[fwdevp preset_id=”meirtv” video_path=”https://vimeo.com/238289969″ start_at_video=”1″ playback_rate_speed=”1″ video_ad_path=”{source:’https://meirtv.com/wp-content/uploads/2022/02/logomeir2.mp4′, url:”, target:’_blank’, start_time:’00:00:01′, fwdevp_time_to_hold_add:’0′, fwdevp_add_duration:’00:00:07′}”]
נתיב פסקה ז
1) ובפרק רבי עקיבא (שבת פ”ח, ב’) תנו רבנן הנעלבים ואינם עולבים שומעי’ חרפתם ואינם משיבים עושים מאהבה ושמחים ביסורים עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.
2) ביאור דבר זה, כי הנעלבים שהם מקבלים התפעלות ואינם פועלים באחרים, דבר זה מורה על מדת הפשיטות לגמרי כאשר הוא נעלב ואינו עולב, אחר שתדע כי העולב את אחר יש בו העזה, אף אם הוא עושה בשביל שחרפו וגידפו, מכל מקום אי אפשר שלא יהיה בעל העזה במה, והוא עונה בעזות למי שחרפו וגידפו וזה הוא עז אין לו מדת הפשיטות.
3) ולפיכך אמרו כאן הנעלבים ואינם עולבים, כי במה שהם נעלבי’ ואינם עולבים אינם בעלי העזה אשר כל העזה יוצא מן הפשיטות, וזה שאינו מעליב אחרים אף אם עולבים אותו בודאי זה מפני שאינו עז להשיב רק שומע חרפתו לכך יש לו מדת הפשיטות הגמור.
4) וכן זה ששמח ביסורין דבר זה מדת הפשיטות השמחה ביסורין, וכן העושים מאהבה הכל מדת הפשיטות.
5) ואל תאמר מאחר שנעלבים הם חלשים ואין להם מציאות חזק אבל מדריגת כחם כצאת השמש בגבורתו, שהשמש כולו אור אשר הוא נבדל מן הגשמי כך אלו הם מסולקים מן הגשמית לגמרי כי להם הפשיטות הגמור והוא עצמו הכח