ערוץ מאיר
לימוד יומי
עלון לכל המשפחה
הצטרפות לרשימת התפוצה
לקבלת העלון ועדכונים מערוץ מאיר מידי שבוע במייל הירשם כאן:
זמני תפילה
לימוד יומי באמונה
אורות התשובה
פרק ח' י"ג- ט"ז
מס' 1167
יט אב תשע"ז

תקציר: החטא פוגם בכל האישיות של האדם. הביטוי לכך הוא במעשים, במחשבות, ברצון הטוב של האדם שנפגם, שמי שיש לו חוש עדין יכול לזהות את השפעת החטא. לכן צריכים לעורר את הרצון הטוב שנפגם, כי בלי רצון אין תיקון. בהמשך נלמד שהעין הטובה של הרב קוק רואה גם בייאוש סוג של ענווה, וגם בהרגשת העבירות והריחוק - בירור וטהרה פנימית.

 

רושם החרדה

יג. כָּל חֵטְא מֵטִיל חֲרָדָה מְיֻחֶדֶת• עַל הַנֶּפֶשׁ, שֶׁאֵינָהּ מִסְתַּלֶּקֶת כִּי אִם עַל יְדֵי הַתְּשׁוּבָה, וּלְפִי עָמְקָהּ שֶׁל הַתְּשׁוּבָה - הַחֲרָדָה עַצְמָהּ מִתְהַפֶּכֶת לְבִטָּחוֹן וְאֹמֶץ לֵבָב•. וְהָרֹשֶׁם שֶׁל הַחֲרָדָה, הַבָּא מִצַּד הַחֵטְא, אֶפְשָׁר לְהַכִּירוֹ, בֵּין בְּשִׂרְטוּטֵי הַפָּנִים•, בֵּין בַּתְּנוּעוֹת, בֵּין בַּקּוֹל, בֵּין בַּהַנְהָגָה, בֵּין בִּכְתַב הַיָּד•, בֵּין בְּסִגְנוֹן הַלָּשׁוֹן, בַּדִּבּוּר, וּבְיוֹתֵר בַּכְּתִיבָה, בְּהַרְצָאַת הָרַעְיוֹנוֹת וְסִדּוּרָם. בַּמָּקוֹם שֶׁהַחֵטְא סוֹתֵם אֶת הָאוֹרָה, שָׁם הַפְּגִימָה נִכֶּרֶת, וּלְפִי מַדְרֵגַת הַחֵטְא וּלְפִי יִחוּסוֹ אֶל הַנּוֹשֵׂא•, כָּכָה יֻכַּר הָרֹשֶׁם לַאֲשֶׁר יַבִּיטוּ בְּעֵינַיִם בְּהִירוֹת•*.

 

הרצון לקדושה

יד. אֵין לְשַׁעֵר אֶת הַצַּעַר שֶׁל חֶסְרוֹן הָרָצוֹן לְטוֹבָה וְלִקְדֻשָּׁה•, וְאֵין הַחָכְמָה עוֹלָה אֶלָּא כְּפִי בִּרְכַּת הָרָצוֹן שֶׁבָּהּ, וְהָעֲווֹנוֹת הֵם מְעַכְּבִים בְּעַד הָרָצוֹן שֶׁלֹּא יִתְעַלֶּה, וְצָרִיךְ לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה כְּדֵי לְבָרֵר אֶת הָרָצוֹן•, כְּדֵי שֶׁתִּתְעַלֶּה הַחָכְמָה כָּרָאוּי. בְּיִחוּד צָרִיךְ לָשׁוּב מֵעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, וְרֹאשׁ לַכֹּל - מֵהַגָּזֵל, שֶׁהוּא מְעַכֵּב אֶת עִלּוּי הָרָצוֹן. וְצָרִיךְ לְהִתְחַזֵּק בָּזֶּה מְאֹד, וּלְקַוּוֹת לִתְשׁוּעַת ד' לִזְכּוֹת בִּשְׁלֵמוּת לַחְדֹּל מֵעֹשֶׁק יָדֵינוּ.

 

ייאוש הלב

טו. הַיֵּאוּשׁ שֶׁבָּא בְּתוֹךְ הַלֵּב, הוּא בְּעַצְמוֹ מוֹרֶה עַל מַרְדּוּת פְּנִימִית עֲדִינָה, הַנּוֹבַעַת מִתּוֹךְ הַכָּרָה עֶלְיוֹנָה שֶׁל מוּסָר וְשֶׁל קְדֻשָּׁה; עַל כֵּן רָאוּי הוּא שֶׁהַיֵּאוּשׁ בְּעַצְמוֹ יְחַזֵּק לִבּוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁלֹּא יִפְחַד וְיָשׁוּב מִכָּל חֵטְא בִּתְשׁוּבָה מְלֵאָה שַׁלְוָה וְאֹמֶץ רוּחַ.

 

לא לפחד מריבוי העוונות

טז. כְּשֶׁעוֹלֶה עַל לִבּוֹ שֶׁל אָדָם לָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה שְׁלֵמָה, וּלְתַקֵּן אֶת כָּל מַעֲשָׂיו וְרִגְשׁוֹתָיו, אֲפִלּוּ בְּמַחֲשָׁבָה לְבַד, לֹא יִפֹּל לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ מִמַּה שֶּׁהוּא נֶחְרַד מִפְּנֵי רֹב הָעֲווֹנוֹת, שֶׁנַּעֲשׂוּ אֶצְלוֹ יוֹתֵר מֻרְגָּשִׁים•. כִּי כָּךְ הוּא טֶבַע הַדָּבָר, שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהָאָדָם הוּא נִרְדָּף מִפְּנֵי זַעַף הַטֶּבַע הַגַּס• וְחֶשְׁכַּת הַמִּדּוֹת הָרָעוֹת הַסּוֹבְבוֹת אוֹתוֹ, אֵינֶנּוּ מַרְגִּישׁ כָּל כָּךְ בַּחֲטָאָיו, וְלִפְעָמִים שֶׁאֵינוֹ מַרְגִּישָׁם כְּלוּם, וַהֲרֵי הוּא צַדִּיק בְּעֵינָיו; אֲבָל כֵּיוָן שֶׁכֹּחוֹ הַמּוּסָרִי מִתְעוֹרֵר, מִיָּד נִגְלֶה אוֹר הַנְּשָׁמָה, וְעַל יְדֵי הָאוֹר נִבְדֶּקֶת הִיא נַפְשׁוֹ כֻּלָּהּ אֶצְלוֹ, וְרוֹאֶה הוּא אֶת כָּל כְּתָמֶיהָ, וְלִבּוֹ דּוֹאֵג בְּקִרְבּוֹ בַּחֲרָדָה גְּדוֹלָה עַל מִעוּט שְׁלֵמוּתוֹ וְעֹמֶק נְפִילָתוֹ. אֲבָל דַּוְקָא אָז, יָשִׂים אֶל לִבּוֹ, שֶׁרְאִיָּה זוֹ וְהַדְּאָגָה הַבָּאָה עִמָּהּ הִנֵּה הֵן הַסִּימָנִים הַיּוֹתֵר טוֹבִים הַמְבַשְּׂרִים לוֹ יְשׁוּעַת עוֹלָמִים בְּתִקּוּן הַנֶּפֶשׁ, וְיִתְחַזֵּק מְאֹד בָּזֶה בַּד' אֱלֹהָיו.

 



מְיֻחֶדֶת - מסוימת. הַחֲרָדָה עַצְמָהּ מִתְהַפֶּכֶת לְבִטָּחוֹן וְאֹמֶץ לֵבָב - תחושת הריחוק וחוסר הביטחון מחדדת לאדם את המשמעות ואת תחושת הביטחון שבקִרבה לקב"ה. בְּשִׂרְטוּטֵי הַפָּנִים - הבעת הפנים של האדם, 'חכמת הפרצוף'. בִּכְתַב הַיָּד - כעין גרפולוגיה. וּלְפִי יִחוּסוֹ אֶל הַנּוֹשֵׂא - לפי היחס של החטא לעניין שבו האדם עוסק. לַאֲשֶׁר יַבִּיטוּ בְּעֵינַיִם בְּהִירוֹת - לאדם בעל מדרגה רוחנית שניחן ביכולת ראייה כזו. הָרָצוֹן לְטוֹבָה וְלִקְדֻשָּׁה - הרצון לדברים טובים ולעניינים שבקדושה. אֵין הַחָכְמָה עוֹלָה וכו' - הצלחת הלימוד תלויה ברצון ובקשר לדבר הנלמד. לְבָרֵר אֶת הָרָצוֹן - לברור מתוך הרצון את הצדדים הרעים שבו ולהתנתק מהם. מַרְדּוּת - מוסר, הכנעה [הערת הרב צבי יהודה קוק]. שֶׁלֹּא יִפְחַד - שלא יפחד ויתייאש מלעשות תשובה. שֶׁנַּעֲשׂוּ אֶצְלוֹ יוֹתֵר מֻרְגָּשִׁים - שהרגיש בהם אחר שהתעורר לשוב בתשובה. נִרְדָּף מִפְּנֵי זַעַף הַטֶּבַע הַגַּס - מוטרד ממרוצת החיים.



ביאורים

יש קשר מובהק בין שפת הגוף של האדם לבין אישיותו, הֵלך מחשבתו והבעת כוונתו. כך גם שימוש באוצר מילים מסוים יכול להעיד על אופי האדם, וכן מעשים נוספים יכולים להעיד על אישיותו גם בלי היכרות מוקדמת. כשם שהגוף מפגיש אותנו עם נפש האדם, כך הוא מהווה גם צוהר אל הנשמה, ויכול ללמד עליה דברים רבים. הקשר הזה אינו תסמין בלבד, אלא יש להם השפעה הדדית אחד על השני, ולכן אם אדם חוטא חלילה, הוא פוגע בנשמה על ידי מעשה גשמי. ולהיפך, אם הוא עושה מעשה טוב הוא מבריא את הנשמה. צדיקים אמיתיים יכולים ללמוד על פי תשדורות הגוף היכן נעשתה פגימה בנשמה, ממש כפי שפסיכולוג מבחין משפת הגוף של האדם הנמצא מולו אם הוא נינוח או מתוח.

לאחר שאנו מבינים שקיים קשר בין הגוף לנשמה ויש ביניהם השפעה הדדית, מסביר הרב קוק שאחד הגורמים המקשרים ביניהם הוא הרצון. הרצון הוא ביטוי חזק מאוד של עצמיות האדם, והוא הדלק המניע את האדם לטוב או חלילה לרע. העבירות יכולות לדכא את רצון האדם להשתנות לטובה, ואם אין רצון גם לא יהיה שינוי. לכן על האדם לעשות פעולות שיעוררו את הרצון הטוב בקרבו, ולהתרחק מדברים שמדכאים את הרצון הטוב.

אחד ההפכים של הרצון הטוב הוא הייאוש והאדישות. ככלל הייאוש הוא רע, כי הוא גורם לאדם לאבד את התקווה להשתנות ומבטא חוסר רצון ברור. אולם הרב קוק אומר שגם בייאוש יש נקודה טובה שממנה אפשר להתרומם מעלה ולעורר את הרצון. הייאוש הוא בעצם הכרה של האדם במוגבלותו, הוא איננו כל יכול ויש משהו חזק ממנו, עד כדי 'הרמת ידיים' וייאוש. את ההבנה הזו עליו לנתב כלפי מעלה, שריבונו של עולם הוא מלכו של עולם, ובעזרתו גם יצליח לשוב בתשובה שלמה, ובכך הייאוש ייהפך לרצון עז להתעלות.

ואם דווקא בתחילת תהליך התשובה האדם מתחיל לחשוש ולדאוג בגלל העבירות שהעכירו כל כך את נשמתו הטהורה, יזכור שהתחושות הקשות הללו הן סימן לטובה. כל זמן שהיה שרוי בתוך 'הבוץ' - הוא לא חש בלכלוך, אלא רק כאשר יצא ממנו הוא התחיל לחוש עד כמה דבק בו הלכלוך והריח הרע, וכעת הוא מתחיל תהליך ריפוי והתנקות.



הרחבות

* הרושם שראה האר"י הקדוש על החוטא

יֻכַּר הָרֹשֶׁם לַאֲשֶׁר יַבִּיטוּ בְּעֵינַיִם בְּהִירוֹת. דרכם של בני אדם בעולם הזה, להתרשם מדברים כפי שרואות עיניהם, כך שבאופן טבעי לעתים רבות, היחס לדברים שרואה האדם בעיניו, משמעותי הרבה יותר מהיחס לדברים ששמע עליהם או יודע אותם.

כך גם ביחס לחטא, האדם החוטא, בדרך כלל אינו מותיר מחטאו רושם הנראה לעין, דבר שגורם לאדם להתרשם פחות מחטאיו, ולשכוח חטאים השייכים לעברו. הרב קוק מחדש כאן שגם אם הדבר אינו נראה לעין, החטא מותיר רושם כביר על האדם, ומשפיע על כל מהלך חייו.

דוגמה לרושם זה מצינו בדברי רבי נפתלי בכרך, בספרו עמק המלך: "ומורינו ורבינו אור שבעת הימים האר"י זלה"ה, היה מכיר כל העוונות הנרשמים לכל אדם במצחו... שכל כך נפל פחדו על הרשעים והחוטאים והפושעים, כשמעם את שמעו הגדול, שהוא מגיד לאדם מה שעשה מזמן ג' שנים, ומה שעשה בחדרי חדרים, ומה שמחשב בתוך קירות לבבו... ומה שחטא בגלגול שעבר ועל איזה עון בא לעולם לתקן, והיו הבני אדם בורחים מלפניו שלא יסתכל בפרצופיהם 'כאשר יברח האדם מן האר"י'. והרבה מהם באו ונכנסו ונשתטחו לפניו ושאלו ממנו שיסתכל במצחם ויאמר להם מה שעוותו ויתקן להם תיקון ותשובה, והיה מגיד להם עבירותיהם עד שהזכיר להם שם המקום שנעשית לשם העבירה, ואנשים אשר היו בחבורתו, וכהנה פרטים רבים, עד שהודו לו על הכל. ונתן להם כוונות ויחודים משונים זה מזה לכל אחד כפי פגמו, וכפי נשמתו, ותקן להם עד שלא נשאר בהם רשומות של העוונות הראשונים כלל, ועל זה נאמר, 'וסר עונך וחטאתך תכפר' [ישעיהו ו ז]" [שער טז פרק מד].



שאלות לדיון

א. לאור דברי הרב קוק, יש אמת בגרפולוגיה?

ב. מדוע דווקא הגזל מעכב את עילוי הרצון?

לארכיון

לקבלת הלימוד במייל - לחצו כאן