והיה עקב תשמעון את המשפטים – שמיעה המביאה לידי עשייה

פרק ז’ פסוקים יב’ – כו’ פרק ח’ פסוקים א’ -י’ דברים פרק ז’ יא וְשָׁמַרְתָּ אֶת-הַמִּצְוָה וְאֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–לַעֲשׂוֹתָם. {פ} יב וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם–וְשָׁמַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ, אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ. ניתן להבין מפס’ י”ב שה’ תולה את קיום הברית עם עמ”י בקיום המצוות. כיצד זה יתכן? הרי הקב”ה חייב לקיים את הבטחותיו, בריתו היא נצחית ויציבה ולא ניתנת לערעור. תשובה: כשאדם מבטיח הבטחה, הוא בעצם מבטיח לעצמו, שיעשה כך וכך, אולי כלפי בן אדם אחר ואולי כלפי עצמו. ולכן אם אינו מתיר את הנדר או ההבטחה, הוא חייב לקיימה. אך בריתו של השם עצמתית יותר מזו של האדם, הוא כורת ברית עם זהות מסויימת, עם עם ישראל, לכן זו ברית יציבה יותר מזו של האדם. ולכן אפשר להסביר גם את התלות של קיום הברית בשמיעת וקיום המצוות- לפעמים זהותו של עמ”י משתנה, עם ישראל כיום הוא לא אותו עם ישראל שלו הובטחו ההבטחות הנצחיות ההן, ולכן לא כל ההבטחות מתקיימות כלפיו כרגע. (מאורעות שונים משנים את זהותו של עמ”י. השואה, לדוגמא, אינה עונש, היא פשוט אי-קיום של הברית בגלל זהותו המבולבלת של עם ישראל באותו דור. המציאות הקשה של אי-קיום הברית, מאלצת את עם ישראל להשתנות ולשנות את זהותו, עד שתהפוך לזהות המזוככת ההיא שכלפיה הובטחו ההבטחות). זו גם הסיבה שאין מקרה בתנך בו אדם כורת ברית עם הקב”ה. האדם משתנה, והקב”ה נצחי, ולכן אדם לא יכול לכרות ברית עם הקב”ה כי אין לו אפשרות לקיימה! נאמר בתלמוד ש’תמה זכות אבות’ לעמ”י. התוספות מאירים ש’אמנם זכות אבות תמה, אבל ברית אבות לא תמה’. יג וַאֲהֵבְךָ, וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ; וּבֵרַךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי-אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, שְׁגַר-אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ….טז וְאָכַלְתָּ אֶת-כָּל-הָעַמִּים, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ–לֹא-תָחוֹס עֵינְךָ, עֲלֵיהֶם; וְלֹא תַעֲבֹד אֶת-אֱלֹהֵיהֶם, כִּי-מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ. {ס} מה משמעות הביטוי: “ואכלת את כל העמים”? הרי הכוונה לא “לאכול”. הכוונה היא לאכול מלשון ‘לכלות’. אך למה בכל זאת התורה בחרה במילה ‘ואכלת’ ולא במילה המדוייקת יותר ‘לכלות’? כאשר אדם אוכל משהו הוא קולט ממנו כוחות. הציווי הוא לקלוט מהעמים כוחות, דבר שיכול להעשות בדרך של מלחמה וסכסוך, אך גם בדרך של שלום (כמו בימי שלמה). כשאדם אוכל משהו הוא גם מרומם אותו למעלתו. ולכן הציווי כולל גם את העלאת הגויים מדרגה אחת למעלה.. פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם, תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ; לֹא-תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם, וְלָקַחְתָּ לָךְ–פֶּן תִּוָּקֵשׁ בּוֹ, כִּי תוֹעֲבַת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא. > אסור להנות מחומר שמשמש לעבודה זרה. אם כן, יש דת שסוגדת לשמש, לפי זה אסור להשתמש בשמש? לא. הטבע שומר על זהותו הטובה ותמיד אפשר להשתמש בו. וַיְעַנְּךָ, וַיַּרְעִבֶךָ, וַיַּאֲכִלְךָ אֶת-הַמָּן אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתָּ, וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ: לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ, כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם–כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-יְהוָה, יִחְיֶה הָאָדָם. > הלחם הוא מוצא פי השם. הוא חיות אלוקית שמתגלה בעולם. כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה: אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם–עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. ח אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ. >אם התורה משבחת את ארץ ישראל בזה שיש בה תאנים, סימן שע”פ התורה מותר לאכול תאנים. התורה לא היתה משבחת את הארץ בפרי שהיא אוסרת על אכילתו. ישנם רבנים שאוסרים אכילת תאנים מפני שאי אפשר לבדוק אותן מתולעים, וזו סתירה לפסוק מפורש בתורה. “ואכלת ושבעת וברכת” מדוע התורה מצווה לברך על מזון, ולא על לימוד תורה, מעשה רוחני הרבה יותר? התורה נותנת קדימות לברכה על המזון מפני שהוא בסיסי והמדרגות הבאות אחריו בנויות על גביו. הערת אגב, בפרשת דברים המוטיב המרכזי הוא הדיבור, בפרשות עקב וואתחנן המוטיב המרכזי הוא שמיעה, ובפרשת ראה יש עליית מדרגה נוספת והמוטיב המרכזי בה הוא הראיה.