים" - האדם תמיד רוצה להתפתח ולהתקדם, ואינו מסתפק במה שיש לו. בכל סיפוק ישנו ספק, ישנו רצון להגיע לדרגה גבוהה יותר. בבחינה זו ישנה סכנה איומה, שמרוב שהאדם כל הזמן נמצא בתהליך של התקדמות והשתדרגות, הוצאה מהכוח אל הפועל ללא עצירה, יכול מאוד להיות שהוא לא שייך לשם. כעין זה הקב"ה אומר למשה רבנו "עלה אליי ההרה ואהיה שם" - לא מספיק לעלות להר. כולנו אוהבים לטפס על הרים, לעלות תמיד, אך יש כאן בעיה, מי אומר שכשהגעתי להר אני מתאים למדרגה הזו. אולי אני לא שם, אולי זה דמיון ואני לא באמת בדרגה הזו. לכן, על גבי הבחינה לפיה האדם צריך תמיד לנוע קדימה, יש לעשות הפסקות. הרב אומר ב"אורות הקודש" שבתורה ישנן הפסקות בין פרשה לפרשה כדי לעכל כל פרשה, כדי שנפנים את הדברים. במהלך העלייה יש לעשות עצירות כדי לעכל ולהפנים את התכונה אליה הגעתי, כדי שהיא לא תהיה חיצונית לי. נקודת המנוחה בעמל היא נקודה חשובה ביותר. החניה היא חלק מהמסע, ומצד האמת היא עצמה המסע. אם האדם לא עוצר לרגע ומברר לעצמו האם הוא שייך לדרגה הזו, אם הוא לא מפנים את הדברים ומעכל באמת שהוא שם, אז הוא לא שם, הוא עולה להר אך לא שם. תכונה שניה באדם היא לעצור, לשמור את הדבר שלא ייהרס, להפנים את הדרגה. כאשר אדם מגיע לבית הכנסת בבוקר הוא אומר "מה טובו" - הקב"ה ברא באדם שתי בחינות טובות, ומה הן? "אוהליך יעקב" - קודם כל אני בבחינת אוהל, אני בבחינת ארעי שתמיד מתקדם ומתפתח, והאוהל הזה הוא יעקב, הוא עקב, הוא מסובך. לאוהל הזה יש להוסיף את תכונת המשכן, תכונת הקביעות, ההפנמה, השייכות, " משכנותיך ישראל" - כאן זה כבר ישראל. כל החיים הם אוהל ומשכן, אוהל ומשכן, גם המשכן הוא נוסע, אך הוא יציב יותר. המשכן הוא גם שם של מסע, אך מסע יותר קבוע, יותר יציב, זו ארעיות שיש בה קביעות. למקדש, לקביעות המוחלטת, נגיע בסוף ההיסטוריה, אך באופן יחסי אלינו יש להכיל את האוהל והמשכן. אוהל לבד זה חסר, משכן לבד זה חסר, יש להגיע למשכן כשהאוהל לפניו. אנו רוצים צמיחה והתחדשות בכל דבר, בטח ובטח בדברים המהותיים של החיים, במשפחה. עצם הכמיהה לצמוח ולהתחדש, להשתדרג כל הזמן, היא חיובית מאוד. מצד שני, כשאנו רוצים להתעלות עוד ועוד, אין להתלהב יותר מידי מהתנועתיות הזו, יש לבדוק האם אנו שייכים לדרגה הזו, האם אנו רק עולים להר, או שאנו גם שם, אנו מבססים את הדבר.
במה האדם צריך לצמוח ובמה עליו לתת לעצמו מנוחה? אומר ר"ג בנו של ר' יהודה הנשיא "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עוון" - כדי להוציא את תכונת העמל מהכוח אל הפועל ולהגיע לדרגת "ואהיה שם", במה הזוג צריך להשקיע? אומר ר"ג, "יגיעת שניהם משכחת עוון". ישנם שני תחומים בהם אנו צריכים להשתדרג, תחום אחד הוא "תורה" ותחום שני הוא "דרך ארץ", עבודה. עלינו להשקיע גם בצד הרוחני, בבחינת תורה, אך גם בצדדים הנפשיים, הגופניים, הצדדים הטבעיים של החיים. יש להכיל את שני הצדדים ולא רק צד אחד - "כל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עון". יש להשקיע בכל מה שמחבר את הזוגיות, גם ברמה של חיים טבעיים, חומריים. אם האדם יוציא רק חלק אחד, אז החלק השני לא יוצא אל הפועל, יש רק צד אחד שמשתלם כאן. באדם יש גוף ונפש, התורה משלימה את הנפש, ויש גם להשלים את הגוף, לעמול בשני הצדדים וכך לא ידבק החיסרון. יש להתחדש תמיד גם במסלול הרוחני, הפנימי, בין בני הזוג, וגם במסלול הטבעי, החומרי, ורק "יגיעת שניהם משכחת עוון".
ב"שמונה קבצים" מסביר הרב שאדם אף פעם לא יכול להיות שלם, תמיד יש לאן להתקדם. ישנה כמיהה בנפש להיות שלם, אך לא ניתן להיות שלם, לכן האדם קלוע בתוך שני כוחות החיים הללו, בין השאיפה מצד אחד, לבין מניעת היכולת מצד שני. באדם יש כמיהה עצומה למנוחה, לשלמות, לשלווה, לנחת, אך לא ניתן להגיע לשם, ולכן האדם מתוסכל מכך. עלינו להבין שתמיד נהיה מקולעים בין שניהם, תמיד נשאף לשלמות, אך לא נגיע לשם, ויש להשלים עם כך, זה האופי שלנו. האדם יכול לחיות בהסכמה פנימית עם המצב הזה כאשר הוא יודע שזוהי תכונתו, ההבנה שתמיד הוא יהיה קלוע בין שני המצבים הללו, הם יאפשרו לו לעלות תמיד ולהתקדם, זה יגרום לו לעונג מהצמיחה בה הוא נמצא. אם יום אחד היינו מגיעים לשלמות, לשיא השיאים, כבר לא היה לאן להתקדם יותר, לא היה מה לעשות. ככל שאדם שייך יותר לעדינות הפנימית הזו, הוא מבין שההשתלמות הזו היא המביאה אותו לשלמות, שגם היא המפתח להשתלמות הבאה. אנו חיים בתרבות שלא מוכנה לקבל את זה שאנו בעולם של השתלמות. האדם מחפש להיות הכי טוב בכל, הכי חכם, הכי מוצלח, הכי עשיר וכדומה. אדם שמשייך את עצמו למימד שלם ולא מבין שזו סכנה איומה, הוא אדם חומרי וחיצוני. השלמות שייכת רק למימד חומרי, ההשתלמות שייכת למימד רוחני. כשאדם מחפש לייחצן את עצמו החוצה הוא מחפש להראות את עצמו כשלם, מי ששייך תמיד לשלם הוא אדם חיצוני, הוא אדם שאכפת לו ממה שקורה בחוץ, ולכן הוא מחפש להיות שלם, הוא לא יכול להראות את עצמו כחלק. השלמות הפנימית לעומת זאת לא ניכרת לאחרים, היא ניכרת לעצמך.
ב"אורות הקודש" מסביר הרב שהעולם שמתחת לשמש הוא עולם שלם, הוא עולם חומרי, סופי, בעוד העולם שמעל השמש הוא עולם משתלם, הוא עולם רוחני שמתקדם, הוא אינו סופי. אדם שחי את העולם שמעל השמש כאן מתחת לשמש, הוא משתלם תמיד, הוא תמיד רוצה יותר, בהכל. אנו צריכים להשקיע בזוגיות בהכל, בכל צדדיה, "יגיעת שניהם משכחת עוון", אנו בתהליך של השתלמות. בתהליך זה הכל מתחדש, הכל משתכלל. אנו אומרים בתפילה "ישמח לב מבקשי ה'" - לא כתוב "ישמח לב מוצאי ה'", אלא "מבקשי". הבקשה בעצמה היא התכונה המבוקשת. מה שאנו מבקשים זה להיות מבקשים. מה שאנו מבקשים זה להיות מוצאים, אבל גם המציאה שנמצא היא הכנה לבקשה הבאה. אנו "צועדים מגודל אל גודל, ומבקשה לבקשה, מבהירות לבהירות ומודאות לודאות יותר עליונה". הרבה פעמים בבית אנו נכנסים למציאות של שגרה, של שחיקה. זוגיות בה נגמרת האהבה היא זוגיות שמאז ומעולם הייתה מתחת לשמש ולא מעל השמש. אנו שואפים כל הזמן להתחדש ולצמוח, בשני תחומי האדם, הן הרוחניים והן הגופניים. כל שיא הוא הכנה לשיא הבא, וכך עד אין סוף. האהבה לא נגמרת, אלא מתגברת, כל פעם יש שיא חדש, ישנה התחדשות חדשה. אם אנו כל הזמן זקוקים להעמיד את עצמנו כזוג אחד מול השני ברמה של שלם, אנו בבעיה כי אז כביכול יהיה שלם פעם אחת, ולא בתהליך אין סופי. כל הזמן יש להתפתח ולהתקדם, להשקיע ולהתאמץ, להתקדם ולבסס את ההתקדמות. תמיד אנו שואפים קדימה. הזוגיות לא אמורה להישחק ולהיות שגרתית. מצד אחד ישנה הרבה שיגרה עם סכנה לשחיקה, אך מצד הקשר הפנימי, האינסופיות של הקשר, לעולם אין שחיקה בזוגיות. עלינו להיות שייכים לעולם שמעל השמש שיקרין על העולם שמתחת לשמש. שנזכה בעז"ה לזוגיות טובה, בריאה, שליחה, מקדשת שם שמיים ומביאה תיקון עולם, אמן!
תגיות: שלמות והשתלמות | בניה זוגית | זוגיות | צמיחה והתחדשות בנישואין כל התגיות
2 הוספת תגיות
תגובות כתוב תגובה
טרם התקבלו תגובות לשיעור זה
צופים כותבים
עוד בארכיון שיעורים