ערוץ מאיר
לימוד יומי
עלון לכל המשפחה
הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן:
זמני תפילה
לימוד יומי באמונה
מבוא למשנת הראי"ה חלק ב'
חינוך חלק י"א
מס' 1149
כג תמוז תשע"ז

הילדות בעמים מול הילדות בישראל

מַתְאִים הוּא אָמְנָם הַחִנּוּךְ הַפְּרָטִי אֶל הַכְּלָלִי, וְחַיָּב הוּא לְהַתְאִים לוֹ. כְּשֵׁם שֶׁצּוּרַת הַחִנּוּךְ* כְּשֶׁהִיא מַכֶּרֶת אֶת הַיַּלְדוּת רַק לְמַעֲבָר בְּעָלְמָא*, לְזַיֵּן עַל יָדָהּ אֶת הָאִישׁ הֶעָתִיד בִּכְלֵי קְרָב לְמִלְחֶמֶת קִיּוּמוֹ, שֶׁזֶּהוּ יְסוֹד הַחִנּוּךְ הַכְּלָלִי שֶׁל אוֹתָם הָעַמִּים, שֶׁחַרְבָּם הִיא גַּאֲוָתָם הַפְּנִימִית, וְאֵין בְּאוֹצָרָם הָעַצְמִי - בָּרוּחַ הַלְּאֻמִּי הַטִּבְעִי שֶׁלָּהֶם - מְחָאָה קַיֶּמֶת עַל זֶה הַמֻּשָּׂג הַמַּתְאִים מְאֹד לְבִרְכָתוֹ שֶׁל עֵשָׂו, עַל כֵּן הַתְּקוּפוֹת הַבָּאוֹת אַחֲרֵי הַיַּלְדוּת, הִנָּן נְכוֹנוֹת לְהָרֵס אֶת הַיַּלְדוּת, וְלִבְנוֹת עַל חֻרְבָּנָהּ תְּקוּפוֹת יוֹתֵר חֲזָקוֹת מִמֶּנָּה, וְיוֹתֵר מֻצְלָחוֹת לְכֹחַ יָדַיִם וְחֵיל הָאֶגְרוֹף. וְכָךְ הֵם הוֹלְכִים וּמִתְפַּתְּחִים: נוֹצְצִים וְנוֹבְלִים, תְּקוּפָה בּוֹלַעַת תְּקוּפָה, עַם עַם, וְכָל מַה שֶּׁיּוֹסִיפוּ שָׁרְשֵׁי הֶעָבָר לְהֵעָקֵר, הִנָּם יוֹתֵר קְרוֹבִים אֶל הַמַּטָּרָה. יַלְדוּתָם הַלְּאֻמִּית מוּנַחַת לָהֶם כְּאֶבֶן מַעֲמָסָה, וְהֵם מְסַתְּתִים* אוֹתָהּ קִמְעָה קִמְעָה, וְכָל הַמּוֹסִיף לִמְחֹק זֵכֶר הֶעָבָר הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח. לֹא כְּאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב*. גַּם לָנוּ הָיְתָה יַלְדוּת, אֲבָל יַלְדוּתֵנוּ, כַּמָּה נָאָה הִיא, כַּמָּה קְדוֹשָׁה הִיא, וְכַמָּה מֻכְשָׁרִים אָנוּ לְהִתְכַּלֵּל בָּהּ עֲדֵי עַד. "הָלֹךְ וְקָרָאתָ בְאָזְנֵי יְרוּשָׁלַיִם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ד' זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ אַהֲבַת כְּלוּלֹתָיִךְ לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר", "כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ וּמִמִּצְרַיִם קָרָאתִי לִבְנִי", "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד עַל כֵּן הָמוּ מֵעַי לוֹ רַחֵם אֲרַחֲמֶנּוּ נְאֻם ד'". יַלְדוּת לְאֻמִּית כָּזֹאת שֶׁגַּם לְעֵת זִקְנָה וְשֵׂיבָה תִּהְיֶה צוֹלַחַת* לְהִתְפָּאֵר בָּהּ וּלְהִתְרוֹמֵם עַל יָדָהּ וַעֲבוּרָה, אֵינָהּ נִמְצֵאת בְּכָל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כִּי אִם בְּיִשְׂרָאֵל, וְעֶרְכֵּנוּ זֶה*, צָרִיךְ שֶׁלֹּא תִּמָּנַע מֵאִתָּנוּ יְדִיעָתוֹ הַבְּרוּרָה וְהַמּוּחָשִׁית. הַכָּרַת עֶרְכֵּנוּ זֶה בֶּאֱמֶת, אֲשֶׁר בּוֹ נִפְלִינוּ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, וְשֶׁעַל כֵּן הַתּוֹלָדָה* שֶׁלָּנוּ הִיא לְגַמְרֵי אַחֶרֶת, אַחֶרֶת מִתּוֹלְדוֹת כָּל עַם וָעַם, צְרִיכָה שֶׁתֵּחָקֵק עַל לֵב דּוֹרוֹתֵינוּ, לְמַעַן תִּהְיֶה לָנוּ מָקוֹר נִפְתַּח* לִגְבוּרָה וּלְתִפְאֶרֶת, עַל פִּי אוֹתָהּ הַמִּדָּה שֶׁאֲנַחְנוּ זְקוּקִים לָהּ, וּמָה אֻמְלָל הוּא הָעָם אֲשֶׁר יְחֻנַּךְ בְּחִנּוּךְ שֶׁל זִיּוּף הַתּוֹלָדָה שֶׁלּוֹ. חֶסְרוֹן יְדִיעָה אוֹ טָעוּת שֶׁל שִׁנּוּי פְּרָטִים וְעֶרְכֵי תְּקוּפוֹת בְּסִדְרֵי הַהִסְטוֹרְיָה שֶׁבְּכָל אֻמָּה, הֵם גַּם יֵחָשְׁבוּ לְמַכְשֵׁלָה לֹא מֻעָטָה בְּפִתּוּחַ חִנּוּכָהּ, אֲבָל עַל כָּל אֵלֶּה עוֹלֶה הַמִּכְשׁוֹל שֶׁל טָעוּת יְסוֹדִית בְּכָל הָרוּחַ שֶׁל עֶצֶם הַתּוֹלָדָה בִּיסוֹד הַחַיִּים שֶׁלָּהּ. טָעוּת כָּזֹאת נוֹטֶלֶת אֶת חַיֵּי הָאֻמָּה מִן הָעוֹלָם, בִּיחוּסָהּ הַהִסְטוֹרִי, מְטַמְטֵם אֶת לִבָּהּ וּמְעַוֵּר אֶת עֵינֶיהָ בִּיחוּסָהּ לְהַכָּרַת עַצְמָהּ, שֶׁהִיא הַקּוֹדֶמֶת שֶׁבַּהַכָּרוֹת לְצָרְכֵי חַיֶּיהָ, קִיּוּמָהּ בְּתוֹר אֻמָּה, וְהִתְפַּתְּחוּתָהּ. "מִיּוֹם שֶׁנִּגְנַז סֵפֶר יוֹחֲסִין תָּשַׁשׁ כֹּחָם שֶׁל חֲכָמִים וְכָהָה מְאוֹר עֵינֵיהֶם", וְאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁיַּטְבִּיעַ כָּל כָּךְ אֶת הָרוּחַ הַהִסְטוֹרִי בְּעֶצֶם תֻּמּוֹ בְּאֹפֶן בָּטוּחַ בְּלֵב הָאֻמָּה, כְּחִנּוּךְ יְסוֹדִי עַל פִּי תְּכוּנָתָהּ שֶׁל הָאֻמָּה. זֶה הוּא כֹּחַ הָעֹז הַמְקַיֵּם אֶת חַיֵּי הַצִּבּוּר, הַנּוֹתֵן כֹּחַ גַּם לְעֵדוֹת פְּרָטִיּוֹת לִחְיוֹת וּלְהִתְקַיֵּם בְּכֹחַ לְאֻמִּי אֵיתָן וְרַעֲנָן.

(מַאַמְרֵי הָרְאִיָּה, דְּרָשָׁה בְּעֵת חֲנֻכַּת בֵּית הַתַּלְמוּד תּוֹרָה בִּרְחוֹבוֹת ת"ו - הֶמְשֵׁךְ)



לְמַעֲבָר בְּעָלְמָא – לתקופת מעבר לקראת הבגרות, שהיא העיקרית. מְסַתְּתִים – מפוררים את האבן. חֵלֶק יַעֲקֹב – התפתחותם של ישראל. צוֹלַחַת – מוצלחת. וְעֶרְכֵּנוּ זֶה – מעלתנו. הַתּוֹלָדָה – ההיסטוריה. מָקוֹר נִפְתַּח – מקור השפעה.



ביאורים

אתמול דיברנו על הגדרת הילדות – האם היא אמצעי לעתיד או שהיא ערך העומד בפני עצמו. היום, לוקח הרב קוק את העיקרון – היחס לתקופת הילדות – ומראה איך הוא מתבטא ביחס להיסטוריה שלנו, ביחס לילדות העמים.

בכל שאר העמים העבר הוא זמן 'פרמיטיבי' – בלא מוסר ובלא הצלחה חומרית. מטרתם היא כל הזמן לשכלל את חייהם לעומת העבר השפל. העבר נחשב פרמיטיבי וירוד, לעומת ההווה הנאור והמתקדם. כשאנו מתבוננים בהיסטוריה של העמים, אנו רואים שהתפתחות העולם הייתה בצורה כזו שכל אימפריה שקמה קידמה את העולם ושכללה אותו, וזה בא רק יחד עם מחיקת האימפריה שקדמה לה. אומות העולם נקראות כך על שהן 'עוברות מהעולם'. אכן, אצלם טוב למחוק את העבר ככל האפשר. להתקדם תרבותית וטכנולוגית, ולהשתחרר מתפיסות תרבותיות וחינוכויות פרימטיביות.

בעם ישראל הדבר שונה. העבר שלנו, תקופת הילדות של האומה, הוא התקופה המרוממת והנפלאה ביותר שלנו – תקופת האבות, מתן תורה והתנ"ך. התפתחותו של עם ישראל בנויה בצורה כזו שאנו כל הזמן חוזרים אל העבר ויונקים ממנו – אנו חוזרים אל התורה שניתנה בסיני, אל נבואות הנביאים ואל דרכי האבות. העבר הוא התקופה המפוארת ביותר שלנו, וכל מה שאנו עושים בחיינו זה לגלות את מה שהיה טמון בעבר – בתוך החיים. כפי שלמדנו אתמול, שהילדות הפרטית היא התקופה הקדושה ביותר, כך גם בעם ישראל – ילדות האומה היא הקדושה ביותר, והמטרה במהלך הדורות היא ליישם את האורות הגדולים שקיבלנו בראשית דרכנו.

כאשר אנו באים לחנך את ילדינו, היחס לילדות האישית והיחס לילדות הלאומית מתחברים: את ילדינו אנו מחברים לילדות של האומה, לתורה ולסיפורי האבות. מי שמחנך את ילדי ישראל בצורה אחרת, מלמדם שהתורה היא פרמיטיבית וגדולי האומה מהעבר היו סתם תאבי בצע או תאוותנים רדודים, לא רק שמעוות את ההיסטוריה, אלא גם מונע מהילד את את הדבר היקר ביותר: דרך הקישור לילדות האומה, למתן תורה ולדברי הנביאים, אנו זוכים להכיר מי אנו באמת. אנו מבינים שהקודש והטוהר הם יסודות חיינו, ומקבלים כוח להתגבר על כל הקשיים. הכרת העבר המפואר של עם ישראל היא יסודית ביותר בדרך החינוך, והיא הבסיס ליצירת רוח קדושה בילדי ישראל.



הרחבות

מהו חינוך

צּוּרַת הַחִנּוּךְ. במקום אחר מבאר הרב קוק מהו חינוך: "ההִכָּנס בענין מחודש מתמיד יאמר בלשון הקודש חינוך, 'חנוך לנער' [משלי כב, ו]... אמנם ערך החינוך הוא, שמשפיע על יתר השנים של הגדלות, שהרי אין ידוע לנו עד כמה יפעל החינוך ומה יהיה משפט הנער ומעשהו. אמנם כל הרגל טוב מועיל ופועל עליו להכשירו יותר לדרכים טובים, ונמצא שהחינוך הוא כוח פועל על יתר הזמנים ולא מקבל מהם פעולה" [מאורות הראי"ה חנוכה ח]. השורש ח.נ.כ. משותף הן לחניכה של דבר חדש (כמו חנוכת הבית, למשל) והן לחינוך. המשותף לשניהם הוא ששניהם מעידים על הוצאת דבר חדש מהכוח לפועל. בחנוכת דבר חדש, כמו בית, מתקיימת הוצאת הבית ממחשבה לבניין, ובחינוך – מתקיימת הוצאת כוחותיו הגנוזים של התלמיד לפועל. אין אנו יודעים בתחילת דרכו של הנער איך יגדל ואיך יתפתח. תפקידנו להעניק לתלמיד הרגלים טובים וישרים, לטעת בנער מידות נכונות, ולתת לו כלים להמשיך ולהתפתח בדרך ישרה וטובה. בצורה כזו החינוך משפיע לא רק על ההווה של הנער, אלא גם על עתידו – באמצעות אותו בניין אשר נבנה בו בצעירותו. שכן היסודות הטובים שהונחו בו ממשיכים להנחות אותו (כמו שכותב הרב: "פועל על יתר הזמנים").


 לעילוי נשמת נחום בן שרה ז"ל



שאלות לדיון

לארכיון

לקבלת הלימוד במייל - לחצו כאן